אחרי ש"מועבט" של עדן בן זקן גרם לי להתאבל על פניה החדשות של המוזיקה הישראלית, מגיע ליאור נרקיס ורק מאשר את חששותיי: הטקסטים כבר לא פקטור בהוצאת שיר, הלחנים לא צריכים להיות קליטים (אלא רק רועשים בלי טוב טעם) והמסחרה? ובכן, היא כל המטרה לשמה זמרים פועלים.

בעבר נרקיס ידע להביא גם את הרדידות לקדמת הבמה אבל עשה זאת בצורה מאד חיננית, טובה ולא מטופשת (לדוגמא "שגעת טרפת") אך ב"גן חיות", שירו החדש שמנסה להתחקות במובן מסוים אחר "שגעת טרפת", הוא מוריד את הסטייל והפאסון שלו, לטעמי, לשפל.

נכון, הוא מכוון מלכתחילה למועדונים ולהופעות ולא לשיר שייזכר מחר או מחרתיים, אבל עדיין, ממי שנחשב לאחד מאבות המזון של הפופ הים תיכוני ויודע, גם כשמדובר בחפלה, להביא את האיכות ("מהפיכה של שמחה", "ערב טוב", "דוקטור" אם נלך רחוק, למשל) לרחבת הריקודים – הייתי מצפה ליותר מסתם רעש וצלצולים (בטח שלא סלסולים).

הפעם הוא לוקח את השיר הנושן "מה יפים הלילות בכנען" ויורק בפרצופו של הזמר העברי הישן וטוב, בייחוד בהמשך, כשהוא חוזר ואומר ש"זה גן חיות" והוא צודק, אם יוצרי השיר חושבים שהשיר הזה ראוי וטוב, זכותם. כנראה אנחנו בג'ונגל ואם המצב כך ואנחנו חיות ולא בני אדם – אז זו המוזיקה המתאימה בהחלט לקהל מסוג זה. עבורי, פשוט, לא.

אקו תמיד הייתה בעיניי יוצרת מסקרנת ואדירה, התגלמות נשית בועטת בהיפ הופ, זו שמביאה מצ'ואיזם נשי בצורה הכי ישראלית שורשית, עם החוצפה המקומית של כל אחד ואחת מאתנו בשילוב אלמנטים מוזיקליים בינלאומיים עכשוויים, מלאי אקספרימנטים מלאי תעוזה וחן.

כל כך שמחתי להאזין ל"עיניים אלי" שלה ושל תומר כץ, שיר הנושא מהסדרה "המפקדת", כי הוא בדיוק מביא לקדמת הבמה והקונצנזוס את היוצרת המוכשרת הזו שהולכת בדרכה האמנותית האמיתית עד הסוף ונותנת לכישרונה לדבר.

השיר קצבי וקליט ושובה את האוזן והלב למן ההאזנה הראשונה, שיר שקשה שלא לפצוח בריקוד לצליליו וראוי להפוך לאחד מלהיטיה, גם ללא קשר לסדרה המדוברת.

פופ ישראלי הוא לא פופ שמושפע יותר מדי מחו"ל ומנסה להישמע ולהיראות חו"ל ולכן האחיות ג'משיד ייחודיות, כי הן מביאות משהו כל כך מחובר לאדמה, לארץ, וזה בולט בשירן החדש "ארצות אחרות", שיר שאחת שרה לחברתה (במקרה זה אחותה), עם בליל מסרים מעצימים, מלאי אופטימיות שקשה שלא לחייך בהאזנה אליו.

השתיים ממנפות את הכישרון שלהן למען יצירה איכותית, מושקעת גם מבחינת ההפקה המוזיקלית ובעיקר מרגשת ו"ארצות אחרות" זו הדוגמא המובהקת לכך.

אני מאד אוהב את גיא ויהל, שתמיד מצליחים בדרכם המיוחדת לצייר את הלך הרוח, המחשבות, התהיות והמציאות הישראלית בצורה מרגשת, מקורית וטבולה כל כך בדנ"א הייחודי להם.

השיר "הלב יתעורר" הוא התגלמות רחשי הלב בתקופה זו ("לסחוב את המציאות על הכתפיים זה קשה אז קצת בורחים מזה"), שיר שנע, גם מוזיקלית, בין שמחה לעצב, בין תקווה לאובדן, אך עם הרבה אופטימיות וראש מורם כלפי העתיד.

אחרי מספר שירים שפחות התחברתי אליהם, אגם בוחבוט חוזרת לבלדות שמתאימות לה ולגוון קולה, והיא עושה זאת ב"כל העולם", שיר מאד אישי, סנטימנטלי שמוציא ממנה את מיטב הכנות, הרגש והמלנכוליה. 

השיר בנוי בצורה האולטימטיבית: מתחיל בבית שקט שמתפוצץ עם הפזמון ומצליח לסחוף ולהלהיב. למעט קצת מניירות מוגזמות בשירה – בוחבוט עושה את המיטב וצריכה, לטעמי, להמשיך בסגנון זה ההולם אותה היטב.

קמה ורדי מבצעת את "אין אהבה אחרונה",  שיר של סבה, יורם טהרלב,  אותו הלחינה ונשמע כמו פולק ישראלי טהור, מרגש ובקולה המיוחד מצליחה לגעת, לרגש ומלבד ההקשר המשפחתי בינה לבינו, אי אפשר שלא להתאהב בה ולהתמלא בגאווה, בייחוד כשהיא שרה "אין אהבה אחרונה, מאחורי הפינה עוד מחכה לנו טעם הדבש", התגלמות הישראליות בעיניי בשיא הודה. יש לציין גם את ההפקה המוזיקלית המעולה של אורן לביא שנעה בין מוזיקה קלאסית לבין קאנטרי ומוציאה מקמה את שיא תפארתה.  כן ירבו.