עידן רייכל נע ונד באותו מקום מוזיקלי נוח ובטוח שמאפיין אותו בשיריו האחרונים וכך גם בשירו "ככה מיום ליום", פופ דאנס קליט, מתקתק ומלודי שתפור לקולו ומידותיו. הוא לא מתיימר להמציא עצמו מחדש מוזיקלית או להביא וייב שלא הכרנו שלו, לא נושא מקוריות מוזיקלית יותר מדי אלא בוחר באותה פורמולה שמאפיינת גם זמרים כמו בניה ברבי או אברהם טל ואינו מבדיל עצמו מהם. 

מצד אחד זה פחות מלהיב או מסקרן אבל מצד שני השיר מעולה, הוא קליט ומציג את רייכל במיטבו, ככה שאם הסטטוס קוו הזה טוב עבורו – הוא לגמרי משיג את המטרה ומספק את הסחורה. אני אשמח לשמוע אותו בשירים שיציגו אותו באור אחר מזה שכבר ידוע, ממש כמו שעשה לאורך השנים, מימי "הפרויקט של עידן רייכל" ובקריירת הסולו המצליחה והמוצדקת שלו.

אחרי הדואט הגרוע שלו לטעמי עם בן זיני ("שחקנית"), מאור אדרי חובר למושיקו מור בשיר חתונות אולטימטיבי: "מברוק", שיר שיש בו את כל המרכיבים של להיט: לחן מרקיד, שימוש ב"מברוק עלייק יא עריס מברוק" הידוע בפזמון וביצוע מלא אנרגיות, זאת לצד טקסט קליל ושובב שתופס את האוזן.

הדבר היחיד שהציק לי בשיר, שצפוי להפוך ללהיט מוצדק, זה המשפט "כולם פה שיכורים, מסטולים ברמות". אני מבין שכמו ב"מועבט" של עדן בן זקן גם פה יש את הצורך להפוך את האלכוהול למצרך חובה בכל שיר, אבל הייתי מצפה לטקסט יותר עדין מ"מסטולים ברמות", כי עדיין, עם כל הכבוד לסצנת המועדונים, יש לשקול מראש את ההשלכות בלשיר משפט כזה, בייחוד לאור האחריות שיש לזמרים על בני הנוער (אחריות שלא נובעת מיוזמתם, אלא מתוקף היותם משפיעים).

מושיק עפיה וקובי פרץ, קובי פרץ ומושיק עפיה, שחידשו אחרי שני עשורים את שיתוף הפעולה ביניהם עם הבלדה היפה "הלילות", שחררו השבוע את הדואט החדש "ממתק",  שמזכיר את שירי החפלה הידועים של הפופ הים תיכוני של הניינטיז וראשית שנות ה-2000 עם המון דרבוקות, מצב רוח ובעיקר שמח.

ברגע שמגיע הפזמון המקפיץ, הקליט והמרים – השניים מזכירים היטב מדוע הם נחשבים לחלוצי ז'אנר הפופ הים תיכוני וכמה הם יודעים לעשות שמח ולהחזיר למוזיקה המזרחית האסלית, בדרכם שלהם, את זוהר תפארתה שקצת דעך בשנים האחרונות.

ואם במוזיקה מזרחית עסקינן, אחד מאבות המזון שלה, אלי לוזון, המציין בימים אלה 40 שנות קריירה, הוציא שיר חדש אחרי מספר שנים שלא עשה זאת ולוזון, בדרכו הייחודית, לוקח תמיד את הזמן עד שהוא מקליט שירים חדשים, ולו בשל הפרפקציוניזם הכל כך אופייני לאמן איכותי שכמותו שלא מוכן להוציא שיר שהוא לא פחות ממושלם. 

כאן המקום לציין שלוזון הוא לא זמר מזרחי אלא הוא זמר ישראלי ויכול לשיר בקולו הייחודי כל סגנון אפשרי, מאופרה ופופ ועד רוקנרול.

בשיר הסלואו "אורה של חופה" שכתב חברו הנאמן מראשית הדרך, יוני רועה והלחין עדי לאון, משיק לוזון בלדת חופות אולטימטיבית, מלאת רומנטיקה ונשמה שמציגה אותו בשיאו הווקאלי ומוכיחה כי כמו היין, הוא רק הולך ומשתבח עם הזמן.

אני מאד אוהב את הגלגול העכשווי של בר צברי וכתבתי על כך במדור זה לא פעם ולא פעמיים. הוא מצליח בסגנונו הייחודי לצקת לתוך המוזיקה שלו גם הומור, גם רוקנרול, גם מוזיקה מזרחית, גם מקצבים בינלאומיים ובלקניים ומכל זה ליצור תמהילה אותנטי, ישראלי וחדשני.

השבוע שחרר את שיר הנושא מאלבומו העתידי "רוקנרול בצהריים" בו הוא לא חושש לשיר ב-ע' וב-ח' כמו בגלגול הראשון שלו כזמר מסולסל לפני מספר שנים אבל הפעם הוא עושה זאת בשיא החינניות, האסליות והכריזמה והשיר, המשלב בין רוק למזרחית, הוא חפלה ישראלית שאי אפשר שלא ליפול שבי אחריה.

בשורה התחתונה מדובר בשיר מעולה, יוצר מעולה ואני סקרן לשמוע כבר את כל האלבום וכותב כאן, קבל עם ועדה, שברגע שייצא, אשמח לתפוס ריאיון עם בר צברי על מוזיקה, הומור ומה שביניהם!