"השתגעת, אתה רוצה לראיין את אסתר עופרים? תשכח מזה. היא סרבנית ראיונות", אלו התגובות שקיבלתי כשהכרזתי שאני מעוניין לשוחח עם עופרים, אחת הזמרות הישראליות המצליחות ביותר בעולם בכל הזמנים. "אל תטרח", הם הוסיפו. אבל אני לא הקשבתי, וטרחתי. פניתי למוזיקאים שמופיעים עמה, לחברים ותיקים שלה, למפיקים שמביאים אותה לארץ. הגעתי עד מנהליה בגרמניה, וכולם ענו אותו דבר: "ראיון עם אסתר עופרים הוא משאלה שלא תתממש".
עכשיו אמור להגיע הקטע שבו אני מוכיח שכולם טעו ושהצלחתי לשבור את חומות השתיקה, אבל זה לא קרה. ככל שהתאמצתי להבין מדוע אינה מעוניינת לדבר עם התקשורת, הבנתי שאצל עופרים רב הנסתר על הגלוי. "היא נהנית מהחיים בביתה בהמבורג שבגרמניה ומופיעה לעתים נדירות", אומר פיטר, מעריץ גרמני. "היא עדיין בעלת קול עוצמתי, אבל רוב הזמן בוחרת להיות רחוקה מעין התקשורת, ואפילו לא מקדמת את ההופעות שלה. היא קובעת תאריך ומי שבמקרה נתקל בפרסום - שיבוא". והם באים.
מיכה קפלן, מלחין לקולנוע ותיאטרון ובסיסט המתגורר בברלין ומנגן עם עופרים כבר 16 שנה, מספר שכל מופעיה סולד אאוט. "אנחנו מופיעים באולמות החשובים בגרמניה, וכל ההופעות נמכרות כולן מראש", הוא מספר. "זה מדהים, כי רוב הקהל הוא גרמני שהעריץ אותה בשנות ה־60 וה־70, כשהיא הפכה לכוכבת בינלאומית, ועד היום שומר לה אמונים. אחרי ההופעה הקהל מגיע עם מגזינים שבהם היא כיכבה באותם ימים ומבקשים ממנה תמונות וחתימות".
פיטר בן ה־78 שייך לקבוצת המעריצים שאינה מפספסת אף הופעה בגרמניה. הוא מספר כי תדירות ההופעות של עופרים בת ה־80 הולכת ופוחתת משנה לשנה. "כיום היא מופיעה בערך פעמיים או שלוש פעמיים בשנה, בעיקר בתיאטרון סנט פאולי בהמבורג", הוא אומר. "כנראה שכבר אין לה את הצורך להופיע יותר מדי, אבל כל מופע שלה הוא חלום".
גם עבור הנגנים שלה ההופעות הן חלום. "זו הפקה מיוחדת, כי אלו אותם אנשים המנגנים ביחד כבר המון שנים, זה משפחתי ואינטימי", אומר קפלן. "במופע הראשון שלנו יחד, כשעל הבמה היו אסתר ויוני רכטר, הייתי נרגש, זו הייתה הגשמת חלום עבורי להופיע עם שני הענקים האלה. לאסתר יש קול אפי, אחד הקולות הטובים ביותר במאה ה־20".
משלושה יוצאים שניים
אסתר זייד לבית הלוי נולדה בצפת למשפחה ממוצא חלבי־סורי. "המשפחה שלי כבר דורות כאן", סיפרה בראיון לרבקה מיכאלי בתוכנית "סיבה למסיבה" ב־1988. "מתישהו הם באו מסוריה, חלב ולבנון ועשו סיבוב בים התיכון עד שהגיעו לישראל". היא גדלה בחיפה ומגיל צעיר גילתה כישרון משחק ושירה. בהיותה בת 13 הופיעה לראשונה בהצגה ולמדה דרמה אצל הבמאי היהודי־ישראלי־קנדי פיטר פריי. ב־1957, בהיותה בת 16, פגשה לראשונה את אבי רייכשטט (לימים: עופרים), בחור תמיר ויפה תואר שהתפרנס מלימוד ריקוד ומשירה בחלטורות.
באותו זמן רייכשטט הופיע בצמד עם חברו שמואל (שמוליק) קראוס, שאף הוא למד ולימד סטפס בחיפה. החיבור בין השניים היה מיידי, והם החלו לנגן ולשיר שירי עם אמריקאיים ושירי פולקלור ישראליים. הרומן בין רייכשטט לזייד צבר תאוצה והזוג נישא בזמן שהיא הייתה בעיצומו של השירות הצבאי שלה. בהמשך צורפה לצמד, שהפך לשלישיית העופרים.
"הם היו שלישייה יוצאת מן הכלל", מספר נעם סמל, מנכ"ל תיאטרון הבימה, שאחיו, עדי סמל ז"ל, היה מנהלם האישי של העופרים ושל אסתר בקריירת הסולו שלה. "אתי ואברהמ'לה היו מגיעים אל ביתנו בנס ציונה ומבקרים אותנו כמו משפחה. בשלב מסוים היו מריבות בין אבי לשמוליק, ולבסוף שמוליק עזב, ואסתר ואבי הפכו לצמד".
המוזיקאי והמנצח שמעון כהן מספר על הדינמיקה בין השניים: "אסתר אף פעם לא הייתה הדוחפת. אברהמ'לה היה מלך ביחסי הציבור, והוא זה שיזם את ההופעות ודאג לפרסום. הוא זה שעודד אותה לשיר לבד. הוא הניע אותה. באותן שנים הם זכו להצלחה יוצאת מן הכלל בהופעותיהם במועדון התיאטרון, ונהגו להופיע מדי ערב עם שירים של בני ברמן. זה היה שוס לא נורמלי". ב־1960 החלה אסתר לגלות ניצנים של עצמאות, כשלוהקה לתפקיד קטן בסרט הבינלאומי "אקסודוס" בכיכובו של פול ניומן, והשתתפה בהצגה "אגדת שלושה וארבעה" בתיאטרון הבימה.
בשנים 1960־1961 העלה הצמד את התוכנית "מוסר עדין" בבימויו של אורי זהר והקליט את שני אלבומיו הראשונים, "העופרים" ו"מוסר עדין", שכללו שלאגרים שביססו את מעמדו של הצמד. "הפריצה הגדולה שלה כזמרת סולנית הגיעה ב־1961, כשנבחרה לשיר לראשונה לבדה בפסטיבל הזמר והפזמון", משחזר כהן. "היא ביצעה שם את 'שאני עמך', שזכה במקום השני, ואת 'נעמה', שאני עיבדתי".
כהן לא הופתע מכך שעופרים נבחרה לשיר סולו: "אברהמ'לה היה צ'ארמר אבל לא זמר גדול. אסתר כבשה את בימת הפסטיבל. יש לה קול בלתי רגיל, והיא נראתה נהדר. בחורה שברירית עם קול ענק. היא הייתה מאוד מפוחדת, מכונסת בעצמה, היה לה חוסר ביטחון משווע, ואותו חוסר ביטחון הוא מה שעשה אותה". לאור ההצלחה התבקש כהן לעבוד עם אסתר על שני תקליטי סולו שלה: "שירי ילדים" ו"היו לילות".
"עדי חשף אותם למיטב הרפרטואר של ארץ ישראל, כמו 'היו לילות', 'שתו העדרים' ו'שכב בני' שאבינו נהג לשיר לנו לפני שינה. הוא אהב את שירי הרועים ושירי המולדת, והיה בראש אחד עם אסתר", אומר סמל. "שניהם העריצו מוזיקה קלאסית".
"כשהגעתי עם אסתר אל ביתו של מרדכי זעירא, שהיה כמו אבא שני שלי, לקחנו ממנו את השיר 'היו לילות'", משחזר כהן. "אחר כך הלכנו לסשה ארגוב, והוא נתן לנו שני שירים 'הרעות' ו'הוא לא ידע את שמה', שלא היו במודעות".
הייתה לך תחושה ש"היו לילות" יתפוס כך?
"כשהקלטנו את השיר באולפן בתל אביב, הקול שלה נשמע ברמקולים מחוצה לו, ואנשים התחילו להתאסף ברחוב. הם עצרו ולא הבינו מאיפה הקול העוצמתי הזה בוקע. הביצוע שלה לא היה מחושב, היא שרה מהרגש, נתנה את הלב והביעה את התחושות שלה תוך כדי השירה. בזמן ההקלטות אסתר כל כך התרגשה, שהשתנקה מהדמעות והתחילה לבכות. עצרנו את ההקלטה, הרגענו אותה וחזרנו להקליט".
סיפור סינדרלה
לאור הצלחת התקליטים הוזמנה עופרים להצטרף לפרנק סינטרה בהופעותיו בישראל, וב־1962 החלה גם לקרוץ לשוק הבינלאומי כשבקול ישראל הוחלט לשלוח אותה לפסטיבל זמר בפולין עם השיר "סתיו" של שמשון חלפי ומשה וילנסקי. בפסטיבל היא הגיעה למקום השני, ובארץ "סתיו" היה לשיר המושמע ביותר בישראל באותה שנה.
לאור ההתעניינות בה יצא צמד העופרים לסיבוב הופעות והקלטות בשווייץ. ב־1963 החליטה שווייץ לשלוח אותה לייצגה באירוויזיון שנערך בלונדון עם השיר "אל תעזוב", ששרה בצרפתית ושאיתו העפילה למקום השני. בעקבות החשיפה הוחתמו העופרים על חוזה הקלטות בחברת פיליפס ההולנדית והקליטו את אלבומם הראשון, "שירים מהעולם", בארצות הברית. לאורך שנות ה־60 הם הוציאו תקליטים בשלל שפות ויצאו לסיבובי הופעות מוצלחים באירופה ובארצות הברית, כשבמקביל עופרים זוכה להצלחה גם כזמרת סולנית המכונה "הזמיר מחיפה". השיא היה כשב־1966 זכתה בתואר "זמרת השנה" בגרמניה ובפרס התקליטים היוקרתי בצרפת.
כשעברו להתגורר בלונדון, הפך עדי סמל ידידם משכבר הימים לאמרגן והיועץ האומנותי שלהם. ההצלחה שלהם הרקיעה שחקים, כשב־1968 הופיעו בתוכנית טלוויזיה באנגליה עם השיר "סינדרלה רוקפלה", שהעפיל למקום הראשון במצעד הפזמונים הבריטי. הצמד קיבל תוכנית קבועה ב־BBC ואף הוצג בפני המלכה אליזבת.
"הם זכו להצלחה מסחררת", משחזר סמל. "זו הייתה תקופה קסומה. היו להם הופעות בפני 100 אלף איש. את הפופולריות שלה הרגשתי לראשונה כשיצאנו יחד למסעדה סינית בקופנהגן. כולם הכירו אותה שם. ניגשו אליה, נישקו אותה וביקשו חתימות. בלונדון היה קשה לבלוט, והם היו כוכבים ענקיים שם".
מי ששהה בלונדון באותה עת וניסה מזלו כמוזיקאי צעיר היה אריאל זילבר, אז זמר אלמוני. "אני חייב לאסתר ולאבי הרבה, כי בזכותם ובזכות עדי סמל נפתחו בפניי דלתות בצרפת", הוא מספר. "זה קרה בזכות השיר 'purple eyes', שהלחנתי וכתבתי והפך לימים ל'ככה את רצית אותי' של תמוז. אסתר ואבי הקליטו אותו והוא זכה להצלחה. הם הוציאו אותי מעבודה בשוק המסחרי בפריז, הביאו אותי ללונדון, נתנו לי חדר עם פסנתר ב'הילטון' ותנאים נפלאים לעבודת הלחנה, ושם יצרתי בין היתר את המנגינה של 'אגדה יפנית'".
למרות ההצלחה הבינלאומית, בישראל לא קיבלו בעין יפה את הצמד, והכל בגלל פליטת פה של אבי עופרים. "הוא אמר בראיון לעיתונות מקומית שהוא אוהב את המכונית החדשה שהוא קנה כי יש לה 'אף יהודי', ובארץ לא כל כך אהבו את זה", סיפרה עופרים בראיון טלפוני בכאן ב' ב־2019. "זו בדיחה מאוד מסורבלת ולא מתאימה. עשו עלינו חרם, וחרם זה דבר שאני לא אוהבת, זה דבר לא יפה, זה כמעט כמו לרצוח מנטלית".
גם הופעה שלהם בערב יום הכיפורים בגרמניה עוררה סערה, והייתה עוד טעות. "בתחילת שנות ה־70 הקלטתי שיר שלאונרד כהן תרגם מצרפתית לאנגלית בשם 'הפרטיזן', שיר יפה מאוד שגם היום אני מבצעת אותו בקונצרטים שונים", סיפרה עופרים. "מישהו בארץ לא הבין את זה לצערי הרב... חיברו את זה למחבלת לילה ח'אלד, וזו טעות פטאלית. כיום זה נקרא 'פייק ניוז'".
מי שעזר לצמד לבטל את החרם שהוטל עליהם בארץ ושבגינו לא הושמעו השירים שלהם ברדיו הישראלי הוא חיים טופול. "הופעתי עם חיים ב־BBC והיינו מיודדים", סיפרה עופרים על הקשר עם השחקן. ה"סולחה" עם ישראל התרחשה בערב יום העצמאות 1970, במופע חגיגי בהיכל התרבות. "אסתר ניגשה להופעה בחיל ורעדה, שמא הקהל יצעק בוז", משחזר סמל. "עדי נלחם כמו אריה שינקו את הבמה ודאג שהיא תעלה כמו מלכה. כשהיא שרה את 'ציוניוני הדרך' ו'היו לילות', הקהל צעק והיה בהתרגשות אדירה - זה הרגיש כמו רעידת אדמה".
בשלב זה צמד העופרים התפרק: אסתר משכה לכיוון קלאסי יותר, ואבי כיוון לפופ ורוק. במרץ 1969 הם קיימו מופע משותף אחרון והפרידו את דרכיהם המקצועיות. כעבור מספר חודשים התפרקה גם הזוגיות שלהם. אבי השתקע במינכן, הקים משפחה, יצר והקליט ואחר כך הסתבך עם החוק ונעצר על החזקת סמים והעלמת מסים. ב־2018, בגיל 80, הלך לעולמו.
פרחים על הבמה
אסתר המשיכה לטפח את קריירת הסולו שלה ושבה מפעם לפעם לישראל ואף זכתה בפרס "כינור דוד". באוקטובר 1973 במלחמת יום הכיפורים הופיעה בפני חיילי צה"ל וזכתה לכמה רגעים סוחטי דמעות. "זכורה לי הופעה שעשינו באחד מבסיסי חיל האוויר, שספג אבידות כבידות במלחמה", אומר המוזיקאי ירון גרשובסקי, המנהל המוזיקלי של מנהטן טרנספר, שהופיע עם עופרים ב־1973־1974.
"כשניגנו את שיריה הקלאסיים, לא היה אף אחד שלא בכה, כולל אנחנו הנגנים. היא זמרת מדהימה. קול של מלאך ומוזיקליות ללא גבול. אצלה לא היו מריחות, לכל צליל צריכה להיות סיבה. היא דרשה את אותה רמה מוזיקלית שיש לה מכל מי שמלווה אותה. ההופעות היו תמיד חוויות עמוקות מבחינה מוזיקלית ורגשית. היא ידעה תמיד להוציא מאיתנו את הטוב ביותר שיכולנו לתת".
על הפרפקציוניזם שלה מספר גם המתופף יוסי "פפו" לוי, שניגן עמה בראשית שנות ה־70: "לעבוד איתה זה כמו לנגן על ביצים בלי לשבור אותן. היא יודעת בדיוק מה היא רוצה ושומעת כל מה שקורה על הבמה, כל כך מוזיקלית שאי אפשר לדמיין. לאף זמר או זמרת אין את הרגישות והשמיעה המוזיקלית שלה. היא תעיר על כל פיפס. פרפקציוניסטית עם שמיעה לא נורמלית".
לוי זוכר בעיקר את הפרחים שהיו נזרקים לעברם בהופעות: "בסוף ההופעה בהיכל התרבות הקהל קם על הרגליים וזרק פרחים לבמה, גם בסיבוב הופעות באירופה הקהל מילא את הבמה בפרחים". ב־1975 יצאה עופרים לסיבוב הופעות ארצי עם להקת הפלטינה. "חרשנו את האולמות הגדולים במדינה", אומר מתופף הלהקה, אהרל'ה קמינסקי. "את אסתר הביאו לארץ חיים סבן ויהודה טלית".
כעבור שנתיים יצאה לסיבוב הופעות עם להקת קצת אחרת ויוני רכטר, חברה הקרוב המשמש כמנהל המוזיקלי של הופעותיה בעשורים האחרונים. מתוך רצון לשחזר את ההצלחה הבינלאומית, בשנת 1979 היגרה לגרמניה. לאחר אפיזודה קצרת מועד עם מוזיקה אלקטרונית חזרה לסגנונה הקלאסי. כשהייתה בת 38, נישאה בשנית לפיליפ פון סל בן ה־22, שהיה דייר משנה שלה במינכן. עם נישואיה לקחה פסק זמן מהופעות. "אני עסוקה מדי בחיי משפחה", הסבירה בראיון לרבקה מיכאלי ב־1988. בני הזוג עברו לניו יורק בעקבות לימודי הקולנוע של פיליפ. היא הקליטה והופיעה וגם ילדה שם את בנה היחיד דוד. הנישואים עלו על שרטון, ובני הזוג נפרדו בתחילת שנות ה־90.
עם שובה לגרמניה הופיעה בברלין במחזה המצליח "גטו" מאת יהושע סובול ובו שרה שירים שמקורם בגטו וילנה. "זה היה ניסיון מעניין מאוד", סיפרה בראיון לשמרית אור בעיתון "חדשות" בשנת 1988. "היה קצת קשה לעבוד כל לילה, זו מסגרת שאני לא מכירה, בנוסף לזה שאני גם לא ידעתי מה זה להיות אמא. המחזה היה עבודה עבודה. נהניתי ממנו מחוץ לעניין של הרוטינה, של לעשות את זה כל יום, דבר שאני בדרך כלל לא אוהבת".
אותה אתי מצפת
ב־1988 יצאה לסיבוב הופעות שבמסגרתו הגיעה לישראל. "אני מודעת לזה שאחרי הולדת בני, לפני חמש וחצי שנים, קרו דברים מאוד מרעישים, דברים שמחרידים אותי, מפחידים אותי", סיפרה באותו ראיון לשמרית אור. "ראיתי בעצם הלידה את איבוד הבתולים, לראשונה ולאחרונה".
היה זה סיבוב ההופעות האחרון שלה, ומאז היא מגיעה לישראל לעתים רחוקות, לקונצרטים מיוחדים ומועטים. הופעתה המשמעותית האחרונה הייתה במאי 2015 בהיכל התרבות בתל אביב בליוויו ובניהולו המוזיקלי של יוני רכטר. "היא אדם שלא אוהב לדחוף את עצמו", אומר סמל. "אדם אינטימי שמתכנס בתוך עצמו. כשהכרתי אותה ואת אברהמ'לה בסוף הסיקסטיז, היא הייתה שורצת בחדר במלון ולא יוצאת. היא לא אדם מוחצן. לא בליין. חיה בתוך עולמה".
הקול העוצמתי שלה עומד בניגוד לאופי הרגיש. "היא אדם מאוד נחמד אבל מאוד מופנם ושברירי", מספר המוזיקאי שמעון כהן. "היא לא מתחברת יותר מדי, תמיד הייתה פסיבית בקטע של הופעות. נראה שיש לה הרבה חברים, אבל אני לא יודע אם יש לה חבר אמת אחד".
"כשפגשתי אותה לראשונה בביתו של המלחין שלמה בידרמן, שהלחין לה את 'נעמה' לפסטיבל הזמר, היא הייתה מסויגת וסגורה, ובכך נראה היה שהיא לא סימפטית ושהיא לא מתייחסת לאנשים, למרות שלדעתי זה קרה בשל חוסר ביטחון עצמי", מנתח המוזיקאי יוסי ואלד. "בפעם השנייה נפגשנו אצל ידידי, משה וילנסקי, שהיה אנטיפתי במידה רבה. כאשר הוא התחבר אליה, הם מצאו שפה משותפת, היא הצליחה באישיותה המיוחדת להסיר ממנו את החומות".
"אסתר הקדימה את כולם בגישה הבינלאומית שלה למקצוע. היא הייתה אחת ההשראות המוקדמות שלי באופן שבו ניגשים למוזיקה ברמה הכי מקצועית שיש", מספר המוזיקאי מישה סגל. "היא הראשונה שפרצה, ואין אומן ישראלי יותר ענק ממנה".
"זה כמו לעבוד עם ברברה סטרייסנד", מספר המוזיקאי אלי מגן, ששיתף פעולה עם עופרים בשלל פרויקטים לאורך השנים. "אסתר היא זמרת בינלאומית, אחת הטובות שיש. יש לה טעם מוזיקלי מאוד גבוה, והקול שלה משובח".
אז אולי לא הצלחתי לראיין את אסתר עופרים וסביר להניח שלא אצליח, אבל בכל פעם שאשמע את "היו לילות", "שיר שמח", "שחרחורת" או "שירת הנודד" ארגיש, ככל אחד מאוהדיה, כי היא שרה בשבילי. כי למרות ההצלחה המסחררת שלה וההישגים החלומיים שקצרה במסעותיה בחו"ל, היא עדיין אותה אסתר, אתי מצפת, זו שבקולה היפה שרה את ארץ ישראל היפה בשיא תפארתה. ואת זה אי אפשר לקחת ממנה.
