"אם שאלתם בלבכם: 'היכן היא היונה?'/ תדעו שהיא יושבת פה בשקט, ממתינה./ זה לא שהיא חושבת שזה לא הזמן עכשיו,/ שעלה אחד של זית לא יפתור את המצב..."

לפתע, כמו מגלקסיה אחרת מגיע אלינו שיר, "השלום ליונה", שבסגנונו איננו שייך להוויה העכשווית ומחברו ומבצעו, גדי בן-אהרון, איננו שייך כלל לקהילת המוזיקה וכדבריו, הוא מרגיש בה "כאורח שהפך לבן-בית". המשך השיר, שמספר על היונה ש"מחפשת את הדרך בשמים של אימה" יש בו רמז שעשוי לפזר את הערפל לגבי היווצרות השיר.

"זה היה לקראת סיום מבצע 'שומר החומות'", הוא משחזר. "לאחר דיון לילי על המצב עם נועה, בתי בת ה-15, בעודנו מנסים לצפות מהמרפסת בשיגורים, היא שאלה אם יש סיכוי לשלום ככה. 'גם אם תעבור היונה, יירטו אותה', הגבתי. 'בוא, נכתוב על זה שיר', היא הציעה. 'עוד באותו רגע, בשלוש בלילה, ניגשתי לכתוב את השיר, בלי שום פוליטיקה, רק בתום של הרגע, שיזקק לנו את התחושה שאם לא נרצה באמת את השלום, זה לא יקרה. בערב שאחרי כבר הלחנתי את השיר בעזרת המדריך המוזיקלי שלי, קובי פז". 

שנה בטרם יחגוג את יובלו הפרטי יוצא בן-אהרון עם אלבום-ביכורים, שנפתח עם השיר "השלום ליונה" וכמוהו גם מהשירים האחרים מהדהדת איזו נימה תנ"כית. "זו השפה שלי ואני נשבע לך שאני לא יודע מאיפה זה יוצא לי", הוא מבהיר. "קשה לי לשמוע שירים ריקים לחלוטין, שכמותם יש כעת לא מעט, בשפה שהיא אפילו לא עברית וכמי שגדל בחולון בבית של עברית אני לא מסוגל להסתגל אליה".

זה מוליך אותנו אל סיפורו הבלתי שגרתי של בן-אהרון. הוא, בן לירושלמים מדורות, מורה ועובד מועצת הפועלים, היה ילד פעלתן, שש אלי התנדבויות, בין השאר בשירה, בנגינה, בריקוד ובהפעלת תיאטרון בובות לילדים מוגבלים, "כשבסך הכל למדתי פסנתר כמו כמעט כל ילד, אם כי השאיפות שלי היו בכיוון של טבע".

כלומר...
"כלומר, למדתי במגמה ביולוגית ולדירת השיכון החולונית הממוצעת שבה גרנו הבאתי 'אורחים' כמו איגואנה, ארנב, עכבישים, אפילו נחש וכל זוחל אפשרי. הוריי היו גיבורי-על אם סבלו את זה..." 

אחרי הצבא הוא למד לתואר במדעי החיים ולמחייתו עבד בין השאר כליצן באירועים ו"מצאתי איים של שפיות בנגינה בפסנתר להנאתי". בהמשך הוא עבד שנים בבית החולים "אסף הרופא" במחקר ובפיתוח תרופות. לצד העבודה, "הייתי גונב דקות לנגינה". לשיר? - "רק כפורקן תוך כדי נהיגה במכונית, בכעין מופע של עצמי".

למעשה, חייו המשיכו לזרום למישרין גם כשעבר ב-2016 להיות עצמאי בתחומו. אז זה נחת עליו בלא רחם. "ב-2018 המצב שלי התחיל להתדרדר", הוא משחזר. "הרגשתי תשישות כרונית וכל מערכת אפשרית התחילה לקרוס בגוף, אבל כמו איזה סופרמן השתדלתי להראות שאני מתפקד כרגיל. הרגשתי כאבי-תופת ופתאום הידיים לא זזו, במיוחד האצבעות".

בן-אהרון אובחן כחולה בפיברומיאלגיה, היא דאבת (מלשון כאב) השרירים. "למזלי אני בוגר מערכת הבריאות ורוב הרופאים שטיפלו בי הם חברים שלי ומי שלא, התחברתי איתו", הוא מספר. "קיבלתי כל מיני תרופות וטיפולים עד שרופאה ראומטולוגית הציעה לי לעסוק במוזיקה. ניסיתי וכאמור לא הצלחתי להניע את האצבעות וכשלא זיהיתי את התווים, זה גרם לי התקף-חרדה. אבל היא לא ויתרה. 'אז תשיר', היא הציעה. הופניתי למטפל במוזיקה, שאצלו, מי שנתן לי את הבעיטה הראשונה לשיקום באמצעות המוזיקה וכך חזרתי לנגן".

במקביל נקלע בן-אהרון מזה שנה לאובדן כושר-עבודה מלא וכמעט איננו יכול לצאת מהבית. "אני מתנייד בכוחות עצמי לפי הכוחות שלי ועוסק בעיקר במוזיקה", הוא מעיד. "מה שקצת עוזר לי זו הידרותרפיה, כלומר פיזיותרפיה במים, העוזר לי להתרכז במוזיקה".

בן-אהרון נשוי כמעט 20 שנה לעורך דין בתחום הכלכלי, "משהו אחר לגמרי ממני". הם מגדלים תאומים בני 15, נועה הנזכרת לעיל ואחיה יובל. "אנחנו משפחה מאוד חמה ותומכת", הוא מציין.

עכשיו האלבום. בן-אהרון רוצה להוציאו גם במתכונת פיזית, לא רק דיגיטלית. "כל מה שאולד-פשן מתחבר אלי", הוא מעיר. "אני יודע שזה כרוך בהופעת-השקה ונערך לכך בעודי חי את שבריר החלום הזה. זאת כבר תהיה מתנת יום ההולדת ה-50 שלי. אני, שהייתי האיש הכי אופטימי בעולם והאופטימיות שלי נגנזה איפה שהוא, זה מה שנשאר לי לחלום".

משפט אחרון לקובי פז, המוזיקאי שעם ההפקה המוזיקלית המפעימה שלו ממריא בן-אהרון אל-על ביצירה שלו. "המוזיקה היא שמפעילה ונותנת תקווה לגדי", הוא אומר. "אני לא יודע איך זה היה קורה אלמלא היה פורץ ממנו כישרון אמיתי עם שירים בסגנון שאולי כדאי להתגעגע אליו ולהחזיר אותו למיינסטרים".