כששאלתי את יהודה עדר אם הוא פורסט גאמפ הישראלי, הוא צחק, אבל הודה שהתיאור קולע. בכל זאת יוצר שאין כמעט תחנה בהיסטוריית המוזיקה הישראלית, בטח בעשורים האחרונים, שלא נכח בה, או השפיע עליה.
עדר פיקד על להקת הנח"ל במלחמת יום הכיפורים, היה גיטריסט בלהקת תמוז האגדית, היה שותפו של מאיר אריאל ליצירה, עבד במשך שנים עם שלמה ארצי כמפיק ונגן, הקים את בית הספר למוזיקה רימון וראה בין היתר איך אביב גפן, נטע ברזילי ויסמין מועלם, הכוכבת העכשווית, צומחים בין הכיתות.
עדר נשוי באושר לשחקנית מיקי קם, אביו של אלון עדר, וזו רק ביוגרפיה חלקית. בסופ"ש הזה היוצר הפורה חוגג יום הולדת 70 ולא רומז על פרישה, אם במקרה תהיתם. "אני לא מפסיק וגם מגביר קצב בסיבובים", עדר צחק כשהזכרתי את גילו. "בשנות ה־90 הייתי מפיק־על והיום ב־2021 זו התעסקות בלתי פוסקת עם דור העתיד ברימון.
תחשוב שיצאו מפה ג'יין בורדו ובניה ברבי. אני יכול לפתוח את המחשב ולהשמיע את 14 השירים הראשונים שיסמין מועלם כתבה אצלי. זה משאיר אותי במקום מסוים ילד. האנרגיות לא השתנו, והגיל לא מפחיד. מישהי כתבה 'גיל 70 הוא מדהים, ואתה עוד תגלה את זה'".
עדר נולד בכפר הנשיא, מזרחית לראש פינה, בימים שבהם הקיבוץ היה רחוק שנות אור מתל אביב. "היה לנו מורה מיתולוגי למנדולינה, מקס מדר", נזכר. "תחשוב על נער שגדל בשנות ה־50, אין מסביב כלום ויש משוגע לדבר שהכריח אותו לנגן. יש משמעות גדולה לעובדה שהאצבעות זזות בגיל צעיר, ולא משנה אם זו מנדולינה או גיטרה. מקס תמיד אמר 'אתה מוכשר, סע לחיפה ותלמד'. אמרתי שאני לא נוסע לשום מקום. אהבתי את הקיבוץ. אחרי מלחמת ששת הימים התחברנו למתנדבים ולאווירה של סקס, סמים והרבה רוק'נרול. היה זה אחד מהם שהביא את 'סרג'נט פפר' של הביטלס, פחות או יותר בזמן שיצא. לכן היה משהו מנותק מתל אביב, אבל גם מאוד עדכני".
עדר התגייס לנח"ל עם מחזור שיועד לקצונה ועשה טירונות יחד עם השייטת, אבל אחרי עשרה ימים אובחן כחולה צהבת והפרופיל ירד. "שאלו מה אני יודע לעשות, ואמרתי 'לנגן קצת בגיטרה'", הוא מספר. "אמרו 'יופי', בלהקת הנח"ל מחפשים מחליף לגיטריסט. בקושי ידעתי להחזיק את הכלי, בטח לא גיטרה חשמלית, ודני סנדרסון, שאותו הייתי אמור להחליף, היה כבר כוכב־על. דני שאל איזו מוזיקה אני אוהב. עניתי 'אריק קלפטון וג'ימי הנדריקס'. הודיע 'התקבלת'. התנצלתי ואמרתי שאני לא ממש יודע לנגן, דני המשיך 'עליי'. היינו נפגשים פעם בשבוע בביתו, הוא לימד אותי את התפקידים, ותוך חודשיים הגעתי לרמה של מישהו שמנגן חמש שנים. עד היום אנחנו חברים קרובים. זה היה כישרון פלוס הבנה שאם אני רוצה לשכוח מאורותיו הצהובים של הקיבוץ, זה הרגע".
להקת הנח"ל הייתה עמוסה בכוכבים.
"כשהגעתי היו בין היתר ירדנה ארזי, גידי גוב, אפרים שמיר. לא דיברתי שם במשך שנה. הבהלה של צעיר שמגיע מהקיבוץ לתל אביב התבטאה בעובדה שהייתי סגור, אז הם ראו מצד אחד בן אדם מוזר, אבל גם חדור מטרה. עם הזמן קיבלתי ביטחון, ובמלחמת יום כיפור כבר הייתי מפקד הלהקה. אני תמיד אומר שאותם ימים נראו כמו סרט של פליני. הצטרפו אלינו להקת כוורת, שוקולד מנטה מסטיק ויאיר רוזנבלום לסיבוב. כולנו באותו אוטובוס, ובשלושת השבועות הראשונים של המלחמה עברנו בין בסיסי חיל האוויר. בפאיד יש לי תמונה עם ירדנה ארזי, וממש לפני פרוץ הקרבות תמונה עם גולדה מאיר. היית רואה איך כולם מאושרים, חושבים שהחיים יפים, לא יודעים שתוך כמה חודשים נאכל אותה. תחשוב שהיינו אוטובוס מלא שמחה כשמסביב המדינה בערה מכאוס של שכול וכאב. מוזיקה כבר אז התגלתה כסוג של הצלה, וכשפגשתי את סנדרסון, אחד הדברים שהדליקו אותי זה איך בן אדם יכול להיות כל כך משמח עם שירים ואנרגיה. גנרטור שכל הזמן כותב, הזכיר את פרנק זאפה".
עדר מאז הוא גיטריסט בהגדרתו. כשישבנו במשרדו, בבית הספר רימון, בצד נחה לה הגיטרה החשמלית, פנדר סטראטוקסטר, מודל 72', שקנה בחנות "חלילית" בכיכר השעון ביפו ומאז היא מלווה אותו, כי גיטריסטים גדולים נשארים עם אותו כלי עד שאחד מהם מתפגר. "גיטרה היא סמל חיי", הסביר. "כתבתי תקציר של מה שאני רוצה להגיד לך ובראש העמוד רשמתי 'גיטריסט', כי במשך השנים, גם כשבניתי את בית הספר, חתמתי 'יהודה עדר, גיטריסט, נשיא רימון'. גיטרה היא המפלט הגדול שלי".
לכן כשהשתחרר מלהקת הנח"ל היה ברור לעדר שהוא והגיטרה צועדים ביחד לתחנה הבאה. "ידעתי שאני מצטרף ללהקת תמוז עוד בחודש האחרון בלהקת הנח"ל", הוא מספר. "הם פנו לאיתן גדרון, הבסיסט, והוא הציע שאצטרף ביחד איתו. בהתחלה הסבירו שאין מספיק כסף, אז הוא היה נדיב ואמר 'יהודה ואני נתחלק בשכר'. מאוד אהבתי את שלום חנוך בעבודתו עם אריק איינשטיין, אבל את אריאל זילבר לא הכרתי. כשאיתן אמר 'בוא נצטרף לתמוז', אמרתי, 'אבל הם זקנים'. אריאל מבוגר ממני בשמונה שנים, ושלום בחמש, ואילו אנחנו היינו צעירים ובועטים ורצינו להקה משלנו. איתן אמר בחוכמה 'פה יהיה יותר פשוט'. התחלנו לעשות חזרות בביתו של שלום ברמת גן".
מה היה הרעיון?
"לא היו שיחות, פשוט היו שירים, וכל אחד הביא את האופי, וזו התוצאה בעזרתו האדיבה של לואי להב. תמוז היא גחמה של אריק איינשטיין, שנורא האמין בנו. הוא נתן את השם ואירח אותנו במשרדי הגר, שם התנהלו החזרות. בהתחלה היינו להקת החימום למופע 'סע לאט'. לא בא המון קהל, אבל הייתה כמעט כל ערב הופעה, ובזמן הזה עבדנו על האלבום שעד היום, 45 שנה אחרי צאתו, יואב קוטנר טוען שהוא אחד הטובים בעולם באותה שנה ולא רק בישראל. ברגע שהיה קמצוץ הצלחה, דברים החלו להסתבך, ממש כמו בסרטים".
התפרקתם ב־76', ממש בטרם עת.
"אני רואה להקות כמו כוורת, תיסלם ומשינה שעשו דרך ולמרות שהפסיקו, חזרו להופיע ומרוויחות את הכסף שמגיע להן. נהנים שם, כי אין כמו חיי להקה, בייחוד אם כולם חברים ואתה מתנתק מהחיים הרגילים. אז בדרך כלל אומרים אצל זוגות גרושים שיש שנאה, כי ההוא אמר ככה וההיא רצתה ככה, אתה יכול להסביר מה גרם לפירוד, בלהקות זה קשה".
מדהים שהצלחתם להתאחד מעט פעמים מאז שנות ה־70.
"עם השנים יש לי פחות תשובות, אבל אני יכול להגיד שבאיחוד האחרון שעשינו התבנית החברתית חזרה וכך גם היכולת המוזיקלית. היינו מדהימים על הבמה, שרפנו את הקהל, הרגשתי שאני בשיאי ומאז אני לא מפסיק להופיע בכל מיני הרכבים עם שירי תמוז. אני אפילו זוכר את החזרה הראשונה ב־2016. איתן, מאיר ישראל ואני הגענו מוקדם והתחלנו לנגן את 'פנס הרחוב'. פתאום אריאל זילבר הגיע והצטרף מבלי לדבר, ואחריו שלום חנוך, ואתה קולט את הקסם, תרכובת מושלמת של אנשים. מצד שני כשאנחנו מפסיקים לנגן, אנחנו לא מדברים. תחשוב שכל אחד מאיתנו עבר חיים, יש לו נכדים ויש כל כך הרבה מה לשאול ודממה. כעוצמת התקשורת המוזיקלית, כך אי־התקשורת החברתית. זה קשה להסביר, כי אם אפגוש את שלום ברחוב, אנחנו נדבר, ואיתן גדרון הוא מחבריי הטובים, אבל בתרכובת הזו אנחנו שותקים. אני מסתכל על זה כמבוגר ולא מצליח להבין".
אריאל זילבר ממש שונה מכם.
"אריאל הוא אחד הקרובים אליי. אתן דוגמה, חליתי בקורונה חודשיים אחרי שהתחסנתי. הייתי אמור להופיע עם איתן גדרון ומאיר ישראל בערב של תמוז. מאיר צלצל לאריאל ואמר 'יהודה חלה'. אריאל בא בהתנדבות, שר את שיריו מתמוז והוסיף שירים משלו, עלה לרכב וחזר לביתו. החברות שלנו היא מדהימה, אבל כגודל הכישרון המוזיקלי, כך גדול הנתק. תסתכל על התמונה הזו".
יהודה הציג תמונה של הלהקה מחובקת אחרי הופעת האיחוד. "היא צולמה כשירדנו מהבמה", הוא אומר. "כולם ברחו ואני הכרחתי אותם לחזור כדי להשתחוות לקהל. מובן מאליו? לא. כל אחד הלך לענייניו. בדרך כלל אני מלך המסבירים, אבל את זה אני לא יכול. אתה עולה לבמה, 20 אלף איש. עפתי באותו ערב".
יכול להיות איחוד נוסף?
"אני בודק אפשרות לקרוא להם ליום הולדת 70. באולם ברימון, משהו קטן, 100 איש. נדבר, ננגן קצת. לא חושב שנעשה עוד הופעות מסחריות. אתה יודע שאחרי אותה הופעת איחוד קיבלנו הצעות כספיות מטורפות ולא הסכמנו. אני מצטער, כי היה שם המון כסף שלא לקחנו במשך השנים. כוורת ידעה לקחת, ומשינה יודעת. תיסלם ממשיכה ונהנית. תמוז היא משהו אחר".
אחרי תמוז עדר החליט לשנות כיוון והמריא לבוסטון ללמוד מוזיקה במכללת ברקלי. הוא עשה זאת עם אשתו הטרייה, מיקי קם, שהכיר בלהקת הנח"ל. "התחתנו ב־76' ואנחנו מתכוונים לרגל יום הולדת 70 להתחתן פעם נוספת, היא כבר הציעה לי נישואים. בפעם הראשונה התחתנו במסיבה משותפת עם אחותי שלומית ובעלה, חברי הטוב, הרי ליפשיץ. הפעם נעשה זאת לבד. יש לשנינו מופע שנקרא 'אהבה בת עשרים פלוס' שהתחלנו בזמן הקורונה. אני מספר על דברים חשובים בחיי והיא אומרת שם 'יהודה תמיד הסתכל על הקיר וכששאלתי על מה הוא חושב, ענה: בואי נתחתן, אני רוצה לנסוע לבוסטון'. היא המריאה איתי לארצות הברית לשלוש שנים, למרות שהייתה לה כאן קריירה מטורפת. היא אכלה קש, עבדה שם כגננת ובעצם פרנסה את הלימודים שלי. פעם אחרת כשראתה אותי בוהה בקיר ושאלה 'על מה אתה חושב?' עניתי 'אני מקים בית ספר למוזיקה'. אמרה 'בסדר'. אני תמיד אומר לה 'תודה', כי כשיש חלום, אתה לא צריך שהסביבה תתמוך, אלא בסך הכל שתגיד 'בסדר'".
כשעדר חזר מארצות הברית, הוא תכנן לשנות כיוון, הרי העולם נפתח בפניו. מוזיקה קלאסית, ג'ז, חשב על משהו יותר רציני, אבל היה זה סנדרסון שהקים בתחילת שנות ה־80 את להקת דודה עם גידי גוב, שהבהיר לו שהוא חייב להצטרף. "היה משהו לא שלם בדודה", עדר מנסה להסביר את הכישלון. "היינו להקת רוק'נרול, והקהל הכיר את גידי ודני כמצחיקנים ולא היה מוכן לקבל את זה. היינו מגיעים לקולנוע 'רינה' בחולון, אלף מקומות ושורה אחת מלאה. השמיעו אותנו ברדיו, והיו לנו להיטים כמו 'לידיה הלוהטת', 'אלף כבאים', 'ערב אבוד', אבל זה לא קשור, הקהל לא היה מוכן, והשקענו כמעט שנה בעבודה יומיומית, שנגמרה במפח נפש. אז אמרתי שכל פעם אני נכנס לפרויקט שמתפרק וזה לא מוצא חן בעיניי. מיכאל תפוח הציע לי להפיק את האלבום 'קלף' של דויד ברוזה, חוויה מאוד מדליקה".
עדר החליט לחשב מסלול מחדש ובשנות ה־80, תחילת ה־90, חבר לשני אומנים שונים בתכלית - שלמה ארצי ומאיר אריאל - כנגן ומפיק מוזיקלי. "כשאתה עובד עם שלמה, אתה יודע שצריך להצליח מול מאות אלפים או מיליונים. חייב לעזור לו", הוא מסביר. "אצל מאיר אריאל הייתי משוחרר מהמחויבות, כי הוא לא היה מסחרי, וזה הבדל כמו להמציא מכונית סטייל טויוטה ובין להמציא מכונית־על לבן אדם אחד. מיומנויות דומות, אבל הפוכות".
אל ארצי הגעת דווקא אחרי נפילה.
"אם לא הייתה נפילה, לא היינו נפגשים. הוא היה במסע הצלחה חסר תקדים, אחרי שעשה עם לואי להב שלושה אלבומים 'תרקוד', 'לילה לא שקט' ו'חום יולי אוגוסט', ואז הם נכנסו לאלבום 'כרטיס ללונה פארק', שכל כך לא הצליח שאתה אפילו לא יודע שיצא. הדבר גרם לשלמה וללואי לחשוב על עתידם. לואי נסע לארצות הברית, ושלמה חיפש מפיק ולהקה, ודרך חבר הגיע אליי בהתחלה כנגן ואחר כך כמפיק. כשהתחלנו לעבוד על 'ירח', הוא היה חסר ביטחון, רק שאומנים כמוהו נועדו, לטוב ולרע, להגיע להמונים. מאיר אריאל, לעומתו, לא מכר תקליטים, לא משך קהל, אבל תמיד אמרתי לו 'אתה כמו כדור קטן ששוקל מיליארד טון'".
היום מאיר אריאל זוכה לתהילה מאוחרת.
"כשהוא שר בזמנו, כולם ברחו", עדר צוחק. "לי וליואב קוטנר יש ערבי מאיר אריאל משותפים. הוזמנו לפני כשנה על ידי אגף המודיעין בצה"ל להופעה בבית מלון יוקרתי, שם התכנסו הקצינים הגבוהים. וסיפרתי שם סיפור שאני מספר קבוע בהופעות, איך אני ומאיר הגענו פעם למוצב ברמת הגולן, התכנסו חיילים ותוך כמה דקות כולם נעלמו חוץ מאחד שנשאר להקשיב והמשכנו לנגן בשבילו. ואז אחרי שנגמרה ההופעה המרגשת בפני הקצינים, עלה ראש אמ"ן, האלוף תמיר הימן, ואמר: 'אני הייתי החייל הבודד כשהופעתם ברמת הגולן ליד נפח והתביישתי כשהחיילים עזבו. אני מעריץ אתכם, ומאיר אריאל בעיניי הוא מגדולי הכותבים והאומנים'. עבדתי בו־זמנית עם שלמה ומאיר, שתמיד היה בקשיים כלכליים ושאל 'מה יהיה?'. הייתי עונה 'תגיד תודה שההצלחה מאפשרת לך כל הזמן להתחדש'. אחת הבעיות הגדולות של אומן מצליח היא האם יקבלו חומר חדש, מפחד שהמעריצים יגידו 'הוא עזב אותנו'. לעבוד עם שלמה ארצי ומאיר אריאל זה היה שונה, כי מאיר יכול היה לעשות מה שהוא רוצה. הוא היה האיש הכי מדהים בעולם, ואם יש משהו שאני בטוח, זה בגדולתו. מנגינות, מילים, חיבורים. לפני שנפטר אמר 'כל שיר שאני נותן לאחרים כמו 'ערב כחול עמוק' לריטה, 'שלל שרב' לגידי גוב, או 'הולכת ממך' לשרון חזיז, מצליח. בוא נעשה מופע עם אומנים ששרים את שיריי'. הוא לא צפה שזה מה שעומד להיות. במשך 20 שנה קוטנר ואני מובילים ערב מלא בקאברים שחלק הגיע לרדיו, והערבים הפכו את מאיר למותג־על. פעם אפילו אמרו שזה מותג שקפץ מאפס למאה אחרי מותו".
את ההצלחה הבלתי נגמרת של שלמה ארצי אתה יכול להבין?
"שלמה זמר מדהים. אצלו ואצל חוה אלברשטיין אתה לא מפסיד מילה, תכונה מיוחדת וחשובה, ואת זה אני אומר כאיש מקצוע. בקטע של מילים שלמה הוא הכי ישראלי, ומילותיו מדברות אל הקהל. ההופעה הראשונה שהופעתי איתו הייתה בפסטיבל ערד, לפני 15 אלף איש. הייתי בשוק, הפה שלי היה פעור כמו אחד שיתושים עומדים להיכנס אליו. אתה רואה אלפים בהיסטריה. עד היום אנחנו חברים קרובים שמתנהגים קצת כמו שתי זקנות רגזניות, שמכעיסות אחת את השנייה".
ב־36 השנים שעברו מאז הקים את בית הספר רימון, עדר מקבל כל פעם את הדבר הבא עוד לפני שהוא מגיע למצעדים, או צובר מיליוני צפיות ביו־טיוב. הוא משמש כיום כנשיא וכראש מגמת הלחנת שירים. "מיקי טוענת שאני מכשפה שרואה דברים שאחרים לא מבחינים בהם", צחק. "היכולת שלי היא לזהות כוח ולעבוד איתו. יום אחד באתי לרימון, ועל המדשאה הבחנתי במישהי שהלכה עם אחד התלמידים מכות בצחוק, השפריצה עליו מים. שאלתי 'מי זו?', והוא אמר 'כדאי לך לשמוע אותה'. היא נכנסה אליי לחדר יחפה, ואני אומר 'נגני שיר'. אחרי 30 שניות ביקשתי שלמחרת תבוא עם ההורים. מארינה מקסימיליאן בלומין שרה אז עם אמא שלה בהופעות של מוזיקה קלאסית, לא הכירה בכלל חומר ישראלי. אמרתי להורים, 'הבת שלכם היא המצאה, שהולכת להיות כוכבת ולא רק בישראל'. הם אמרו 'אנחנו יודעים'".
יסמין מועלם, הכוכבת הגדולה, יצאה מכאן לאחרונה.
"יוצאים מרימון המון כישרונות, אבל כמו יסמין יש פעם בעשור. אני ממש זוכר את הבחינה שעשיתי לה, בסך הכל לפני שלוש שנים. אחרי כמה דקות התעניינתי למה היא רוצה לעזוב, שאלה: 'מה זאת אומרת?', אמרתי שאני מרגיש שהיא לא שלמה עם עצמה. אמרה 'אתה צודק'. הצעתי 'בואי נחליט שאם את באה, את לא עוזבת'. זה מה שהיה. בדיעבד התברר שעשתה מסע לא מוצלח בין בתי ספר בעולם והיא באה לפה ואמרה לעצמה 'די, תפסיקי עם השטויות', והיה לה רגע מכונן. היא למדה אצלי בקורס להלחנת שירים והתחברה לטוהר שפי, שכתב שיר אלקטרוני, לקורס שאותו מעביר יוסי פיין. את הפזמונים בשיר שרה יסמין. באחד השיעורים פיין לא יכול היה להגיע, אז הוא ביקש מאייל דוידי 'שקל' שיחליפו. 'שקל' שמע את הקטע ואמר לטוהר 'תשיג לי את הזמרת'. הם נפגשו ונוצר הלהיט 'מסיבה'. רימון הוא מרכז מפגשים. הסיפור המיתולוגי שקרן פלס נכנסה לשירותים ושמעה מישהי שרה בצורה מדהימה, חיכתה שהיא תצא ואמרה למירי מסיקה 'לך אני כותבת'".
אתה יכול לכתוב את זיכרונות המוזיקה הישראלית.
"צודק, על אביב גפן, למשל, ישר ראו שהוא משהו אחר. הוא היה יוצא דופן במופרעותו ובכישרונו. הרבה לפני שהתפרסם, התקיים מופע במסגרת פסטיבל ישראל אצלנו ברימון עם יוני רכטר, יוסי בנאי, חיים צינוביץ', מזי כהן. אביב החליט 'אני עולה להופיע'. אמרתי לו 'אתה חי בסרט. זה המופע הכי יוקרתי, אתה לא עולה לשום מקום'. הבן אדם פשוט עלה לבמה והיה מדהים. הוא הגיע אלינו בגיל 16. מי שמוכשר וצעיר זה לא משנה, הוא כבר יסתדר".
על נטע ברזילי ראו שהיא בעלת סיכויים בינלאומיים?
"אצלי בכיתה היא הייתה נורא ביישנית, ממש קשה להאמין שזה אותו בן אדם. ב־2016 התחילו אצלנו משהו חדש, 'אלקטרימון', מוזיקה אלקטרונית. ראיתי אותה על הבמה והייתי בהלם. גאון. אחרי שנה שהייתה פה אמרתי 'את עוזבת את רימון והולכת להתפוצץ בחוץ'. להגיד שידעתי שהיא תזכה באירוויזיון? זה מטורף".
הייתה לך תגלית גדולה כבר במחזור הראשון בבית הספר - אתי אנקרי.
"אתי נולדה בלוד ובאה עם מטען אדיר של תרבות ומוזיקה ישראלית וערבית, והייתה זמרת בהרכב שלי ברימון. עשיתי אז דבר שהיום לא אעז לעשות. הבאתי את מיכאל תפוח ואתי אנטה ואמרתי 'אותה תחתימו'. היום רימון זה מוסד, וזה לא אתי. אז היינו שבט שחנה פה".
אני רואה על הקיר הקדשה מעברי לידר.
"הליקון ביקשו שאעבוד איתו על השירה לאלבום הבכורה והוא לא אהב שהכריחו אותו לעבוד עם הנודניק. הוא כל הזמן התנגד, ואחת ההתנגדויות הגדולות הייתה בשיר 'תמיד אהבה'. בבית האחרון שומעים את הנשימה שלו. הוא טען שזו טעות, ואני אמרתי 'אם זה יתפוס, בהופעות הקהל ינשום איתך'. הוא לא רצה ואני שמתי לב שכל פעם הוא נהג לדחוף 'אבל אמא שלי אמרה'. אמרתי 'בוא נוריד את התוצאה בסוף היום, תשמיע לאמא שלך, נראה מה היא אומרת'. יום אחרי בא ואמר 'היא אהבה'. היום בהופעות הקהל נושם איתו".
כמו שזיהה לא מעט אומנים, היו לעדר גם פספוסים. על קרן פלס חשב שהיא תתאים יותר לתיאטרון, והיום הוא חושב שהיא נעמי שמר החדשה. כמנהל המחלקה הישראלית בחברת התקליטים הד ארצי דחה את דניאל סלומון, ואפילו עידן רייכל קיבל ממנו תמרור עצור. "הייתה לי תזה לגבי חברת מוזיקה גדולה שצריך להחתים דברים מסחריים, והיו החמצות", הוא מודה. "עידן רייכל פנה בזמן שהייתי מותש ורציתי לעזוב. באותה תקופה היה לי משפט 'לא שמעתי ואני גם לא אוהב את זה'. המשפט הגרוע בעולם, כאילו 'עזוב אותי, לא יכול לשמוע יותר'".
הוא נעלב?
"לא, הוא היה עלא כיפאק. פרגנתי לו. הוא הפך לנגן של מיקי, אשתי, במשך ארבע שנים. אגיד לך מה השתנה בגדול מאותם ימים. פעם חברות תקליטים היו מחתימות אומנים והיום כבר לא, כי לא עושים אלבומים. היום כל אומן הוא מרכז רווח בפני עצמו. מוציאים שירים ומפרסמים את עצמם בדרכים שונות כשכל אחד מייצר מרחב שיווקי וקיומי, ואני רואה את זה על תלמידים שלנו. הם מופיעים ואתה בכלל לא יודע. הם מזמינים אחד את השני, יש להם קהילות משלהם והם מסופקים".
את הכישרון של אלון, בנך, זיהית?
"מיקי ואני תמיד שאלנו 'מתי יגלו שהוא גאון?'. מגיל צעיר היה מכריח אותי לקחת גיטרה ולנגן אקורדים והיה מוציא מילים ומנגינות מאפס. יש כאלה שפורצים בגיל 20, ולאלון לקח זמן וזה קטע מבורך. כעת הוא גדל ועכשיו מופיע בבארבי ובאמפי שוני, והוא יגיע לכל המקומות שצריך. אלון קשור לבסיס של שנות ה־70, אבל בעיניי הוא פורץ דרך. הוא מסיים כעת אלבום עשירי, כותב מורכב, מין קומבינציה של אומנים כמו שלמה גרוניך, שם טוב לוי ומתי כספי, ומצד שני יש בו את הנגישות של שלום חנוך ואריאל זילבר. עובדה, הוא שר את 'אהובתי שלי לבנת צוואר' בלוויה של נחמה ריבלין, אשת הנשיא. אלון עיצב את עצמו למקום משלו ובגלל זה אוהבים אותו".
מי הכי גדול שאיתו עבדת?
"אני. אני ממשיך ליצור יותר מאי־פעם, ואם הייתי מוציא עכשיו גיטרה ומנגן, היית אומר 'וואו'. הרי כל הזמן אומרים 'אני רוצה להשיג, להגיע', ואני הגעתי. מפעל חיי רימון עובד מדהים, ואני אומר שכעת רק נותר ליהנות מהחלום. תראה אני עדיין מתרגש כשתלמידים מקשיבים להערותיי ומתרגש לקחת גיטרה. הופענו לפני חודש בשדמות דבורה מול 100 פרות ו־200 צופים, וזה היה מדהים".