הרגע שבו הזמרת והיוצרת רונה קינן גילתה מחדש את אהבתה ליצירה ולשירה באנגלית קרה לפני כמה שנים, עת הצטרפה לחברה הטוב, המוזיקאי אסף אבידן, לסיבוב הופעות בן חודש באירופה. אז, לראשונה בחייה, מצאה את עצמה עומדת על הבמה לבד ושרה מול אלפי אנשים בשפה האנגלית. “סיבוב ההופעות הזה היה מאוד משמעותי עבורי במפגש עם קהל אמריקאי ובהכנות לעלות לראשונה על במה ולשיר באנגלית”, מספרת קינן כעת. “זה פתח לי את התיאבון לחזור לאנגלית”.
התהליך הזה הגיע למיצוי בחודשים האחרונים, עם צאת אלבומה הראשון של קינן באנגלית, Light Sleeper, שהפיקו יזהר אשדות ותמיר מוסקט. לדברי קינן, האלבום יצא אחרי חבלי לידה קשים. “העבודה עליו החלה כבר בשנת 2015, אבל הוא התעכב מכל מיני סיבות”, היא מספרת. “בהתחלה הוא היה אמור לצאת בלייבל בצרפת, אך הלייבל הזה נקנה על ידי לייבל אחר, וזה גרר המתנה וביטול החוזה, והייתה לי מחשבה אולי לגנוז את זה. שנת הקורונה עזרה לי למקד את עצמי ולהיזכר במה שחשוב באמת, ואני שמחה על הצעד הזה”.
איך היה עבורך לשיר באנגלית?
“למעשה, התחלתי את דרכי בתיאטרון תמונע, בהופעות הראשונות שלי ממש, בביצוע עשרה שירים באנגלית. אבל תוך כדי העבודה עם יזהר אשדות על אלבומי הראשון, התחלתי לתרגם חלק מהשירים האלה לעברית והתחלתי להתמקצע בשפה העברית, למרות שזה לא היה חלק מעולם ההשפעות שלי. לאורך הזמן נעשה שינוי רדיקלי במאזן הזה לטובת השירים בעברית, למרות שבאלבומיי הראשונים דאגתי לשלב שניים־שלושה שירים באנגלית”.
מעניין אותך לטפח קריירה בחו”ל?
“בעבר כן, אבל עכשיו כבר לא כל כך. כשהדיל עם הלייבל הצרפתי נפל, הייתי מאוד מאוכזבת כי השקענו המון עבודה כדי שהאלבום יצא בקונסטלציה מסוימת, אבל מצד שני, גם תוך כדי העבודה הזו לא באמת ראיתי את עצמי חיה בסיבובי הופעות בלתי פוסקים בחו”ל. זו החלטה לא פשוטה שצריך לעמוד מאחוריה בכל הכוח ולהיות מוכן לספוג המון הפסדים וכישלונות בדרך, ובסופו של דבר אני מאוד מקורקעת בישראל, ואני לא רוצה לוותר על הקשר עם הארץ”.
קינן, 41, בתם של הסופר והעיתונאי עמוס קינן ז”ל והסופרת והחוקרת נורית קינן, נולדה וחיה בתל אביב. חצי השנה האחרונה הייתה עמוסה במיוחד עבורה משום שבנוסף לאלבום באנגלית, היא גם הוציאה לאחרונה את האלבום “שיר על משהו נפלא” הכולל רמיקסים וגרסאות כיסוי לאלבומה “זמן התפוז” (2019), ובו התארחו שלל מוזיקאים, בהם שלומי שבן, יהודית רביץ ואסף אמדורסקי, שהעניקו לשירים פרשנות חדשה ושונה משלהם.
הקשר של קינן עם יזהר אשדות החל בסוף שנות ה־90, והתעצם כאמור החל משנת 2003 כשאשדות הפיק מוזיקלית את אלבומה הראשון “לנשום בספירה לאחור”, וכן את אלבומיה “עיניים זרות” ו”המראות ונחיתות”. אבל דווקא בנו של אשדות, עילי, מוזיקאי בפני עצמו, הוא זה שתרם משמעותית להוצאת אלבומה החדש, שבו הוא גם מתארח. “בזמן הקורונה עילי ביקש ממני את הערוצים של השיר ‘מות התפוז’”, היא מספרת. “שלחתי לו ואחרי זה הוא שלח לי רמיקס של מה שהוא עשה, וזה הצית אצלי את הרעיון לאלבום כזה. לקח לרעיון זמן להתגבש, והקורונה נתנה לזה בוסט, אז ניצלתי את הזמן הפנוי כדי להציק לאנשים שבדרך כלל לא הייתי פונה אליהם כי אין להם זמן, והפעם, בגלל הסגרים וכו’, מצאו את הזמן והקלטנו. היה חשוב לי שזה לא יהיה אלבום רמיקסים למועדונים, אלא אלבום עם ביצועים חדשים שהוא הרבה יותר מהורהר ופתוח מבחינתי”.
יהיה קרנבל
הראיון עם קינן מתרחש כשהיא באולפן החזרות לקראת מופע ההשקה הכפול של שני אלבומיה החדשים, שייערך הערב (20:30) במועדון הבארבי בתל אביב. “זו הזדמנות לתת לשני האלבומים האלה את הבמה הראויה לאחר שבזמן הסגרים זה לא כל כך התאפשר מחוץ לרשתות החברתיות”, היא אומרת. “מלבד שירי שני האלבומים, המופע יכלול גם שירים מוכרים שלי מכל התקופות. יהיה קרנבל”.
מרגישה את החזרה לשגרה?
“בהחלט. זה קיץ עמוס בהופעות, ויש תחושה שאנשים ממש צמאים למוזיקה. החזרה לשגרה מורגשת ממש ובכלל, זה קיץ מאוד אינטנסיבי עבורי ועבור כל חבריי המוזיקאים והצוותים הטכניים. אנשים חזרו לעבוד, וזה דבר מבורך שלא ראינו אותו קורה זמן רב. היה איזה רגע בזמן הקורונה שלא היינו בטוחים מתי ואיך נחזור. אני שמחה ומברכת על החזרה הזו, עד להודעה חדשה לפחות, בתקווה שהגל הנוכחי לא יסגור עלינו”.
איך עברה עלייך תקופת הקורונה?
“אני אחלק את זה לשני חלקים: כמוזיקאית, החלק הראשון היה מאוד מבלבל וקשה. אני לא היחידה כמובן, לכל מי שעבר את זה ההתחלה הייתה מטלטלת וחסרת ודאות. הייתה תחושה כזו שלא יהיה אוכל בסופרמרקטים, ושבקרוב נצטרך ללקט אוכל מהצמחייה. החלק השני שייך להתמקדות ב’מה כן אפשר לעשות’, ומלבד העבודה באולפן היו מופעי החצר”.
התחברת לזה?
“אהבתי את זה מאוד. זה יצר קשר ומפגשים מאוד מרגשים בינינו, המוזיקאים, לבין אנשים שרצו לאפשר לנו להמשיך לעשות מה שאנחנו עושים ולאפשר לעצמם לצרוך מוזיקה ותרבות. בנוסף לזה, הרבה מוזיקאים השתבללו באולפנים ושלחו אחד לשני, מכל העולם אגב, חומרים מוזיקליים, וזה משהו שאני טיפה מתגעגעת אליו בחודשיים האחרונים”.
כחלק מהמשבר שאליו נקלע ענף התרבות, גם קינן לקחה חלק במחאת עולם התרבות. “השתדלתי להראות נוכחות כמה שאני יכולה כי זה חשוב”, היא אומרת. “גם הייתי מעורבת ביוזמה של קרן הכט למען ‘חוק מוזיקה’, חקיקה שתוודא שאם חלילה יקרה לנו שוב מה שקרה בזמן הקורונה – מצב המוזיקאים יהיה יותר מוסדר. מצד אחד מוזיקאים לא תלויים בתקציבים או כפופים לתכתיבים פוליטיים, אבל מצד שני אין לנו כל כך מעמד בפני החוק כמוזיקאים. זה לא ענף מוגדר, ולכן הזכויות הסוציאליות והתמיכות והקרנות משמעותיות מאוד עבורנו. אנשים הבינו זאת מאוד במשבר הקורונה. זה עניין פרוץ לגמרי, ואני מקווה שדברים ישתנו”.
המפה שונה
בשנת 2004 הייתה קינן לאחת הזמרות הראשונות לצאת מהארון, צעד שבשנים ההן לא היה מובן מאליו, אך כיום הפך לשכיח יותר. “בסוף שנות ה־90 הרגשתי פריווילגיה לגדול בתקופה שבה הייתה חקיקה מרחיקת לכת בנושא זכויות הלהט”ב, ודנה אינטרנשיונל ניצחה באירוויזיון כשמדינה שלמה מחאה לה כפיים”, היא אומרת. “הכרתי תודה לה ולכל האנשים שסללו לי את הדרך בהקשר זה. לדור שיוצא היום מהארון קל יותר בהרבה. אני חושבת שזה נפלא. ברור שיש חששות שקשורים למשפחה ולחברים, אבל מבחינת תעשיית המוזיקה יש מקומות מסוימים שזה נחשב עבורם אפילו צעד שיווקי. זה תהליך חיובי, ויש לפעול ולתקן את העוולות שעוד קיימות. המפה היום שונה לגמרי מבעבר, וזה משמח מאוד”.
הפסיקה ההיסטורית של בג”ץ מהחודש, שלפיה חוק הפונדקאות יחול גם על הקהילה הגאה, נוסכת תקווה בקינן. “כל צעד כזה הוא צעד בכיוון הנכון”, היא אומרת. “המלחמות עוד רבות וארוכות. יש עדיין אי־שוויון. הצעדים האלה חשובים ומבורכים ומשני חיים גם עבור אנשים שאני מכירה שלא יכלו להרשות לעצמם כל כך את הפונדקאות, ועכשיו יכולים. ברור שזה נושא מורכב ולא קל, אבל יש כאן בהחלט בשורה משמעותית לקהילה מהבחינה הזו, ומצד שני הדרך עוד ארוכה. צריך לעקור מהשורש לאט־לאט ולנטרל את הדעות הקדומות הקשות. זה ייעשה רק דרך פעילות משולבת של חינוך, הסברה, חקיקה ונראות”.
כתומכת מרצ, קינן תולה תקוות בממשלה החדשה. “אני רוצה להיות אופטימית לגבי זה, אבל במידה”, היא אומרת. “אני שמחה שיש תחושה בכנסת הזו שאנשים באמת באו כדי לעבוד. את חלקם אני מעריכה מאוד ומאמינה בהם ושמחה שהם מאיישים את התפקיד שהם מאיישים”.
מה את עושה בימים אלו מלבד ההשקה הכפולה?
“יש ערב יפה שהילה אלפרט ואני יזמנו המבוסס על 'ספר התענוגות' של אבא שלי, שעל פניו הוא ספר מתכונים, אבל הוא יותר נוגע בהגות ובפילוסופיה. זה היה ערב חד־פעמי שאני מקווה שירוץ יותר פעמים. היה משהו נורא כיפי במפגש עם הילה ועם הטקסטים של אבא שלי. חוץ מזה, אני ממשיכה את הופעות הסולו שלי ברחבי הארץ ומנסה בעיקר לכתוב את האלבום החדש עם מבט לעתיד”.
האלבום הבא שלך גם ימתח קווים מוזיקליים חדשים?
“לאט־לאט אני מתחילה לחבר בין כל החתיכות ומבינה שזה מוצא חן בעיניי. למשל, אהבתי שב’זמן התפוז’ היה חוט שעובר דרך כל השירים, אבל הוא לא היה כבול לאף ז’אנר. האלבום העתידי נוגע למשל בפולק־רוק באווירת שנות ה־70 מצד אחד, ומצד שני בביטים עכשוויים. בישראל של 2021 אפשר לא להיות מחויבים לסגנון מסוים כמו שהיה נהוג לפני כמה שנים, וזה קוסם לי”.
