חולם לנצח: שי להב מספר על השירים שהפכו לפרידה מאמו שנפטרה

ב31 בינואר האחרון הלכה לעולמה ניצולת השואה רבקה להב סנדק בת ה־83 בעקבות סרטן ריאות. כשעתיים לפני כן, כשהיא מטושטשת מתרופות ובהכרה חלקית, אחז בידה בנה, המוזיקאי שי להב, והשמיע לה באייפון את השיר האהוב עליה ביותר בעולם, “אחלום לנצח”, שאותו כתב בנה יחד עם אורן ברזילי, חברו ללהקת "מופע הארנבות של ד"ר קספר".

“לאמא שלי היה טעם מאוד אקלקטי ומיוחד, וזה היה השיר שהיא תמיד אמרה עליו שהוא המועדף עליה”, מספר להב כעת. “אני זוכר שהיא מלמלה והגיבה לשמע השיר, למרות שהיא כבר לא הייתה כל כך בהכרה, וכנראה העוצמה של המוזיקה הצליחה להשפיע עליה. באותה שיחה אמרתי לה שאני, אחי ואחותי ‘משחררים’ אותה כי הרגשנו שהיא התאמצה לנשום עוד כמה נשימות רק בשבילנו, ואז היא הלכה לעולם הבא”.

גסיסתה המהירה של אמו התרחשה בתקופה שבה להב עבד על אלבום הסולו החדש והחמישי במספר, “החמישי”, אותו יצר יחד עם שותפו הוותיק לדרך המוזיקלית, גלעד פסטרנק. בהאזנה ראשונה לאלבום, המונה עשרה שירים, אפשר לחשוב שהוא נכתב בחלקו על פרידתו מאמו, שכן להב מבצע באמוציות טקסטים מלנכוליים וחשופים מאי פעם, עם לחנים ועיבודים קודרים. אלא שבפועל השירים נכתבו לפני שבכלל ידע על דבר מחלתה.

“באפריל 2020 אמרתי לגלעד (פסטרנק) שאני רוצה להקליט שיר בודד לרדיו”, מספר להב. “אבל הוא התעקש שזה צריך להיות אלבום. אני התעקשתי שאני רוצה שיר, ולכן יצרתי את ‘שיר אחד’, אבל קרה שתוך כדי העבודה עליו, יצרנו עוד שירים ונשאבתי אחריו לעבודה על האלבום”.

מאיפה כל העצב ששזור לאורך האלבום?
“הרגשתי שאני מתאר בשירים בכל מיני גוונים את מערכת היחסים שלי עם אשתי יפעת. ב־20 שנים של זוגיות הכל קורה, גם הדברים הכי טובים וגם הכי רעים. תכננתי להקליט אלבום באווירה רומנטית עם טקסטים שעוסקים במערכת היחסים הזו. לא כל כך שמתי לב שזה לוקח גם למקומות עכורים, אלא פשוט רציתי לתאר את כל הצדדים של מערכת יחסים”.

במהלך העבודה על השירים, כשאמו של להב התבשרה על מחלתה, חייו השתנו מן הקצה אל הקצה. “אמא שלי, אני, אחי ואחותי התחלנו לקיים פגישות זום עם דוקטורים ורופאים שהסבירו לנו שבעצם יש לאמא סרטן, ושאם היא לא מתחילה טיפולי כימותרפיה – היא תחיה במקרה הטוב רק עוד כמה חודשים”, הוא משחזר. “אמא שלי לא רצתה לקבל את הטיפולים כי אמרה שהיא חיה חיים מלאים, ושמה שצריך לקרות קורה. בספטמבר, כשהמצב הלך והידרדר, החלטתי להפסיק את העבודה על האלבום”.

איך זה היה להתמודד עם מחלתה של אמך בתקופת הקורונה?
“עברנו כמה חודשים לא קלים. אחי עופר, פרופסור לאסטרופיזיקה בקיימברידג’, הגיע לארץ להיות ליד אמי. ואחותי, שחזרה בתשובה וכיום היא אם לשמונה ילדים וסבתא לעשרה נכדים, ומתגוררת בבני ברק, הגיעה גם היא להיות עם אמי. זה במובן מסוים קירב אותנו מאוד ואיחד בין כולנו. בכל החודשים האלה אמא התנהגה בגבורה ולא מצמצה לרגע. היא ידעה בדיוק מה היא עושה ולאן היא הולכת. היה פחד נוראי שהיא תידבק בקורונה, והיא בעצמה נזהרה מזה. זה היה די סוריאליסטי, כי מצד אחד אמא שלי גוססת, ומצד שני היא דואגת לא להידבק בקורונה”.

עם פטירתה של אמו שב להב להתבונן בטקסטים שיצר ומצא בהם משמעויות נוספות. “אחרי חודשיים חזרתי לאלבום והרגשתי ששירים כמו ‘געגועים ללב פועם’, שלא נכתבו על אמא שלי, הם בעצם בדיוק על אמא שלי. זה היה רגע מוזר ומרגש”, הוא מתאר.

מה מייחד את האלבום הזה מקודמיו?
“מה שמייחד הוא שלא תכננתי להקליט אלבום, אלא גלעד הפציר בי. זה מעין אלבום קונספט מבחינת הסאונד שלו. בדרך כלל אני אדם מאוד אקלקטי, וכאן גלעד, שהפיק את האלבום מוזיקלית, שמר אותו בקו מאוד ברור של קאנטרי־רוק. זה אלבום שיש בו מעט מאוד קלידים והוא מאוד מדוד, וזה משהו שפחות אופייני לי. זה יצא אלבום פרידה מאמא שלי ומוקדש לה, וגם אלבום על מערכת היחסים שלי עם אשתי”.

טריק אחר

להב, שנולד בטבריה ב־1968, היה ב־30 השנים האחרונות פעיל מאוד בעולם הפופ והרוק הישראלי, הן כמוזיקאי, הן כזמר והן כמפיק. הקריירה שלו החלה לנסוק בשנת 1991, עת הקים עם חברו המוזיקאי אורן ברזילי את “מופע הארנבות של ד”ר קספר”, מלהקות הרוק המצליחות בניינטיז, שהוציאה עד כה שישה אלבומים ואחראית לשלל קלאסיקות, בהן “אחלום לנצח”, “תראו אותי” ו”בואי דינה”. “אנחנו עכשיו לא פעילים, אבל בכל פעם שמציינים עשור כלשהו לאלבום הראשון שלנו שיצא בשנת 1993, אורן ואני עושים משהו: מופע איחוד או אלבום אוסף שהוצאנו בשנת 2013”, מספר להב. “יש למה לצפות בשנת 2023”.

אתה מרגיש שהתבגרת מאז אותו רוקר פרוע שצעק “בשמלה אדומה”?
“כן, ואני מאוד אוהב את תהליך ההתבגרות הזה. למעשה, אין שום שנה שהייתי רוצה לחזור אליה אחורה בזמן. אני לא מתגעגע לעבר ולא נאחז בתקופה ההיא. כל תקופה הייתה בזמן שלה. אני מתעניין רק בכאן ועכשיו”.

מלבד הלהיט “קח אותי לשם” שיצר לשרון חזיז, להב חתום גם על הפקת, הלחנת ועיבוד אלבומיה של להקת הבנים המצליחה ביותר בפופ הישראלי, “היי פייב”, שעבורה יצר את הלהיטים “יום מעונן” ו”כולם רוקדים עכשיו”. “שאלתי את עצמי הרבה פעמים את השאלה אם להקת בנים יכולה לתפוס היום בפופ הישראלי, ואני חושב שזה אפשרי, אבל זה עולה הרבה כסף, ולכן צריך לחשוב על טריק אחר לעשות את זה”, הוא אומר. “לי עולה בראש להקת בנים שתופיע עם קאברים כהומאז’ ללהקות הבנים בניינטיז. פחות הייתי הולך על חומר מקורי”.

“ההרכב הזה הוא בעצם הדנ”א מתקופת התיכון שלי, והוא הפיח צד בנעורים שהתגעגעתי אליו”, אומר להב. “רק השבוע שמתי לב שלא קידמתי אותו בגלל העניין המשפחתי והעבודה על אלבום הסולו שלי. אני באמת צריך לשווק אותו קצת. הדבר הכי קשה לי בעולם זה לשווק את עצמי. כל פעם מחדש זה מוזר לי בצורה בלתי הגיונית לשלם כסף ליחצן כדי שילך ויגיד עליי שאני מדהים, שהאלבום שלי ממש טוב ושכדאי לדבר איתי. מה שקורה בסוף הוא שהיחצנים דוחפים אותי כל פעם לתוך מדור קטן של ‘5 דברים שהיית לוקח איתך לאי בודד’ או ‘עם מי היית רוצה לשבת לקפה’. זה מרגיש לי כמו לעשות קרקס מהיצירה שלי”.

דעתו נחרצת גם כשמדובר במופעי השקת אלבומים, כולל הנוכחי. “אני לא אעשה מופע השקה כי אני לא אבוא ואתחנן לאנשים לצאת מהבית ולראות אותי בהופעה”, הוא אומר. “מיציתי את זה מזמן. באופן כללי, אני אופיע כשיהיה ביקוש לכך. מבחינתי, הדבר שהכי ישמח אותי הוא שכל מי שיקרא את הכתבה הזו - ילך וישמע את האלבום בכל הפורמטים האפשריים”.

בתקופת הקורונה יצא לך לקיים הופעות חצר?
“לא התעסקתי בזה, אבל אני לא אדם של הופעות חצר או זום. אני יותר אוהב הופעות במועדוני רוק. לא גדלתי על בוב דילן, אלא על דפש מוד (צוחק). אין לי בעיה שאחרים יעשו את זה, אבל אני לא רואה את עצמי עושה את זה”.

איך שרדת מבחינה כלכלית בתקופה הלא פשוטה הזו?
“התמזל מזלי, וכמה שירים שכתבתי מככבים בפרסומות כל הזמן, ומשום מה בתקופת הקורונה נמכרו לפרסומות ארבעה־חמישה שירים שיצרתי (‘אחלום לנצח’, ‘כולם רוקדים עכשיו’, ‘יום מעונן’, ‘תראו אותי’ ו’קח אותי לשם’). זה ממש החזיק אותי כלכלית בתקופה הזו”.

מה חשבת על מחאת עולם התרבות בתקופת הקורונה?
“לא הייתי בתוך זה כי התעסקתי בטיפול באמא שלי, אבל מי שכואב לו - זועק וצריך לצעוק. זה חלק מבסיס הדמוקרטיה”.

אתה מרגיש שרוקנרול מגניב גם אחרי גיל 50?
“ברור! הרוק התחיל בארצות הברית באמצע שנות ה־50, מה שאומר שכוכבי הרוק הוותיקים שלנו הם בני 70־80. אנחנו הראשונים שיכולים לראות מה קורה לרוקרים כשהם מזדקנים, וזה מחמיא להם בצורה בלתי רגילה. זה מקסים. תראה כמה שלום חנוך ושלמה ארצי מדהימים כרוקרים בגיל הזה. כיף לקבל אותם ככה”.

מה עוד אתה עושה בימים אלה?
“אני עובד על האלבום הבא שלי ועל עוד פרויקטים מוזיקליים, ובעיקר מתמקד בלהיות אמן”.