יוני בלוך בן 40. היום, ממש As we speak. לפני כמעט שני עשורים הוא הוציא את האלבום הראשון שלו, "אולי זה אני" והפך למן כוכב פופ-רוק שלא דומה לאף אחד בנוף הישראלי. ב-2007 הוציא אלבום נוסף, "הרגלים רעים" (המשובח!), שנה אחרי שחרר את "על מי אני עובד" וזהו. ב-2011, לאחר שנים ארוכות של קריירה מוזיקלית ולהיטים שנצרבו בזיכרון הוא פרש כנפיים ועבר לאמריקה, לעשות קצת הייטק. קצת שנמשך עשר שנים של דממה מוזיקלית ועשייה שהניבה לו, על פי מקורות זרים, כנראה הרבה יותר רווחים ממה שעשה כשחרש את הבמות ברחבי הארץ.
יוני בלוך לא פראייר. בשנים האחרונות הקפיד להגיע מדי פעם לשבוע הופעות קצרצר, בו הוא מרסק את הבארבי בסשן הופעות שנמכרות עוד לפני שמישהו מספיק להגיד: "אה, הוא עוד מופיע?". הוא יודע שהקהל בארץ לא שוכח אותו, ועם הגיחות הקצרות והמפתיעות הללו – הוא מקפיד לשמר אותו בזיכרון שלנו. והנה, הקורונה עשתה את שלה, וגם ב-2021 בלוך ממשיך את המסורת וממלא את הבארבי יום אחר יום במשך שבוע. רק שהפעם, אין יותר נטישות. He's back. אז אולי משהו טוב יצא מהקורונה?
יוני בלוך יודע מה הוא עושה. השעון מראה 21:58 והקהל משווע לו. בבארבי מרחפת אווירה חמוצה-מתוקה, כשמאות אנשים גודשים את החלל, חצי מהם עוטים מסכה ברישול וחצי שותים בירה בפרצופים חשופים. סקאלת הגילים מפתיעה במיוחד, כשאפשר למצוא בקלות כאלה שהיו בני 3 כשהאלבום הראשון יצא וכאלה שברור כי הלהיטים הגדולים שלו ליוו אותם בכל שלב חיים קלאסי מסיום בית הספר, הצבא והטיול שאחרי. ההפרשים הללו לא מונעים מכולם לדקלם את המילים באופן מעורר השתאות. יש לדעת את "אחריות" בע"פ (זוט עני) ויש לדעת לצעוק כל מילה בשירים הצדדיים יותר, לרמת הקולות והניואנסים הקטנים. בקיצור, אנשים באו לעבוד.
יוני בלוך הוא מהפרפורמרים הטובים שידענו. בלי להיות הבחור הכי חתיך או מרשים בסביבה, וכשהוא מפוצץ בערימות של כריזמה שפיזית מציפות את הבמה, הוא מנווט אותנו במסע מוזיקלי שמתחיל בשיא עם "תסלחי לי", הלהיט החדש והמצוין שלו (שגם אותו הקהל, כמובן, ידע לדקלם) ו"הרגלים רעים" ואז מוביל אותנו דרך נבכי נשמתו ודיכאונו בין שירי הרוק הישנים שלו, הכנים, מפוצצי הכעס והדיכאון (בדגש על "אם לא היום אז מחר" ו"סיבה לעזוב" הנוסטלגיים). בין שיר לשיר הוא לא מפסיק לדבר, לשתף, לדבר ולצחוק עם הקהל, לתקשר עם הלהקה האדירה שלו ולייצר שואו שמצליח לרתק גם את מי שבא רק בשביל ה-להיטים.
יוני בלוך מכיר את הקהל שלו. הוא יודע שיש את הפנאטיים שיודעים בדיוק כמה "לה לה לה" יש ב"נוף אחר" ויודע גם שכולם מחכים בעיקר לשיר הנושא של ה"פיג'מות". אז הוא מארח את עודד פז שמגיע לבצע איתו את הקלאסיקה לביצוע שלא השאיר אף אחד אדיש, וגם יהלי סובול מצטרף לחגיגה ונשאר ללא פחות משלושה שירים, כולל ביצוע היסטרי ל"נפוליאון" האייקוני. ואם זה לא מספיק, הוא גם מעלה לבמה מעין מקהלה/להקה/הרכב נערות לבושות לבן שבהתחלה נראו כמו גימיק ביזארי אבל גרמו לי לצמרמורת בשירים כמו "נעים בחוץ" ולהתרגשות מרעננת גם בביצועים הכה מוכרים של "לא קל לא פשוט" ו"אחריות".
ואחרי הכל, יוני בלוך פשוט כל כך רגיל ואנושי, שקשה שלא להתאהב בו. הוא לפעמים מדבר יותר מדי, ספק לעצמו, ספק לקהל, וזורק בדיחות שלא תמיד מבינים. הדיקציה שלו, בשילוב עם סאונד שלא תמיד עשה עמו חסד, גרמו לחלק מהביצועים להישמע קצת לא ברורים, אבל הוא כובש באופן שכבר כמעט לא רואים כאן. עם הדיבור המשוחרר על הדיכאון, עם החשיפה והיכולת להפגין פגיעות מבלי להתבייש, עם המילים הכנות שלא מכוסות בשום מעטה, הביטחון הזה שלא מאפשר להוריד ממנו את העיניים ובעיקר, עם המוזיקה הזו שכבר עשורים רצה איתנו בתודעה – יש דבר אחד לומר. אח, איזה כיף שהוא חזר.