ייתכן ומאיר בנאי, שהלך לעולמו לפני למעלה מארבע שנים, לא היה מתמלא סיפוק מעשרת אלפים הצופים שהגיעו השבוע להאזין בשקיקה לשיריו היפים, מבוצעים ע"י גדולי הזמר העברי.
זה לא חלילה ששאף למלא איצטדיונים גדולים יותר, ומספר האנשים היה "צנוע" בשבילו. אדרבה, הוא סלד מכך. אך מה שהיה מביא אותו לכדי קתרזיס, אם בכלל, הוא החגיגה המוזיקלית הכל-כך מגוונת, שאירעה אתמול על הבמה בזאפה לייב פארק בראשון לציון.
"אני מרגיש שאני לא בן אדם שרוצה להגיע לפארקים", אמר בעבר בראיון לאהוד מנור. "אני נהנה מאוד לעשות מוזיקה, לכתוב, לשיר, רוצה להתפרנס מזה בכבוד, וזאת הנאה". אתמול, כאמור, מילותיו ולחניו של בנאי בהחלט "עשו" מוזיקה.
מנעד היוצרים הרחב – בערך 30 כאלו, הנעים בין "היהודים", ברי סחרוף ואסף אמדורסקי לבין עמיר בניון, חנן בן ארי וישי ריבו – שבא לחלוק עמו כבוד לאחר מות מסמל במידת מה את מי שבנאי היה, את המורשת שלו. היו שסיפרו על הקשר הקרוב שלהם איתו, היו שנתנו למילות שיריו לדבר בשמם.
"יש בי מזה וגם מזה, יש בי שניהם", זימר בנאי בשיר "וביניהם", והבהיר לכולם שהעירוניות השוקקת, המשתוללת והפופ-רוקיסטית של שנות ה-80' וה-90', אותה הרבה להזכיר בשיריו, משכה אותו פנימה בסערה. אבל מנגד, גם לא פעם דחתה אותו, והרחיקה אותו אל מקומות רוחניים יותר, פחות חומריים, אמוניים.
גם קהל המאזינים, מיקס חילוני-דתי היטיב לתאר את הזמר שהושפע מסטיבי וונדר וה"פופ המתקדם" של שנות ה-80', אבל גם מניגוני בית הכנסת של יום שישי.
הניהול המוזיקלי המצוין של פיטר רוט, שהגיח מפעם לפעם לקדמת הבמה היישר מחלקה האחורי, הנגנים המוכשרים וקטעי הווידאו מתקופותיו השונות של מאיר, רק העצימו את החוויה המרגשת כשלעצמה.
עם זאת, הייצוג הנשי הדל חרה לי במעט. ארבע נשים בלבד היו על הבמה - לאה שבת, אורית שחף (היהודים), מארינה מקסימיליאן ושלי גליקמן (התקווה 6) – וגם אם ניקח בחשבון שיכול להיות שמספר מוזיקאיות סירבו או לא יכלו להופיע מלכתחילה, המספר עדיין יכול היה להיות גבוה יותר.
חלק מרכזי נוסף במופע היה גם, איך לא בעצם, מעין "אזכרה משפחתית" בפרהסיה. משפחת בנאי, שהפכה כבר מזמן לשם נרדף לאומנות ויצירה, העניקה לנו צוהר קטן לקשר האישי שעודנו נרקם עם מאיר והיצירה שהותיר אחריו.
אחיו אביתר ביצע את "חלומות אחרים" ואלישע בנאי הביא את האנרגיות התיאטרליות שלו בסוג של מחווה לקרוב משפחתו עם השיר "אל תלכי מכאן" בביצוע פשוט מצוין. בן דודו אהוד שר את "תגידי אש תגידי מים".
"הערב הזה הוא, באיזשהו מקום, לעילוי נשמתו", אמר בנו של מאיר, נועם (שהפיק יחד עם אחותו נגה את האירוע), לפני שביצע את שירו המקורי יחד עם אהוד - "אף פעם לא לבד" - המספר על הקשר המיוחד שלו עם אביו.
אינני יודע אם מורשתו של מאיר בנאי תמשיך איתנו עוד שנים רבות. אכן, נפלה בחלקו זכות גדולה להיות אמן משפיע בחייו - את זה יעיד הערב לזכרו - אך רבים וטובים נוספים נשכחו לעתים בצדי דרכה של ההיסטוריה.
עם זאת, כפי שנועם ציין, גם אני מרגיש שכל אחד מהאנשים שישבו אמש והאזינו לפס קול חייו "ייקחו איזשהו משהו מאבא איתו הביתה, מעבר למוזיקה", וזה לא דבר של מה בכך.