יאיר דלאל, מחלוצי המוזיקה האתנית בישראל, מספר על האלבום החדש

ביולי 2020, בעיצומה של מגיפת הקורונה, כשעולם התרבות היה מושבת, הגיע המוזיקאי יאיר דלאל עם כינורו אל רחבת היכל התרבות בתל אביב כדי לצלם קליפ בן כדקה וחצי בשם “רקוויאם לתרבות בישראל". בקליפ נראה דלאל, הלבוש כהרגלו לבן, מנגן עיבוד שלו לשיר “אין לי ארץ אחרת", עד שאדם נוסף, רעול פנים, סוחב אותו אל הגרדום, מלפף חבל תלייה סביב צווארו ומכסה אותו בשק. ברקע משתנה המוזיקה להמנון “התקווה", ועל מסך שחור מופיע הכיתוב: “מוציאים להורג את התרבות וכיכר העיר ריקה". בסיום הקליפ נראה כינורו של דלאל נטוש על הרצפה.



“הרגשתי שאני חייב לעשות משהו בשביל להביע את הכאב ואת המחאה", דלאל מספר כעת. “אם אני כבר עושה מחאה, אז עדיף שהיא תהיה בועטת ולא מחאה נחמדה כי המטרה היא לזעזע משהו. היכל התרבות היה סגור אז, ובכלל כל עולם התרבות היה סגור, ובמקום לצעוק או להתלהם כמו אחרים, ובמקום להתלונן, בחרתי להביע את מחאתי בדרך הזו. אני לא בעל אולם הופעות ולא אמן שמייצג אותו אמרגן כלשהו, אלא אני אמן עצמאי ויש לי רק כינור ביד".

אילו תגובות קיבלת?
“הרבה אנשים לקחו את זה ללב, חלק לקחו את זה קשה מאוד, אבל זו הייתה האמת שלי והוצאתי אותה החוצה. זו דרכה של אמנות וגם של מחאה. בדומה למוזיקה שלי, גם המחאה הזו לא הייתה מיינסטרים, אלא היא הייתה הדרך שלי להביע את דעתי".

איך עברה עליך התקופה הזו?
“הייתה תקופה לא קלה בכלל. פתאום הכל נסגר ובוטל. כל הנסיעות שתוכננו לי לחו"ל כמובן בוטלו. לא יצאתי מהארץ מאז הקורונה ועד היום, שזה דבר לא שגרתי בכלל בשבילי. כל הקונצרטים וההשתתפות בפסטיבלים בוטלו. בקושי לימדתי מוזיקה. מה שהצלחתי לעשות בזום - עשיתי בזום. אני יכול להגיד לך שקצת חמקתי בין הסגרים והמחסומים ונפגשתי עם תלמידים בכל מיני מקומות כדי לשמור על הגחלת והפרנסה".

אתה לא נראה טיפוס של זום.
“לא, אני לא טיפוס של זום. היה לי קשה מאוד כי אי אפשר ללמד מוזיקה בזום. אתה לא יכול לנגן עם התלמיד שלך בזום. זה לא עובד ככה. אבל אני לא מתלונן, כולם היו בצרה הזו".

מה חשבת על ההתנהלות של הממשלה?
“זה לא סוד שענף התרבות סבל מאוד. הרבה מאוד אמנים הגיעו לפת לחם, הרבה הפסיקו להיות אמנים, ואני מכיר גם כאלה שלא החזיקו מעמד ופגעו בנפשם. הנושא הזה לא טופל ועד היום הוא לא מטופל. שמעתי את שר התרבות חילי טרופר מדבר על הנושא, והוא אולי מפיח איזו תקווה, אבל יש עוד הרבה מה לשפר".

לדלאל יש בטן מלאה לא רק על התנהלות הממשלה, אלא גם על התנהלותם של חלק מבתי העסק במגזר הפרטי. “הפכנו להיות עם תאב בצע, ובגלל מה? בגלל מגיפה או מחלה? זה מקומם אותי", הוא אומר.

תסביר.
“אני לא מרוצה מזה שהכפילו את המחירים בכל מה שנוגע לבילויים ולתרבות. היום, בשביל לאכול פלח אבטיח על שפת הים, אתה צריך לשלם 150 שקלים. איפה נשמע כזה דבר? איפה נשמע שמשרדי אמרגנות מכפילים את המחירים של האמנים שלהם? מה זה? חבר’ה, כולנו עברנו את הקורונה הזו. אתם רוצים להחזיר את מה שהפסדתם על גבו וחשבונו של הקהל? כאמן אני לא רואה את זה בעין יפה, ואני חושב שזה יחזור אלינו כמו בומרנג. כולנו אכלנו אותה. אני לא מעלה את המחירים של השיעורים שאני מעביר. למה שאעלה? התלמיד שלי סבל מכך שהוא לא הרוויח כסף, ועכשיו אקח ממנו יותר? זה ממש לא לעניין".

דלאל (66), מנציגי המוזיקה האתנית הבולטים והמשפיעים בישראל ובעולם, המנגן בעיקר על כינור ועוד, ניצל את תקופת הקורונה גם בשביל לעבוד על אלבומו ה־17, My Old Love, שיוצא בימים אלה. זהו אלבום בלוז אותנטי, השונה לחלוטין מהז’אנר המוזיקלי שהעניק לו את פרסומו.

מאז הפך דלאל למעריץ של פאפא ג’ון והחל לחקות את סגנונו ולנגן אותו. “הופעתי בכל מיני ג’אמים של בלוז בתל אביב, וזכיתי לכינוי ‘נגן הבלוז הקריזאי יאיר דילן’", הוא נזכר. “הכינוי ‘קריזאי’ ניתן לי כי ניגנתי את הבלוז בהתלהבות, במעין אמוק, ו’דילן’ כי ‘דלאל’ לא נשמע אמן של בלוז, אז הדביקו לי את ה’דילן’ של בוב".

לפני כשנתיים זכה לנגן עם אליליו קאוקונן וקסידי באלבומם החדש. “הם היו בטוחים שהגעתי מלואיזיאנה, ובצניעות אומר לך שהם הזילו דמעה כששמעו אותי מנגן", הוא מציין. “הם לא האמינו שאני מישראל".

“אני אספן תקליטי ויניל, חובב הפורמט הזה, והוא נותן הרגשה אמיתית מאוד. אין על ההרגשה של להחזיק תקליט ביד, לקרוא את מה שכתוב על העטיפה ולהניח אותו על גבי הפטיפון. זה היה חשוב לי".

עד כמה אתה מתחבר לעולם הדיגיטלי?
“האמת היא שאני לא מחובר כל כך. אני משתמש בזה, אבל אני מעדיף תמיד לשמוע וינילים, דיסקים ואפילו קסטות על פני ספוטיפיי. אבל אני יודע שזה העולם, וצריך, רצוי וחובה להיות גם שם, למרות שזה נשמע פחות טוב ולמרות שזה לא בדיוק המקום שהייתי רוצה שזה יקרה בו. אבל אם רוצים לשרוד, צריכים להשתמש בפלטפורמה הדיגיטלית. אין ברירה".

ואם נחזור לאלבום, במה שונה נגינת בלוז מנגינת מוזיקה אתנית־מזרחית?
“במוזיקה המזרחית אני מרגיש מחויב יותר לדייק, ולעומת זאת, בבלוז אני חופשי יותר ושובר מוסכמות, לוקח את הכינור ופשוט מנגן, קורע את המיתרים".

תשמור לי מקום

הרומן של דלאל עם מוזיקה החל בגיל 4, כשהוריו לקחו אותו לחפלות עיראקיות משפחתיות. “זכור לי שניגן שם הכנר האגדי דאוד אכרם, וזה הלהיב אותי", הוא מספר. “ניג’סתי לאבא שלי שאני רוצה ללמוד לנגן בכינור. בהתחלה הוא היסס, אבל בסוף השתכנע, ובגיל 6 התחלתי ללמוד לנגן בכינור קלאסי בקונסרבטוריון העירוני ברמת גן. מנהל הקונסרבטוריון סימן אותי ככישרון, ולמדתי מוזיקה קלאסית במשך 12 שנה".

מה משך אותך בכינור?
“הסאונד של זה כנראה הטריף אותי. הייתי צעיר מדי כדי להבין מה זה בדיוק, אבל הנחישות שלי לרצות את זה הייתה לא מבוטלת וחזקה כל כך, שזה כנראה נגע בנפש, וזה לא עבר מאז. נכון שאני מנגן בעוד, והעוד נוגע בנפשי לא פחות מכינור, אבל כינור הוא הכלי הראשון שלמדתי לנגן בו".

בהתחלה ניגן מוזיקה ערבית רק בחדרי חדרים. “התביישתי לנגן את המוזיקה הזו בפומבי כי אי אפשר היה לנגן זאת בחוץ", הוא אומר. “אתה גדל במדינה כצבר, בתוך כור היתוך ועם רצון להיות ישראלי, וכשכולם סביבך מנגנים בגיטרות חשמליות, אתה תבוא ותנגן פתאום מוזיקה ערבית? זה לא היה לעניין.