ב־18 באפריל 1989 נערך בקולנוע אלנבי בתל אביב מופע להקות רוק צעירות בשם "חור בשחור". חובבי מוזיקה מכל קצוות הארץ כיתתו רגליהם בכדי לשמוע להקות שוליים כמו "נושאי המגבעת" ו"הפליז" מבצעות שירים אוונגרדיים, פרועים ובעיקר אנטי־ממסדיים.
בסיסט להקת "טאטו", היוצר והזמר ערן צור, קיבל הזמנה להשתתף במופע. הלהקה הייתה אז בשלבי פירוק סופיים וצור החליט להקים להקת ליווי חד־פעמית, שתתלווה אליו להופעה הזו.
"היה לי רק את המתופף אורי בלק, שניגן איתי ב'טאטו'", נזכר צור. "ביקרתי בלא מעט הופעות וראיתי המון להקות כדי לחפש נגנים. הראשון ששבה את אוזניי ועיניי היה הגיטריסט אורי פרוסט, שניגן אז עם להקת 'הפליז' והיה וירטואוז גיטרה. בהמשך נחשפתי גם לקלידן אבשי (אבשלום) כספי, שעוד היה חייל שהסתובב עם קלידים על הגב וניגן בהרכבים מקומיים, וכך התגבשה למעשה הרביעייה ללא שם להופעה".
"שמעתי שירים של ערן מימי 'טאטו' ומאוד אהבתי את המוזיקה שהוא יוצר ואת הנוכחות הבימתית שלו", אומר פרוסט. "נראה לי אך טבעי שנעבוד יחד, והפעם הראשונה הייתה באותה הופעה בקולנוע אלנבי שהייתה תחילתה של ידידות מופלאה".
באותה הופעה ביצעו צור והנגנים כמה שירים שנאספו אצלו עוד מימי "טאטו" אך לא הוקלטו, בהם "תמונה אימפרסיוניסטית" ו"נשים כותבות שירה". "מיד אחרי ההופעה, שהייתה הצלחה אדירה ועוררה התלהבות אצל הקהל, אבשי ואורי אמרו 'למה בעצם זה חד־פעמי? לא חבל? בוא נקיים עוד הופעות כאלה'", מספר צור, "ומכיוון שבכל מקרה חשבתי להקים הרכב חדש וראיתי שיש התעניינות מהכיוון שלהם וכמובן גם מהכיוון שלי, החלטנו להפוך את הג'אם החד־פעמי הזה ללהקה רשמית".
צור וחבריו חיפשו שם. לבסוף החליטו לקרוא לעצמם "כרמלה גרוס ואגנר", על שם שיר שכתב והלחין צור על השכנים של הוריו מהקריות. "זה נשמע לי שם טבעי ללהקה והזכיר לי את השורשים שלי", הוא אומר.
בעזרת שיווק אינטנסיבי של המפיקה והאמרגנית יעל מרגלית, החלה הלהקה להופיע ברחבי הארץ, כשחבריה מצביעים על פער מסוים בין ההופעות במרכז לאלו שהתקיימו בפריפריה. "ההופעות הראשונות שלנו בקיבוצים ובפריפריה לא התקבלו כל כך טוב, אבל בתל אביב היינו להיט", מציין פרוסט וצור מרחיב: "פעם לקחו אותנו לחמם את החברים של נטאשה בכפר מנחם ושם לא קיבלו אותנו טוב. כל ההופעה שלנו הקהל צעק לנו, 'לכו הביתה, רוצים רק את החברים של נטאשה'. נוכחנו לראות שאנחנו להקה אלטרנטיבית שלא מתאימה לכל אחד אלא לקהל ספציפי. בהמשך, עם הופעותינו ב'רוקסן' וסצינת הרוק שהלכה והתרחבה, התקבלנו בחום גם בפריפריה ובקיבוצים".
אש גדולה בעיניים
במקביל להופעות, התמקד צור בהעשרת רפרטואר הלהקה. "היו כארבעה שירים שניסיתי לבצע עם 'טאטו' אך עם 'כרמלה גרוס' הם זכו לעיבוד יותר הדוק ולאינטרפרטציה אחרת", הוא מציין. "כשאתה כותב ללהקה, היא תלויה ביצירה שלך ואתה חייב בכל שבוע לבוא לחדר החזרות עם שירים חדשים. הלחץ הסמוי הזה עליי ככותב, די עודד אותי ליצור והיה מאוד טוב בשבילי. הרגשתי שאני צריך כל הזמן לספק את הדלק".
בתחילת 1990, כשהצטברו מספיק שירים, הכינה הלהקה קסטת דמו וסרטון הופעה וצור ניסה לעניין חברות תקליטים בהקלטת החומרים, משימה שהייתה, לדבריו, לא פשוטה בכלל: "היה קושי עצום להשיג חוזה הקלטות. בהתחלה היה לנו דיבור עם NMC והם מרחו אותנו כמעט שנה. בסופו של דבר הפצרתי בהם לתת לי תשובה חיובית או שלילית אז הם אמרו לי 'לא'. בדיעבד, הם היום אוכלים את הכובע כי הזכויות של 'תמונה אימפרסיוניסטית' למשל יכלו להיות מאוד רווחיות עבורם. עברתי את כל חברות התקליטים: 'הד ארצי', 'הליקון' וכולן דחו אותי. זה היה סיוט והפגישות לא היו כל כך נעימות. היה גם מישהו שהסכים להקליט אותנו אבל רצה להחתים אותנו על חוזה דרקוני, שלא הסכמתי לו בשום פנים ואופן. הייתי אובד עצות".
המזל הגיע מכיוון מפתיע ולא צפוי. "במקרה, בדירתי התל־אביבית, הייתי שכן של ברי סחרוף שכבר אז היה שם דבר", הוא מספר. "ברי היה מאוד סקרן לגבי להקות צעירות והוא הגיע לראות את 'כרמלה' ב'רוקסן'. הוא התלהב וביקש ממני לכתוב לו טקסטים. התחלנו לעבוד יחד ואז הוא הציע לניצן זעירא, מנהל חברת התקליטים 'נענע דיסק' שבה הוא הקליט, להחתים אותנו כשהוא מבטיח לקחת עלינו אחריות כמפיק מוזיקלי".
לצדו של סחרוף כמפיק מוזיקלי, צורפה לעבודה גם חברתו הוותיקה של צור, קורין אלאל. "עבדתי עם קורין והיינו מיודדים מאוד בפן האישי באותה תקופה", הוא מספר. "היא הייתה הראשונה ששמעה את השירים של 'כרמלה' עוד לפני שחברי הלהקה שמעו אותם ובכלל, היה לה חיבור אישי מאוד טוב עם כולנו וידענו שאנחנו מוכרחים שהיא תהיה מעורבת בדבר הזה".
בדצמבר 1990 נכנסה "כרמלה גרוס ואגנר" לאולפן ההקלטות, שהיה ממוקם בקיבוץ העוגן, בכדי להקליט את אלבום הבכורה שלה. על ההפקה היו אמונים כאמור אלאל וסחרוף ועל העיבודים המוזיקליים היו אחראים חברי הלהקה.
"החוויה באולפן הייתה מאוד צפופה", מתאר פרוסט, "היה ריבוי של מפיקים מוזיקליים: גם ברי, גם קורין וגם אנחנו, והגודש ההפקתי לא היה כל כך לרוחי. מעבר לכך, עבדנו באינטנסיביות יתרה על כל שיר ושיר באלבום והיו לא מעט ויכוחים מקצועיים, אבל הייתה הנאה אמיתית לעבוד יחד".
"לפני שנכנסנו לאולפן, נפגשנו בבית של קורין ועברנו יחד על כל החומרים בכדי שברי והיא יכירו את המילים והלחן וידעו לאן לנתב זאת", משחזר צור. "ברי היה בדעה של כמה שפחות להתערב ולהפריע, קורין עיגלה את הפינות והייתה בדעה של לעטוף את השירים היותר כבדים במעטפת מזמינה. אני הייתי גם די דומיננטי באולפן, כי חלק מהשירים עברו לא מעט גלגולים, אז ידעתי כיצד אני רוצה שהם יישמעו. באופן כללי היו שירים שניגנו עם אש גדולה בעיניים ושירים שפחות".
ללכת בעקבות הלב
אחרי חצי שנה של עבודה, ביוני 1991, יצא לאוויר העולם אלבום הבכורה של "כרמלה גרוס ואגנר" – "פרח שחור". האלבום מנה 13 שירים. את חלקם ("כרמלה גרוס ואגנר" ו"פרפרי תעתוע") צור כתב והלחין בעצמו, חלקם הלחין למילותיה של עמליה זיו ("תמונה אימפרסיוניסטית" ו"נשים כותבות שירה") וחלקם כתב אך הלחין חברו ללהקה, הצ'לן יובל מסנר ("פרח שחור", "החבר של המשוגע").
אחד השירים הבולטים באלבום היה "עד תודבר המחלה", שכתב והלחין צור ועורר הדים בשל היותו השיר העברי הראשון שעסק במחלת האיידס. "פתאום כל הדור שלי הרגיש שהמחלה מרחפת עליו כמו עננה", הוא אומר. "לא ידענו אם נצליח לשרוד את ההתפשטות שלה. זה היה שינוי בתפיסה מאהבה חופשית וסקס חופשי לסקס עם יותר מודעות וזהירות, זה היה מפחיד".
שירי האלבום היו מהראשונים שהעזו לעסוק באופן ישיר בנושאים שנחשבו אז לטאבו. צור מגלה כי בתחילה, השיר "רטוב וחם" נאסר לשידור ברדיו בשל תוכנו המיני, אך בסופו של דבר הותר להשמעה. "תבין שפתאום, בתחילת שנות ה־90, באה להקה ושרה: 'ואז פתאום קיבלתי אורגזמה סקסואלית, ואז פתאום נגעתי בשרביט המנצחים, ועד לאז ראיתי, רק בתמונות של שחקנים, ואז פתאום נגעתי, באהוב של גברי, גברי'. זה היה משהו חדשני וקשה לעיכול", הוא אומר.
עם צאתו, התקבל "פרח שחור" בחיבוק חם ואוהב בתקשורת, על אף שנחל כישלון מסחרי. "הופתענו מאוד מהפרגון התקשורתי הנרחב שהאלבום זכה לו", אומר פרוסט, "זה היה מפתיע ומרגש. כל שדרני הרוק ברדיו ובטלוויזיה היו לטובתנו וניגנו את השירים נון סטופ. 'תמונה אימפרסיוניסטית' הפך ללהיט רדיו ענק משמיעה ראשונה ובעקבותיו שאר השירים. זכינו להצלחה תקשורתית רחבה. היינו נראים טוב, ידענו להתבטא היטב והיינו משופשפים".
"לא היינו להקה שבנות 14 רדפו אחריה וצרחו בהופעות, אלא להקה יותר בוגרת ועם חומרים יותר רציניים וכבדי משקל", מוסיף צור. "אני חושב שדי אהבנו את המעמד הזה של אי־התנפלויות מעריצות בהופעות וכל הבלגן".
בדיעבד, הייתם משנים משהו באלבום?
פרוסט: "הייתי מפיק את השירים קצת אחרת".
צור: "לא הייתי מרוצה מכל השירים בתוצר הסופי, ולכן הקלטתי אותם שוב במסגרות שונות. אבל זה כי אני פרפקציוניסט".
מה הפך אותו להצלחה בטווח הארוך?
פרוסט: "הנגנים היו טובים, השירים היו טובים וחדשניים ובכלל כל האווירה הייתה של חדוות יצירה משותפת".
צור: "המוזיקה הייתה טובה, ההפקה המוזיקלית הייתה מדוקדקת, הנגנים היו מעולים והשירים מיוחדים. בכלל, הייתה לנו כימיה גדולה וזה תרם להצלחה".
בסוף 1991 עזב פרוסט את הלהקה בשל חילוקי דעות מקצועיים. "הרגשתי שהלהקה הולכת לכיוון אחר משלי מבחינה מקצועית", הוא מסביר. "הייתי בראש אחר מהאידיאלים ההפקתיים של הלהקה ופחות התחברתי לעניין, אז הלכתי בעקבות הלב".
"לאחר שאורי עזב, 'כרמלה' במתכונתה האמיתית חדלה מלהתקיים", טוען צור, "ניסיתי לאורך השנים למצוא לו מחליפים שניגנו היטב את החומרים, אבל הסאונד גיטרה והמוח היצירתי של אורי תרם לעיצוב הדנ"א של הלהקה ובלעדיו זה לא היה זה".
