השבוע השיק יהונתן מרגי את מיני אלבומו (EP) החדש – "לא להיות לבד", המונה שבעה שירים, המנסים, לכאורה, לפי הקומוניקט, לשאת אותנו אל מחוזות האייטיז.
אם נתעלם לרגע מההשקה המפוארת שזכתה למערך יחסי ציבור מבריק (כולל הגעתה של האקסית, נועה קירל, לפרגן), מדובר ב-EP משעמם מוות, ואסביר:
מרגי הוא מכונת פופ משומנת, כריזמטי בטירוף, מוכשר, יודע לרקוד ולהתנועע, לבצע בחושניות מצ'ואיסטית (אך רגישה) את שיריו ויש לו את כל הנתונים להיות פופ-סטאר. אין שום ספק בכך.
הבעיה מתחילה בבחירת השירים, כשמרביתם כוללים בתים ופזמון לא קליטים, לא זורמים, לא מעניינים כל כך, הזוכים לביצוע טכני, נוסחתי ושבלוני שלא מתרומם יותר מדי, לא מהסוג שתרצו למלמל או להאזין שוב ושוב, מה שהכרחי בייחוד בפופ, בו הקלילות והפאן יותר חשובים מהטקסט והלחן, ברוב המקרים.
שני השירים היחידים ששווים יחס בעיניי הם שיר הנושא "לא להיות לבד", שיכל בקלות להתאים לזמר אדם (לא עומר, אדם, כוכב האייטיז), אך רק הפזמון בו הוא שקליט, ושאר הבתים פחות מרגישים מחוברים לפזמון, המאמץ של מרגי לחספס את קולו מצליח, אך זה לא מספיק בכדי להציל את השיר מלהיות "בסדר" ולא יותר מזה.
הלהיט היחיד במיני האלבום, שהוא כבר שיר שיצא בעבר וגם פרגנתי לו עם צאתו הוא "אנג'ל" שיש בו כל הנתונים לשיר פופ מצוין, וזה הכיוון שמרגי צריך לדגול בו, אלא אם הוא מעדיף להתמקד באלבומי קונספט כמו זה שאפילו הוא לא יזכור בעוד חודש (ובצדק). מיני-אלבום מיותר.
רבות הונח על כתפיו של רן דנקר מאז ההצלחה המסחררת של "בית משוגעים", הלהיט הענק שלו שהעניק לו בשנה האחרונה כל תואר אפשרי (ובצדק). ככל שיש "מחויבות" מסוימת של אמן כלפי עצמו להמשיך לרענן ולהמציא עצמו מחדש, כך המשימה יותר קשה.
ובאופן טבעי גם אני, שלמען הגילוי הנאות מעריץ את דנקר עוד מימי "דני הוליווד" (יסלחו לי מעריצי "השיר שלנו"), הגעתי להאזין את שירו החדש "השמלה החדשה שלי" שזוכה לקליפ מרהיב, מצוין ומלא מסרים המוציא מדנקר את המיטב שלו כשחקן וכאמן.
מצד אחד, הטקסט האיכותי ממשיך להעביר את המסרים החברתיים שלדנקר חשוב להעביר, מסרים של חופש מיני, מתירנות התנערות מהגבלות הלכתיות מקובעות ("לא עניין של כבוד הרב, לא עניין של השופט, וגם לאללה לא אכפת למעלה") וביקורות כלפי רצונו לחיות את חייו כפי שהוא רוצה, בדרור מוחלט. המשמעות הזו מעידה כי מדובר בשיר שהוא מעבר לפופ, הוא שיר עם אג'נדה וזה סוג השירים שתפורים על דנקר לשיר.
"השמלה היא רק המטאפורה לזכות שלנו לפלורליזם שיכול לבוא לידי ביטוי בדרכים שונות", אמר דנקר על לבישת השמלה הנשית בקליפ המדובר. "הזכות לחשוב אחרת, להתלבש אחרת, להתנהג אחרת ועדיין להישאר מי שאתה ומה שאתה. אני מזמין אתכם לחוות את החוויה הזו בפתיחות מחשבתית ורגשית ומקווה שתיהנו מכל רגע".
מצד שני, קשה שלא להשוות (גם אם לא במכוון) בין הלחן של השיר הזה, שנוטה לפופ דאנס קצבי, ללחן של "בית משוגעים" ולשער אם המלודיה הזו תצליח כמו השיר הקודם או פחות, וכאן לקח לי יותר זמן להתנתק מההשוואה הזו ולגשת אל השיר בצורה "נקייה", למרות שהשיר כיפי וקליל ודנקר מבצע אותו בשיא קולו. לעתים נדמה לי כי השיר נשמע כמו ניסיון להתחקות אחר הפורמולה שהצליחה, שזה בסדר ולגיטימי אך לא מקורי מדי וזה הדבר היחיד שפחות הלהיב אותי בו, למרות שהמכלול ממשיך להוציא ממנו את הכיוון האמיתי ביותר שלו והאמת, בסופו של דבר, תמיד מנצחת.
בפעמים שהזדמן לי לפגוש ואו לשוחח עם יובל דיין, אחת היוצרות הכי אמינות במוזיקה הישראלית (שמה שהיא מרגישה זהה למה שהיא שרה), הדבר הראשון שקורן ממנה זה החיוך, חיוך מלא אופטימיות ותשוקה לעשייה שלה.
אותו חיוך בוקע גם בשירים שהיא מקליטה, מבצעת בהופעות וכותבת וגם בסטוריז שהיא משתפת באינסטגרם (אם תתפסו אותה במהלך נסיעה להופעה, אפילו תוכלו לשאול אותה בסטורי שאלות ולקבל תשובות, אגב).
וכשהאזנתי השבוע לשירה החדש "עד שגעגוע יחלוף" הופתעתי, כי זו הפעם הראשונה, לפחות כך אני זוכר, שהרגשתי את המלנכוליה יוצאת ממנה, את הצד השברירי, העצוב והמצולק שהיא מיאנה לפתוח עד כה ביצירותיה.
ברור, יובל הקליטה לאורך השנים שירים עצובים, אבל אף פעם לא בצורה כנה וטוטאלית כמו שיר זה, שעוסק בשיברון לב ובפרידה, שהרבה מעבר לפרידה הסנטימנטלית מבן זוג, היא פרידה מיובל "הישנה", פרידה מפרק מסוים בנאיביות ומהנעורים.
הפרידה הזו באה לידי ביטוי בזיכרונות הדואבים המובאים לנו בבתי השיר, אך אחרי בתי השיר, כמו גם אחרי פרידה, מגיעה ההכלה, ההתפכחות, ההשלמה עם המצב הישן וקבלה אופטימית ומלאת תקווה להווה החדש ולעתיד לבוא ("עד שגעגוע יחלוף מכאן עד הסוף, היום אני חושבת עליי, נזהרת ממילים גדולות, געגוע יחלוף, עוד רגע לשרוף").
היא מוכנה לקבל על עצמה את עול כאב הפרידה רק בשביל להרגיש את עצמה חיה ולתת ללב לרפא את עצמו, להתחשל, להתחזק, לשקוע בשביל לזהור.
בשיר הזה יובל לוקחת אותנו למסע מעמיק ולא קל אל תוך נבכי נשמתה ורגשותיה, אל החלומות שלה, אלו שנופצו ואלו שהוגשמו, אל השאיפות והכמיהות שלה, אלו שהצליחה לחוות ואלו שפספסה, אך בעיקר היא לוקחת את עצמה אל מסע פנימי שמטרתו לאסוף את השברים ולהתרגל לאהוב את יובל "החדשה", הבוגרת, האמיצה, זו שלא חוששת להציג גם את השברים לצד הזוהר, זו שמנפצת את כל הבולשיט שאנחנו רואים בעולם החומרני שלנו שהכל מושלם ויפה, אלא שאפשר ליפול וזה בסדר, אבל גם צריך לדעת, בסופו של יום, שהקימה תבוא והיא תבוא בגדול ותפרח, בדיוק כמו הנפש היצירתית של יובל.
יובל חווה עמנו את הפרידה שלה ורוצה בשיר שנחזיק לה את היד, לא בשבילה, אלא בשבילנו, בשביל כל מי שמלווה אותה לאורך הדרך וגדל, צומח ומתפתח יחד איתה, והעתיד, כמו אקורד הסיום בשיר, שקט, אך זה השקט שלפני הסערה, סערת הרגשות שתוליד אולי את הקלאסיקה האישית הבאה שלה.
הרבה לפני שאני מכיר ואוהב את הילה סעדה מ"להיות איתה" (בימים אלה השיבה למסך את ונסה בעונה השלישית והאחרונה), אני מכיר את המוזיקה שלה ובעיקר התשוקה המניעה אותה לקחת את הזמן, לגבש, לפתח ולטפח את הזהות האומנותית שלה ורק כשהיא מרגישה שלמה עם עצמה ועם היצירה שלה – להוציאה לעולם ולספק לנו הצצה לעולמה המוזיקלי הפנימי.
מאד אהבתי את אלבומה "לרוץ בתוך ענן" (2016), אך גם הערכתי את הרצון שלה לקחת את הזמן, להתבשל ולחקור את עצמה ואת המחוזות המוזיקליים שהשפיעו עליה וגם את הכמיהה הבוערת בה להעמיק בתרבות ובשפה הספרדית, שפה שמי שעוקב אחריה באינסטגרם, יכול להבין כמה הוטמעה בה ובהווייתה.
בהשראה זו כתבה והלחינה (ליאור פרלה שותף להלחנה) את "שיר לגבריאל", שיר מכשף שמשלב שירת לדינו (פרי תרגומו של שמואל רפאל) ועברית, הנכתב בהשראת סדרת הטלוויזיה "מלכת היופי של ירושלים" (על פי ספרה של שרית ישי לוי) המשודרת בימים אלו וסעדה מגלמת בה את רוזה, אשתו של גבריאל (מיכאל אלוני).
לצורך תפקידה זה, למדה יחד עם חבריה לקאסט שיעורי לדינו והעמיקה בנבכי התרבות הזו, עד כדי כך ש"שיר לגבריאל", שיצא בימים אלה כסינגל ובו חברה לטרובדור הזמר דוד ד'אור, היא מצליחה ליצור מעין "על זמניות", המרחפת בין ספרד של המאה ה-19, ירושלים של שנות ה-20 ותל אביב של 2021.
ההרמוניות הנהדרות בין סעדה לבין ד'אור, והכימיה הבוקעת מבין הצלילים, מצליחות לגעת ולרגש, לא רק בגלל המסרים בשיר ("האהבה שווה יותר מהכל, משפחה זה הדבר הכי חשוב") אלא גם מהסיבה שניכר כי השניים ניגשו להקלטת השיר, בייחוד בחלק של הלדינו, בחרדת קודש והערצה לשפה, וסערת האמוציות הזו בתמהיל המוזיקלי העטוף בהפקתו המוזיקלית של עמוס בן-דוד, משדר ויבראציות העושות מסאז' לנשמה ומרטיטות את הלב.
כולי תקווה שסעדה תמשיך לחקור את האפיקים המוזיקליים שלה, תצא להרפתקאות יצירתיות נוספות ותמשיך בקו הייחודי שלה, הנאמן לעצמה וחסר הפשרות – כי הדרך האמנותית הזו, המפותלת והמפרכת לעתים, היא הנכונה והמושלמת עבורה, וגם עבורנו.
בדומה להלך הרוח השורר בימינו, כל האמנים הבולטים פונים לכיוון הפופ הצעיר והעכשווי וגם מירי מסיקה מנסה את מזלה לעשות זאת בשיר "שורפים ת'יום", שמתבסס אמנם על פזמון קליט, אך מתפספס קצת לטעמי.
השיר לא מוציא ממסיקה את מיטב העוצמות והאיכויות הווקאליות הידועות שלה, הביצוע די טכני ופחות מצליח לרגש, לא פונה ללב ולא בנוי בצורה שיכולה להרים אותו לאנשהוא, דהיינו, הבתים לא מרימים לפזמון להנחתה והתוצר הסופי לא אפוי מספיק טוב, על אף שמדובר בשיר אהבה סטנדרטי ועל אף שמדובר בזמרת כמו מירי מסיקה.
להתמסחר זה מובן והכרחי לעתים (בכדי לשרוד בתעשייה), אך כשזה בא על חשבון האמנות ולוקה בחסר – זה פשוט גורע יותר ממועיל וחבל, ציפיתי ליותר. שיר שמיועד למי שרוצה "לשרוף ת'זמן".
אני עוקב לא מעט זמן אחרי הזמרת גאיידה, שתמיד חשבתי שהיא זמרת מצוינת אך לא התחברתי באופן אישי לשיריה, כי הם בעיניי פחות התאימו לה (וכאן אני חייב להתוודות: מיהרתי לשפוט את הדואט שלה עם חיים משה "מן זאמאן" ורק כעבור חודש התמכרתי אליו, ומסיר בפני שניהם את הכובע).
אבל השבוע נתקלתי בשירה החדש "תרימו ת'ידיים", שהוא שיר חפלה אסלי ואותנטי, עם בית ופזמון קליטים, אותם היא מבצעת בכריזמה מפוצצת כישרון ומצליחה לדעתי לפצח בו את הנוסחה המנצחת ללהיט, ובעיקר לשיר וכיוון שיכולים ללוות אותה בצורה הולמת, טבעית ומדויקת אל לב הקהל הרחב.
היא לא נופלת למניירות מיותרות, לא משוויצה בביצועים שלה ובעיקר מחוברת מאד למה שהיא שרה ולמסר שהיא רוצה להעביר למאזין והוא: לשמוח. בכך, מספקת היטב את הסחורה.