הסדרה החדשה והוויתור על גיבושון הקואליציה: עינת שרוף בראיון אישי

לפני כשבועיים מצאה עצמה השחקנית והזמרת עינת שרוף בעין הסערה, בעל כורחה, לאחר שהוזמנה להופיע באירוע גיבוש של הקואליציה יחד עם הקומיקאי אדיר מילר. כשנחשף הסכום שהיו השניים צפויים לקבל מהמפלגות על השתתפותם באירוע - 64 אלף שקלים לכל אחד - התעוררה ברשתות החברתיות ביקורת שכוונה אל עבר שרוף, אחת מחברותיו הטובות של ראש הממשלה החליפי ושר החוץ יאיר לפיד. זמן קצר לאחר מכן החליטה שרוף לבטל את השתתפותה ופרסמה בחשבון האינסטגרם שלה כי "לאור הרגישות ולמען הסר ספק, החלטתי לבטל את השתתפותי באירוע הגיבוש לקואליציה, למרות שפנטזתי כבר על דואט בין איילת שקד ללפיד".

"ביקורות תמיד יהיו", היא אומרת כעת. "כשתמיר (הרפז, בן זוגה ושותפה לעשייה המוזיקלית - ד"פ) אמר לי שמשרד ההפקות רצה שאופיע בפני הקואליציה, מאוד שמחתי למרות שהייתי צריכה להופיע אחר כך בצפון וזה היה צפוף מדי. כבר חשבתי על הדואטים שאני הולכת לעשות שם, ממקום אמיתי, משמח, מגבש ומעודד, נקי מכל עניין פוליטי, אבל כשהבנתי שיש על זה המון ביקורת כי אני חברה טובה של יאיר, וכשהתחילו לערבב את הדברים, אמרתי עד פה".

למה?
"כי אם זה מפריע לצד מסוים שאני משתתפת באירוע כזה, אז לא. בזה זה נגמר. עד היום אני חושבת על זה שליברמן יכול היה לשיר את 'אליפלט' ואיילת שקד את 'אהבת פועלי הבניין'".

החברות שלך עם יאיר לפיד השתנתה מאז הבחירות האחרונות?
"החברות שלנו נשארה אמיצה וטובה באותה המידה, כל השנים. אנחנו כמו משפחה. עם זאת, חשוב לי לציין שאומנם אנשים מקשרים בינינו, אבל גם יודעים שלמרות החברות, אני עינת שרוף, זמרת ושחקנית בזכות עצמי ואני עושה שמח לכל עם ישראל, ולא משנה לאיזו מפלגה תצביע. הוכחתי את זה גם. אני אוהבת את העם ואת המדינה ואני פטריוטית בלי שום קשר לאף אחד. אני אדם בפני עצמי".

יוצא לכם להיפגש גם עכשיו בתדירות גבוהה?
"כן, תראה, כשאנשים חברים אז מוצאים את הזמן. לשמחתי כולנו זקוקים לקשר הזה, אוהבים אותו ודואגים לטפח אותו. הוא אפילו כתב עליי שיר ליום הולדתי ה־40".

מרגישה שמנסים "לפגוע" בך בגלל החברות ביניכם? כמו מה שקרה עם הגיבושון וכמו התמונה המפורסמת שלכם שעולה מפעם לפעם ברשתות החברתיות.
"ממש לא, אני מרגישה שאני זמרת של עם ישראל וכל מה שחשוב לי זה להיות בקונצנזוס של כולם. התמונה המדוברת מבחינת יאיר ומבחינתי היא מאוד מצחיקה, היא צולמה ברגע של צחוק, ושנינו מתייחסים אליה בהרבה הומור. אני אוהבת את זה שלכל אחד יש את הדעות שלו, ולהופעות שלי מגיעים אנשים מכל קצווי הקשת הפוליטית ואני שמחה להופיע בפני כולם".

את מאמינה שלפיד יהיה ראש ממשלה בסוף?
"בטח".

כבתו של חבר הכנסת מטעם המערך וסגן שר החקלאות בן־ציון חלפון, את רואה את עצמך נכנסת לפוליטיקה?
"לפעמים אני עושה הופעות לחקלאים וזה עושה לי דז'ה וו לימים שהייתי מסתובבת עם אבא שלי, כשהיה סגן שר החקלאות, בקיבוצים ובכנסים. לא אשקר לך שלא עוברים בי המחשבה והדמיון שיום אחד זה יקרה ואהיה סגנית שר החקלאות ואסגור את המעגל, אבל כרגע אין לי שום יומרות בכיוון, כי אני, טפו טפו, עסוקה בעשייה".

ואכן, זו הייתה שנה עמוסה לשרוף (58). בשבוע הבא תעלה ב־yes הדרמה המוזיקלית החדשה "מנגן ושר", המספרת על עלייתו לצמרת של גילי, זמר מזרחי צעיר (בר צברי). שרוף תגלם את הדס, אחותו של מאפיונר (ששון גבאי) ותככב לצד ג'וי ריגר, קים אור אזולאי, דפנה דקל ועוד. "זו הולכת להיות אחת הסדרות המדוברות ביותר, כי השחקנים מקסימים והסיפור אמיתי ונוגע", מעידה שרוף. "היא עוסקת במאבק של גילי להפוך לאומן מפורסם ומצליח, כשבין לבין הוא נקרע בין טרגדיות, חובות למאפיה וקשיים. העבודה על הסדרה גרמה לי לאושר רב, בייחוד העבודה הצמודה עם ששון גבאי, כי אני פשוט שרופה עליו והוא יודע את זה. תקופת הצילומים אפשרה לנו זמן לדבר, לצחוק ולהיות ביחד".

הסיפור מזכיר לך את הקריירה שלך במובן מסוים?
"יש חלקים שיכולתי להתחבר אליהם, אבל אצלי הסיפור הפוך, כי קודם כל הייתי אמא ורק אחר כך התחלתי את הקריירה המוזיקלית שלי".

במקביל להקרנת הסדרה יוצא בימים אלו לאקרנים סרט הקולנוע החדש בבימוים של דני רייספלד ורועי גלוסקא "אל תחכי לי", שבו מגלמת שרוף את אמו של כוכב הנוער עומר חזן. "זו דרמה מרתקת שכתב דני על הילדות שלו", היא מספרת. "זה סיפור חזק ועצוב על משפחה מהרצליה שנקלעה לקשיים כלכליים והיא חוזרת לפרדס כץ, המקום שבו אם המשפחה גדלה. שם המשפחה נתקלת בכנופיות רחוב ובחיי פשע. ביום הקולנוע הישראלי הוא היה לאחד הסרטים הנצפים ביותר וגרף התלהבות. יש לי שם תפקיד דרמטי, חזק ועצוב".

עליתי על כיסא ושרתי

על קריירת המשחק שלה נרחיב בהמשך, אבל כרגע נחזור אחורה, אל מחוזות ילדותה. שרוף, בתם של מלכה ובן־ציון, עולים מטריפולי, לוב, גדלה והתחנכה במושב חצב שבשפלה. "גדלתי בבית של הורים ציונים שחלמו להגיע לישראל", היא אומרת. "בית שמח של חקלאים שאהבו את האדמה. בשבתות הייתה אצלנו שמחה יוצאת מן הכלל. הבוקר היה מתחיל עם שירים של אום כלתום ופריד אל־אטרש, ממשיך עם 'התרנגולים', שושנה דמארי ויפה ירקוני ומסתיים עם הגבעטרון. גדלנו עם שירים סטייל 'פה בארץ חמדת אבות', אבל תמיד היה גם הצליל השמח והמסולסל, שהיה מדליק אותנו מהר לשיר ולרקוד".

עוד בילדותה גילתה את המשיכה לבמה ולשירה: "בגן של אילנה דבש במושב חצב, כשכל הילדים הלכו לשחק בחול, אני נעמדתי על קוביות ושרתי 'למרחקים מפליגות הספינות', שזה שיר שאני מתה עליו עד היום. הייתי שרה בכל הזדמנות, באוטובוס, בדרך לבית הספר, באירועים ובטקסים".

האידיליה המשפחתית התנפצה בשנת 1977, עת הייתה בת 14 וחצי, כאשר נהרג אביה בתאונת דרכים והוא בן 47: "יותר משאבי השפיע עליי, מותו השפיע עליי. ברגע שאתה מאבד אדם שנערץ על ידיך - החיים שלך מתפרקים. אבא שלי היה חתיך, גבוה. כילדה, כשהייתי רוכבת על האופניים ברחבי המושב, כולם היו מכירים אותי כבתו של בן־ציון. הוא היה אגדה שבשנייה התרסקה".

איך האובדן השפיע עלייך?
"האובדן השפיע על כל דבר שעשיתי בחיים, עד היום. זה מה שגרם לי לשיר, לרצות לשמח אנשים, להספיק לעשות כמה שיותר דברים, כי אני יודעת שהכל יכול להתפרק ברגע אחד. זה לא משהו שעוזב אותי".

אילו רגעים מזכירים לך אותו כיום?
"במשך שנים, כשהייתי מופיעה בימי הולדת לאנשים שהיו בסביבות הגיל של אבא שלי, והייתה בת שמברכת את אביה, הייתי אומרת לעצמי כמה חבל שאני לא זכיתי לזה. זה כואב מאוד".

בשנת 1982, במהלך שירותה הצבאי כפקידה בפלוגת עורב בצנחנים, הכירה את ניר שרוף, שהיה אז מפקד הפלוגה. תוך זמן קצר הזוג נישא, ושרוף ילדה את התאומות שיר וירדן, כיום בנות 38. שמן ניתן בהשראת "לשיר זה כמו להיות ירדן", ששרוף אהבה במיוחד.

הבנות הלכו בעקבותייך עם החלום המוזיקלי?
"לא, אחת מהן קרדיולוגית ילדים בתל השומר, והשנייה עובדת בקרן השקעות של מייקרוסופט, אבל הדור השלישי, הנכדים, כולם שרים ורוקדים, וזה ממלא את לבי שמחה גדולה".

את צעדיה הראשונים בעולם המשחק עשתה שרוף ב־1987, כשנבחרה להשתתף בהפקה המצליחה של תיאטרון הקאמרי - "עלובי החיים". "הגעתי במקרה לאודישן דרך המלצה של מישהו שהכרתי", היא משחזרת. "לא ידעתי אז אפילו מה זה 'עלובי החיים'. באודישן, בגלל שלא הייתה במה, עליתי על כיסא ושרתי את 'ושתי הולכת לתלייה' מתוך 'המגילה' של איציק מאנגר. התקבלתי לשיר כחלק מהמקהלה שליוותה את כוכבי המחזמר: דודו פישר, שלומית אהרון ואבי טולדנו. המשחק תמיד היה עבורי כחלום גדול".

למרות החלום, החליטה להניחו בצד והתמקדה בקריירת שירה. "הלכתי להיות זמרת, כי הייתי צריכה לפרנס שתי ילדות קטנות", היא מודה. "התחלתי להופיע במקומות שונים ובמקביל הלכתי ללמוד בבית הספר למוזיקה רימון, במחזור של אביב גפן, אחינועם ניני וקארין אופיר. זה היה מדהים. אחרי שנה, כשהגיטריסט באלדי אולייר הזמין אותי להצטרף אליו למופע שהוא הרים לציון 500 שנה לגירוש יהודי ספרד, עזבתי את רימון והתחלתי את הקריירה".

עם סיום סיבוב ההופעות עם אולייר פצחה בקריירת סולו, והתמקדה בהופעות. "התחלתי כזמרת אינדיבידואליסטית", היא אומרת. "הופעתי בקונצרטים בפני משרדי ממשלה, חברות גדולות, ועדי עובדים ועוד. למרות שהופעתי המון, הייתי אנונימית ואף אחד לא ידע מי אני".

היו לילות

אחרי 12 שנות זוגיות התגרשה מבעלה (אך שמרה על שם משפחתו), הקימה להקה ("סמטה מדברית") וחיפשה כיוון מוזיקלי. התפנית אירעה כשהכירה את מי שהוא בן זוגה בשלושת העשורים האחרונים, המוזיקאי תמיר הרפז. "הכרתי את תמיר כחלק מהברנז'ה, הוא היה חבר נעורים של יאיר (לפיד - ד"פ) והופיע עם הלהקה בתוכנית שלו", מספרת. "בתחילת הקשר הרומנטי שלנו תמיר לא הופיע איתי. אבל יום אחד יצא שהקלידן הקבוע שלי לא יכול היה לבוא להופעה כי הוא היה בחו"ל, ובלית ברירה ביקשתי מתמיר להופיע איתי לערב אחד. הוא לא ידע בדיוק מה אני עושה. שרתי באותה הופעה קלאסיקות כמו 'היו לילות', 'הן אפשר' ו'יצאנו אט', ולקראת סוף ההופעה, בעל האירוע ביקש ממני לשיר בספונטניות את 'שבחי ירושלים', שזה שיר שגדלתי עליו בבית. ביקשתי מתמיר לתת לי קצב, והקהל היה בטירוף, באקסטזה ושר יחד איתי.

כשהאירוע נגמר ונכנסנו לאוטו, תמיר אמר לי: 'בוא'נה, את טובה! אבל את לא צריכה לעשות את מה שאת עושה. את יודעת להרים את הקהל וצריכה לעשות ערב ים תיכוני, שהקהל ירקוד על השולחנות'. אני חייבת לו הרבה, כי הוא כיוון אותי לז'אנר הזה, הז'אנר של לעשות שמח, שזה מה שאני עושה עד היום".

איך זה לעבוד עם בן הזוג, לערבב בין ביזנס לפלז'ר?
"אם אחרי הופעה, כשהוא אומר לך משהו שעצבן אותך ואת רבה איתו ומתעצבנת עליו, ואז את מגיעה הביתה ואומרת לו: 'אני מכינה חביתה, אתה רוצה משהו?' ואת יודעת לפוגג את הריב - הצלחת. זה לא פשוט, אבל אפשרי".

למה לא התחתנתם?
"החלטנו בהחלטה משותפת שלא נתחתן, כי אנחנו לא מרגישים צורך בטקסיות הזו, לטוב ולרע. אני מכבדת את אלו שכן רוצים ועושים, אבל אנחנו מרגישים שהמסע המשותף שלנו חזק יותר מכל טייטל מסוים".

קריאת הכיוון של הרפז אחרי הופעתם המשותפת הראשונה, הובילה אותה להפוך בתחילת שנות ה־2000 לכוהנת הגדולה של השירה בציבור, עם טוויסט משלה. "גדלתי על תוכניות הטלוויזיה של שרה'לה שרון בערוץ הראשון, ועל ההופעות של דודו זכאי, אני נורא אוהבת את המוזיקה הישראלית ואת עמודי התווך של השירה בציבור", היא מציינת. "מה שמייחד אותי, לדעתי, זה שהבאתי לז'אנר השירה בציבור את המיקס. אצלי שרים באותו ערב גם את 'היו לילות' וגם את 'שמחה גדולה הלילה', גם סשה ארגוב וגם זהר ארגוב. בגלל שאני בלגניסטית באופי, כלומר אני כולי מזרח ומערב, זה יותר קל לי. הוריי נולדו בטריפולי והביאו את המוזיקה המקומית לארץ, אך גם חיבקו את המוזיקה הישראלית, והחיבוק הזה בין שני העולמות בא לידי ביטוי בהופעות שלי".

את מאמינה שכיום, בקרב הדור הצעיר יכול לקום יורש לז'אנר השירה בציבור?
"אני מצליחה לגעת בחבר'ה האלה דרך היו־טיוב והאינטרנט, ולכן גם הצעירים מגיעים אליי להופעות. הם רואים שיש פה משהו מגניב. אני לא יודעת אם תהיה המשכיות בדור הצעיר, אבל מצד שני גם לפני 30 שנה אמרו שלא תהיה המשכיות - ועובדה שיש".

הפריצה שלה הגיעה בשנת 2001, כשנקראה להחליף את מקור השראתה, שרה'לה שרון, במועדון הגנקי בתל אביב, שהפך מאז לביתה הקבוע. "מי שנהג להגיע להופעות שלי בגנקי היה יוחנן צנגן, מנכ"ל רשת. הוא בא לשם עם יאיר לפיד, שהיה הטאלנט שלו. יום אחד יוחנן החליט לשדר תוכנית טלוויזיה בשידור חי מהגנקי יחד איתי - והשאר היסטוריה", היא אומרת. על האלבום הראשון שהוציאה בשנת 2004, "שרים עם עינת שרוף", קיבלה תקליט פלטינה על מכירות של למעלה מ־50 אלף עותקים.

בין משחק למציאות

אחרי שהנחתה תוכניות בטלוויזיה וברדיו, הוסיפה שרוף לעצמה את התואר "שחקנית". זה היה ב־2013, כשלוהקה לתפקיד אפרת וקסלר, אשתו של אדי וקסלר (צחי גראד), בסדרה המצליחה "אבודים באסיה". "קריירת המשחק שלי די התגלגלה מאז", היא אומרת. "לשמחתי, יובל שפרמן, מי שביים את 'אבודים באסיה', ראה אותי מנחה תוכנית בערוץ 24, והזמין אותי למאצ'ינג (התאמה - ד"פ) לתפקיד של מי שצפויה לגלם את אשתו של צחי גראד. לא ידעתי אז מה זה אומר בכלל 'מאצ'ינג', אבל הגעתי והוא בחר בי. בפרמיירה קיבלתי קומפלימנטים על המשחק, ומי שנכחה שם הייתה הסוכנת זוהר יעקובסון, שהחתימה אותי לחוזה על המקום".

איך הקהל קיבל את העובדה שעינת שרוף היא גם שחקנית?
"בהתחלה, כשהייתי מתארחת בתכניות טלוויזיה והיו שואלים איך לתאר אותי, הייתי אומרת 'זמרת' כי הייתי מתביישת להגיד 'שחקנית'. לא תפסתי את עצמי כשחקנית. אבל מאז שצברתי רזומה בשורה ארוכה של תפקידים, אני חושבת שהרווחתי את התואר ביושר".

ברזומה שלה כשחקנית אפשר למצוא תפקידים בסרטים ובסדרות כ"האחיות המוצלחות שלי", "ויקי ואני", "כפולים", "כמעט מפורסמת" ו"Oboy". ההישג המשמעותי שהביא את כישוריה כשחקנית לנקודת שיא, היה כשנבחרה לגלם את תפקידה של מרגלית בסרט הקאלט "ישמח חתני", המציג את ההווי בקהילה דתית בשכונת הבוכרים בירושלים. "התסריטאית שלומית נחמה היא כל כך אותנטית ואמיתית. היא ראתה את כל הסיפור בעיני רוחה וכך הצליחה להעביר אותו בצורה עוצמתית", היא אומרת. "הסיפור בסדרה ובסרט הוא מהחיים, לא משנה אם אתה דתי או חילוני. זה נורא כיף".

עד כמה הזדהית עם הדמות של מרגלית?
"הזדהיתי איתה באופן טוטאלי. מרגלית היא אישה מאוד חזקה ודעתנית, וזו בדיוק אני, עד כי לפעמים התבלבל לי בין המשחק למציאות. הדבר היחיד שהיה לי קשה, שזו דמות שיודעת לבשל ובמציאות אני לא כל כך בשלנית, אבל בתקופת הקורונה לקחתי את עצמי בידיים והתחלתי ללמוד לבשל. עכשיו אני מבשלת טוב, תודה לאל".

בשנת 2017, בבדיקת ממוגרפיה שגרתית מטעם קופת החולים שלה, גילתה שרוף כי נמצאו ממצאים שלפיהם יש חשד לגידול סרטני בשד. "את הבדיקה עשיתי ממש במקרה. לא רציתי לבוא, אבל המזכירה בקופת החולים שכנעה אותי, וזרמתי", היא מספרת. "למחרת קיבלתי טלפון כי יש חשד לגידול ואני צריכה לעשות ביופסיה. אחרי כמה ימים, בדרך להופעה, התבשרתי כי יש לי גוש סרטני בשד הימני".

איך התמודדת עם הבשורה?
"חזרתי להופיע מהר מאוד. הפרופסור שניתח אותי אמר לי להתייחס לזה כפרויקט, וכך עשיתי. העובדה ששאבתי אנרגיות מהקהל - עזרה לי. אני ממליצה לכל אישה ללכת להיבדק. היה לי מזל שנבדקתי ותפסו את זה בזמן. תודה לאל אני בריאה".

את מפחדת לעתים שהסרטן יחזור?
"כל פעם זה מפחיד מחדש, אבל החיים עצמם מפחידים. אני בנאדם שאוהב שמחות, אבל יש רגעי חרדה כלפי אנשים סביבי. אז אני משתדלת להסיט את הדאגות והחרדות הצדה, להתמקד בטוב ולזכור ששום דבר לא מובן מאליו".

להפשיל שרוולים - ולעבודה

בשנה שעברה הפתיעה שרוף את הצופים ושופטי התכנית "הזמר במסיכה", כשהתגלתה כמלפפון החמוץ, חוויה שהיא עד היום זוכרת כבלתי שגרתית. "זה היה מטורף", היא אומרת. "תחשוב שאתה שומר על סוד שאף אחד לא יודע. אתה יוצא בחמש בבוקר בבגדים שחורים, עטוף כולך מכף רגל ועד ראש, מישהו מחכה לך להסיע אותך ואף אחד לא יודע שזה אתה. זה שהצלחתי לשמור על הסוד - עשה לי משהו טוב בנשמה".

זה קרה בעיצומה של מגיפת הקורונה בישראל. איך התמודדת עם המשבר שפגע בכל העולם?
"זה נע ונד בין כיף על זה שאני לבד עם תמיר ושקט מוחלט בראש לבין עשייה. הופעתי הרבה מהבית וצילמתי הרבה. התגעגעתי כל כך לילדים ולנכדים שלי. אני אומנית פלסטית ולפני הקורונה עשיתי תערוכה ומכרתי את כל עבודותיי בה, אז בכל התקופה הזו עבדתי בסטודיו הביתי והתחלתי לבנות את התערוכה הבאה. אני נהנית בטירוף. עושה קולאז'ים ומציירת ורוקמת עליהם. זה נותן לי סיפוק אדיר. במקביל העמקתי את כישורי הבישול שלי".

עד כמה התקופה השפיעה עלייך, היא עוררה חרדות?
"ברור, כמו כולם. הכל עומד במקום, אז זה מפחיד, אבל אני בנאדם של להפשיל שרוולים ולצאת החוצה לעבוד. ככה אני רואה את הדברים. ידעתי שזה מצב זמני ושנחזור לשגרה".

ובכן, איך היה לחזור לשגרה?
"מוזר. לקח זמן, במיוחד לי, שאני שרה בציבור. אבל התרגלתי מהר. ניסיתי לשנן את העובדה הזו שכל הופעה היא דבר כל כך יקר ומחמם ומחזק. עד היום אני לא לוקחת שום דבר כברור מאליו".

גם את סגירת המעגל שאירעה לה השנה היא לא לוקחת כמובן מאליו. בחודש יוני, לראשונה זה 35 שנה, חזרה שרוף לשחק בתיאטרון, כמחליפה בהפקה "בוסתן ספרדי" של תיאטרון הקאמרי: "הבמאי משה קפטן ראה אותי כמלפפון חמוץ ב'זמר במסיכה' ואמר לי שהוא זקוק לגיבוי לחני נחמיאס, שמגלמת את סולטנה. אחרי חודש חזרות מהנה עם צדי צרפתי, נכנסתי לנעליים הללו ואני מרגישה לגמרי בבית".

מה לגבי תוכניות ריאליטי? רואה את עצמך מתמודדת באחת מהן?
"כל הזמן פונים אליי, ואני מסרבת בנימוס כי פחות מתאים לי כרגע, אך אני מאוד מעריכה את מי שמשתתפים בהן ומאחלת המון הצלחה. הייתי ב'גולדסטאריות', זו הייתה חוויה מהנה, והשיר ששרתי שם זכה בתוכנית במקום הראשון וזה הפך להיות המנון התוכנית - 'שיר הגולדסטאריות'. היה כיף מאוד".

מה עוזר לך להיכנס לדמויות?
"אני קוראת ומשננת את הטקסט בצורה אובססיבית, קוראת על הדמות, חיה אותה ולומדת אותה. לא למדתי בבית ספר למשחק, אז אין לי כלים שיש לשחקן מקצועי, אבל יש לי את האינטואיציה שלי. אגב, גם כשאני על הבמה אני מרגישה שזה סוג של משחק, כי גם אם אתה שר ומופיע טוב, אתה צריך להעביר איזה מסר וכשחקן אתה יכול לעשות זאת בקלות".

את מרגישה שמגבילים אותך לסוג תפקידים מסוים? ברוב המקרים את מגלמת אשת משפחה מזרחית.
"שמע, לא יעזור כלום, לוקחים אותי לז'אנר המסוים הזה של המאמא המזרחית, ואני בסדר עם זה ולא חולקת עליהם. אבל אני מקווה שיום אחד גם יאמינו בי לעשות משהו אחר".

התפקידים המזרחיים מזכירים לך את הבית הטריפוליטאי שגדלת בו?
"לגמרי. בעיקר הם מזכירים לי את אמא שלי. בכלל, מצאתי הרבה דמיון בין סולטנה ב'בוסתן ספרדי' לאמא שלי, כי פירוש המילה 'סולטנה' זה מלכה, ולאמא שלי קראו מלכה. יש שם גם את 'חכם בן ציון' ולאבא שלי קראו בן־ציון. בהצגה אחת הדמויות קונה שתי חלקות בהר הזיתים, ושני ההורים שלי קבורים על הר הזיתים, אז זה תמיד מזכיר לי את הבית".

בשנה הבאה תחגגי 60, ואף על פי שלא רואים עלייך את סימני הגיל, את כבר סבתא.
"יש לי ארבעה נכדים - יובלי, אדם, יעלי ונועה - והם מקור אושר ענק עבורי. זו שמחת חיים. לא תיארתי לעצמי שיהיו לי ארבעה נכדים, אני מאוהבת בילדים האלה. אין מילה אחרת לתאר זאת".

איך התרגלת לתואר סבתא?
"כמו שכבר הבנת, שברתי הרבה מיתוסים. אני מרגישה שהעובדה שאני חיונית ונמצאת בעשייה, הרבה יותר חשובה מהשאלה בת כמה אני. אז אני מתהדרת בתואר סבתא בגאווה גדולה. יש לי ארבעה נכדים שממש אוהבים אותי ושמחים איתי. זה דבר טהור שאי אפשר להסביר. כשהם נכנסים אליי הביתה, הם מיד קופצים עליי וכיף לי".

מה השאיפה הבאה?
"להמשיך להיות כל הזמן בעשייה, בהופעות, במשחק, לפרוץ גבולות. בקרוב תעלה סדרה חדשה שבה אני משתתפת, 'הברווזון המכוער'. אני אגלם את אמה של מגי אזרזר. בנוסף, אני עובדת גם על הצגת יחיד ראשונה בתיאטרון, עובדת על עוד הצגה חדשה לתיאטרון ועוד פרויקטים שאני לא יכולה לדבר עליהם כרגע, בארץ ובחו"ל. אני מודה לאל על הזכות הזו. החיים קצרים. אסור לקחת שום דבר כמובן מאליו וגם לא לקחת את הכל ברצינות. שתי המילים שמבטאות אותי הכי הרבה, וזה מה שאני רוצה שיזכרו ממני, הן 'לעשות שמח'. זה המוטו שלי. אלו שתי המילים שהכי משמחות אותי ומגדירות את מי שאני. נועדתי לעשות שמח". 

ב־24 בנובמבר תתחיל שרוף להופיע באופן קבוע במועדון הטרמינל במתחם התחנה בתל אביב בשעה 21:00