"בין הזמנים", שיר מאת עדית פאנק המנוחה וחנן יובל, שיצא בימים האחרונים בביצוע שלישיית אוויר לנשימה, החזיר לתודעה את חברי ההרכב - ורדה נגה, מי שהייתה הצלע החמישית של להקת סקסטה, ובן זוגה אודי שפילמן, מי שהנהיג את להקת האירועים עפיפון.

“היום אני מחשיב את עצמי לזמר בגמלאות, אם כי נראה שאני לא יכול בלי לשיר לגמרי”, אומר שפילמן (70). “ורדה ואני הקמנו בעיצומה של תקופת הקורונה את שלישיית אוויר לנשימה עם אילן טל, חבר שלנו ומי שהיה עם ורדה בחבורת הזמר של פיקוד הצפון. אומנם אנחנו לוקחים את העניין באיזי, אבל מתנהלים בהרכב במקצועיות עם עיבודים יפהפיים של אמיתי פריינטא”.

להקת עפיפון (צילום: רוני נעמן)
להקת עפיפון (צילום: רוני נעמן)


מנין שם ההרכב שלכם?
“כששברנו על זה את הראש, אשתו של אחד הבנים שלנו חיבקה את הנכד שלנו, ואמרה לו: ‘אתה אוויר לנשימה’. על המקום אימצתי את זה כשם ההרכב. כשחיפשתי לנו שיר מקורי, פניתי לחנן יובל, שקיבל אותנו בחיבוק חם. כשהוא הביא לנו את ‘בין הזמנים’ במילותיה של עדית פאנק, מיד התחברנו אליו. השיר הביא אותנו לעדית”.

פאנק - ציירת, פזמונאית וסופרת - נפטרה בחודש אוקטובר האחרון בגיל 69 בשל סיבוכים בריאותיים. “התיידדנו איתה, אבל לא מספיק”, אומר שפילמן. “בתוך שלושה חודשים היא כבר לא הייתה”.

לנגה (63), מי שריגשה כסולנית חבורת הזמר של פיקוד הצפון ב”גשם אחרון”, שירם של אהוד מנור ויאיר רוזנבלום, יש סיפור בלתי שגרתי מבין בוגרי הלהקות הצבאיות. היא - בתו של השחקן אברהם נגה ששיחק בתיאטרון אהל ואצל גודיק, שזימרה בחבורה בין השאר עם אבי דור, אילן טל, יורם צדוק וברוריה לקנר - הצטרפה לסקסטה חודשים אחדים לאחר הקמת הלהקה, במקום סמדר וימזר.

“כלהקת בנות היינו הצלחה גדולה”, היא מספרת. “השיא היה באחד מחגי העצמאות. כדי להספיק להגיע בזמן לכל ההופעות באותו ערב עמוס, שכרו לנו אמבולנס שיפלס את דרכנו בין החוגגים. התפרקנו ב־83’ שלא מרצוננו בגלל חוזה דרקוני שהיה לנו בחברה שהפעילה אותנו וכבל את ידינו. עם כל האהבה לחברותיי בלהקה, כשהן חידשו אותה לפני אי אלו שנים, זה היה בלעדיי”.

כיום היא עובדת סוציאלית קלינית ופסיכותרפיסטית, בעלת תואר דוקטור. “המעבר החד שלי מבמות הבידור אל מה שאני עושה היום לא קרה בפתאומיות”, היא אומרת. “עוד כנערה ידעתי שבבוא היום אשלב את כישרון השירה שלי עם עיסוק אקדמי”.

מאחורי הקלעים של פסטיבל הזמר והפזמון 80’ היא פגשה את שפילמן, שם הוא שר עם להקת עפיפון את “1980”, שירם של יעקב גלעד ויהודית רביץ. היא עצמה שרה עם בנות סקסטה את “אני עושה לי מנגינות” של יאיר קלינגר. “בין החזרות לפסטיבל הציעה סימה עמיאל, זמרת להקת עפיפון, שנלך לחדר של סקסטה”, מספר שפילמן.

“’יהיה כיף’, היא הבטיחה. דווקא הסתייגתי, אבל אמרתי לה שאם היא רוצה, שתביא את ה’יפנית עם תסרוקת קליאופטרה’. אז אפילו עוד לא הכרתי את שמה של ורדה. מזה הגענו לחתונה. לאחר שסקסטה התפרקה, היא הצטרפה אליי לעפיפון, שם נוכחתי לדעת שכאישה היא מעבר לכל חלום”.

עדית פאנק (צילום: ראובן קסטרו)
עדית פאנק (צילום: ראובן קסטרו)

בין חזנות לרוקנרול
שפילמן הוא בנה של נינתו של זרח ברנט, ממייסדי פתח תקווה, שהונצח בבלדה על יואל משה סלומון של יורם טהרלב. הוא גדל בתל אביב ולמד בבית הספר החקלאי הכפר הירוק. “לא חלמתי לעסוק בחקלאות, אבל נשמע לי רומנטי לרוץ במגפיים בחורף בשדות ולהרים צינורות השקיה”, הוא נזכר. “שם העברתי את התקופה הכי יפה בחיי”.

למרות כישוריו, הוא לא התקבל ללהקה צבאית והתפשר על תזמורת חיל האוויר בניצוחו של אריך טייך, “שם היו צריכים מישהו ששר גם באנגלית”. בתקופה ההיא היה מקובל שזמרי התזמורת עוברים עם שחרורם לשיר בחתונות. “לא רציתי את זה, אבל התבקשתי להחליף את אחד מבוגרי התזמורת”, הוא טוען.

“אז נפלתי בפח לאחר שהעסק מצא חן בעיניי, בעיקר בגלל הכסף שהיה אפשר להרוויח בו. כך קמה די מהר להקת עפיפון, שנראה לי שהעלתה את הרמה בתחום. פעלנו עד אחרי החתונה שלנו ב־84’. אז הקמתי את ‘הלהקה של אודי שפילמן’, שוורדה שרה בה לצד לימודיה האקדמיים. תוך כדי זה נהייתי חזן”.

מה פתאום?
“זה לא היה פתאום, העניין קינן בי שנים. כשהשתחררתי מהצבא, דודו פישר אמר לי: ‘לך להיות חזן; יש לך הקול המתאים לכך’. אמרתי לו: ‘אתה תהיה חזן! אני הולך לשיר רוקנרול’. לקח לי 30 שנה, ובגיל 50 הגשמתי את הציווי שלו. הלכתי ללמוד חזנות אצל החזן נפתלי הרשטיק, ואחרי חמש שנים נהייתי חזן בלי להיות אדם דתי”.

בהמשך הוא הפך לחזן הקהילה הקונסרבטיבית העשירה בבוקה ראטון, עיר חוף מרהיבה בפלורידה. “ורדה הייתה איתי בכל”, הוא מספר. “בבית הכנסת ההוא גם נשים עולות לתורה, ויש שוויון מלא בין גברים ונשים, וכך גם היא שרה שם. נסעתי לחמש שנים ונשארתי 12. חלק מהשנה הייתי מעביר בישראל, עד שחתכתי סופית. הספיק לנו מאמריקה, מה גם שכאן הבנים והנכדים שלנו”.

נגה עובדת כיום בעמותת עמך, המרכז לתמיכה נפשית בניצולי שואה ובדור השני. “אומנם בטיפולים שלי אני לא שרה”, היא אומרת, “אבל לפעמים אני מצטרפת לשירת המקהלה שלהם בכעין ליטוף עם הקול שלי”.