80 שנה להולדת עליזה עזיקרי: הגילויים החדשים מאחורי החיוך התמידי

ב־25 בפברואר 2009 הלכה הזמרת והשחקנית עליזה עזיקרי לעולמה, לאחר מאבק במחלת הסרטן, כשהיא בת 68 בלבד. הידיעות המועטות שפורסמו על כך בכלי התקשורת הזכירו את הרומן שניהלה עם כוכב הזמר היווני אריס סאן, אך לא עסקו בסיפורה האישי המצמרר. נדמה שאיש לא הכיר את עזיקרי טוב מספיק כדי לכתוב את סיפורה. אך את שיריה - אין אחד שלא הכיר. "נערה ממש אוצר", "בחיים הכל עובר", "יש אהבה אתה אומר" הם רק חלק קטן מהשלאגרים שלה משנות ה־60 וה־70, שהפכו אותה לא רק לחלוצת הזמר הים תיכוני בישראל, אלא גם לאחת הכוכבות הגדולות שהיו פה.

קולה וכישרונה הובילו אותה לבמות המפוארות בעולם, כולל לפסטיבל וודסטוק, שם הופיעה על אחת הבמות הצדדיות, לפסטיבלי זמר יוקרתיים בחו"ל, לשערי מגזינים ולתוכניות אירוח, והקנו לה מעמד של סופרסטארית עם כל הנלווה לכך: לימוזינות, מטוסים פרטיים, וילות מפוארות וסוללה של עוזרים. ואז הגיעה הנפילה - הרצון להתרחק מההמולה, להתבודד, להפסיק לשיר ואז דיכאונות, תאונת דרכים קשה ומותה העצוב.
מבעד לשירים השמחים ולחיוך התמידי הסתתר אחד הסיפורים הטרגיים בתולדות התרבות הישראלית. עכשיו, לציון 80 להולדתה, בתה וחבריה צוללים אל קורות חייה של אחת הכוכבות הגדולות שהיו בישראל.

מחושך לאור

מיום היוולדה החיים לא האירו לעזיקרי פנים: היא נולדה בדצמבר 1941 במרוקו בשם לוסי, לדוד ופאני מלול. בהיותה בת שנתיים, נטש אביה. אמה, שהייתה בשנות ה־20 המוקדמות לחייה, גידלה אותה ואת אחותה, גילה.

כעבור שנתיים אירעה הטרגדיה ששינתה הכל, כך מספרת סאני עזיקרי־כרמל, בתה של עליזה: "אמא שלי שיחקה בחצר, אחותה ישנה בחדר, ואמא שלהן הייתה בבית, גיהצה בגדים עם פחמים. פתאום נשמעו צרחות, אמא שלי ראתה את אמא שלה יוצאת לכיוונה בוערת, צועקת. היא נשרפה למוות מול עיניה. ככה החלה הילדות של אמא שלי, וזה סובב לה איזה צ'ופצ'יק בראש".

לוסי הפסיקה לדבר. היא ואחותה נשלחו לגור עם אביה ובת זוגו החדשה. "אמא הייתה בטראומה, ואבא שלה לא הצליח להתמודד איתה", מספרת סאני. "הוא שלח אותה לגור אצל סבא וסבתא שלה בירושלים. אחרי שנה גם אחותה נשלחה לארץ. בכך ניתק הקשר בינן לבין אביהן".
לוסי בת ה־5 קיבלה בארץ את השם "עליזה", אבל עליזות לא אפיינה את שנות ילדותה. "סבא וסבתא שלה לא ידעו איך להתמודד עם הטראומה שלה", אומרת סאני. "הם העבירו אותה בין מוסדות, בתי יתומים, בתי ילדים וקיבוצים".

בין שני גברים

בשיא נסיקתה המקצועית והאישית, חייה של עזיקרי קיבלו תפנית חדה כשפגשה את אחד מכוכבי הזמר היווני הגדולים, אריס סאן, שהופיע אז במועדון "זורבה" ביפו.

“ניסים לקח את אמא שלי למועדון שבו אריס הופיע כדי להציע לה נישואים", מספרת סאני. "אחר כך, כשאמא כבר הייתה נשואה, הם נפגשו שוב בפסטיבל הזמר ואריס התחיל איתה. היא לא נענתה לחיזוריו. בשלב מסוים היא באה לשיר במועדון שלו, הוא קיבל אותה לעבודה ואז נוצר הרומן".

האקורדיוניסט משה ("בונומו") בן עמי שניגן עם עזיקרי וגם עם אריס סאן סיפר על ההיכרות בין השניים: "עליזה הייתה אמורה להיפגש עם מנהל מועדון הכליף כדי לחתום על חוזה הופעות. היה לה זמן עד הפגישה, אז הצעתי לה ללכת למועדון זורבה. נכנסנו כשאריס ניגן ושר, אחר כך הוא שאל אותי לגביה ואמרתי לו שהיא זמרת. 'בחייך', הוא אמר לי, 'אני מחפש בנרות זמרת ולא מוצא'. הוא ביקש ממני לארגן להם פגישה, שם נדלקו הניצוצות. היא הפכה לזמרת בזורבה והרומן התפתח".

“אריס מיד רצה שנצא לסיבוב הופעות איתה", מוסיף מוטי מורד, הבסיסט הקבוע של אריס סאן.
בין עזיקרי לסאן, שניהם נשואים והורים לילדים, החל להירקם רומן - כשזה קרה, היא עזבה את הבית, ובמקביל נרקם גם רומן מקצועי, כשהשניים עבדו יחד על אלבום חדש לעזיקרי עם שירים שסאן הלחין עבורה. האלבום, "נערה ממש אוצר", עם שורה של להיטים, הפך את עזיקרי ללהיט.
סאן ועזיקרי הוזמנו להופיע באירוע המדובר ביותר במדינה - החתונה הכפולה של האחים אסי ויעל דיין עם בחירי לבם. "עליזה גנבה את ההצגה", מציין מורד. "היא שרה את השלאגרים הגדולים, אריס ליווה אותה, והקהל הריע לה".

האידיליה התנפצה כשעזיקרי נכנסה להריון מסאן, בעודה נשואה לניסים עזיקרי ובעוד סאן נשוי לאשתו פופי. "אריס עשה את הטעות הגדולה ביותר כשאמר לעליזה: 'איך את יודעת שמה שיש לך בבטן זה שלי?'", מספר ששון רג'ואן, אמרגנה ובן זוגה האחרון של עזיקרי. "הייתה להם אהבה ענקית עד אותה אמירה אומללה. מיד לאחריה היא עזבה את אריס. עליזה הייתה אדם נאמן, ברגע שהיא ראתה שהיא מפתחת רגשות לאריס, היא דיברה עם ניסים עזיקרי ונפרדה ממנו. הנאמנות הייתה כמו דת עבורה. היא הייתה אישה של גבר אחד. אריס עשה הכל כדי להתנצל בפניה, אבל היא לא הייתה מוכנה לשמוע ממנו".

תופסת אמריקה

אחרי הלידה של סאני, עזיקרי חזרה להופיע ולהקליט, ונהנתה מהצלחה מקצועית שכללה סיבובי הופעות בדרום אפריקה, בטהרן, בטורקיה ובאמריקה, הקלטת אלבומים ושיתופי פעולה עם הרכבים בינלאומיים.

בפברואר 1969 העיתונים דיווחו על רומן חדש שהחל להירקם בין עזיקרי לבין האמרגן ששון רג'ואן, אחד המנהלים האישיים הבולטים בשנים ההן. "הכרתי את עליזה בתקופה שבה עבדתי עם אריס סאן, בשנתו האחרונה במועדון אריאנה ביפו", מספר רג'ואן. "יום אחד הצעתי לה להופיע במלון 'בקרה' בטהרן, אותו מועדון שבו התגלה מייק ברנט לראשונה. באותה עת התקשורת הוצפה בסקנדל הריב של עליזה ואריס והולדתה של סאני, אז עליזה מצאה בחוזה ההופעות הזה אלטרנטיבה לברוח מהכל והסכימה להצעה".

עזיקרי החלה להסתובב בעולם, נסעה לייצג את ישראל בפסטיבלים ובהופעות. "היא עבדה 24/7", אומר רג'ואן. "לפני שהגעתי, לא היה לה סוכן אישי, שכן במהלך הרומן שלה עם אריס, הוא היה זה שסידר עבורה את העניינים. לימדתי אותה להתלבש כמו שצריך, לדבר עם העיתונות והכוונתי אותה. היא הייתה אדם טוב שהתגלגל בטעות לתוך עולם הבידור, בגלל שהיה לה קול זהב".

“בסוף 1973 הוחתמנו על חוזה עם חברת האמרגנות הכי גדולה באמריקה", מספר שרים. "אני הייתי המנהל המוזיקלי של עליזה והמנצח על התזמורות. במשך כמה שנים הופענו בלאס וגאס, בהוואי, בארובה, בפוארטו ריקו, בפני יהודים ולא יהודים. היה לעליזה את הכוח לעלות מול כל קהל ולדעת לפנות אליו ולכבוש אותו. הייתה לה כריזמה מטורפת, אני חושב שזה בגלל שהיא הייתה עממית והסתכלה לקהל בגובה העיניים, זה היה ייחודי באמריקה".

לא רק זמרת מוכשרת, עזיקרי הייתה שחקנית יוצאת מהכלל. ב־1971, כשהשתתפה בתפקיד ראשי בקומדיה המוזיקלית "במזל דגים", אמר המפיק גיורא גודיק לרג'ואן: "מעולם לא ראיתי שחקנית כל כך טובה". לדברי בן זוגה לשעבר, "היא הייתה פספוס של שחקנית - היה לה כישרון טבעי".

ב־1973 הגיחה עזיקרי גם לקולנוע, כשלוהקה לסרט הפולחן "קזבלן", שבו ביצעה בדואט עם יהורם גאון את השיר "רוזה". "עליזה הייתה מיוחדת ומלבבת", מציין גאון.

אבל לא הכל היה נוצץ אצל עזיקרי. לטראומות שחוותה בילדותה ולפרידות מעזיקרי ומאריס סאן הייתה השפעה עליה. "היא הייתה בן אדם קשה, אבל קשה קודם כל עם עצמה", אומר שרים. "חוץ מלשיר - הכל היה לה קשה. היה קשה לה לקום בבוקר, היה קשה לה לעשות דברים, היה קשה לה עם הילדות, היה קשה לה עם הסביבה. היא הייתה נכנסת ללחץ בקלות נוראית, ותמיד הייתה מרגישה מותקפת. היא הייתה רבה עם אנשים אם הייתה חושבת שמישהו אמר עליה משהו לא יפה, גם אם זה לא היה נכון. היא הייתה נפגעת מהר ועוברת להתקפה מהר. הייתה לה גם בעיה ללמוד שירים חדשים, לא היה לה כוח לזה, הייתי צריך לחדש לה רפרטואר מתקופה לתקופה, וזה היה חתיכת סיפור להביא אותה לחזרות".

בחיים הכל עובר

מי שנפגעו מההצלחה של עזיקרי, היו שתי בנותיה. "כאדם וכאמא היא הייתה שני אנשים שונים", מתארת סאני. "היא הייתה אדם מדהים, אישה חכמה, חתולת רחוב פיקחית. היה לה חוש הומור נהדר וסקרנות. והיא הייתה סופרסטאר, עם כל המשתמע בכך: היא חשבה על הקריירה שלה ועל עצמה. פאני ואני רוב הזמן גדלנו בקיבוץ. היא הייתה משמעותית בחיינו אבל לא נוכחת. זה היה כל הזמן געגועים ומכתבים וטלפונים. כשגדלנו ויכולנו לקבל החלטות מתי להיפגש איתה ומתי לא, אז ראינו אותה יותר. זו ממש לא הייתה משפחה מרוקאית חמה".

“ששון היה זה שגידל את פאני וסאני", אומר שרים. "עליזה הייתה קמה בצהריים, וששון היה לוקח את הילדות לגן, מכין להן סנדוויץ', ומתנהל מול המטפלת שהייתה להן כשגרו בניו יורק".

“באמריקה היו לה משרתים, גנן, מטוסים פרטיים", אומרת סאני. "הייתה לה תזמורת גדולה. ששון ניהל והפיק אומנים, וכל האומנים הישראלים שקצת הצליחו בארץ ורצו לנסות את מזלם בארצות הברית הגיעו להתארח אצל אמא, כי היא הייתה אחלה ונתנה להם מקום לגור בו בבית הענק שלנו".

“אהבתי את עליזה", מספר צביקה פיק. "התראינו הרבה בניו יורק וגם בארץ הופענו יחד. היא הייתה זמרת מצוינת ואדם טוב".
ב־1975 עזיקרי החליטה לשלוח את הילדות להתחנך בקיבוץ הגושרים. "גדלתי בקיבוץ הזה", אומרת לוי. "הפצרתי בה לדאוג לילדות ולמצוא להן מסגרת טובה, כי אחרת היא תעשה טעות שתתחרט עליה. לשמחתי היא הקשיבה לי והבנות יצאו מוצלחות".

ב־1977 הגיחה עזיקרי לארץ כדי להשתתף בפסטיבל הזמר המזרחי, וביצעה יחד עם ניסים גרמה את השיר "כי רב להושיע", שזכה במקום השני. "זה היה שיתוף פעולה מהנה, והביצוע הזה פתח לי דלתות לקריירת הסולו", אומר גרמה.

כשחזרה לארצות הברית, יחסיה עם רג'ואן התערערו. עזיקרי סיפרה בראיון לעיתון "העולם הזה" כי אחרי שחזרה מישראל גילתה שרג'ואן נעלם, ומאוחר יותר הבינה כי נעלם עם אישה אחרת. סאני טוענת כי הזוג נפרד על רקע ויכוח כלכלי. רג'ואן מסרב לפרט: "מערכת היחסים שלנו עלתה על שרטון, ולא משנה באשמת מי זה, אבל התחלתי לצרוח על עליזה והיא צרחה עליי, אז שנינו היינו מיוסרים במערכת היחסים. הייתי קרוב לסאני ופאני, כי כשעליזה הופיעה, אני זה שדאג להן, ולכן שבר את לבי להיפרד ממנה ומהן. עליזה עזבה לישראל ואחרי כמה חודשים חזרה לניו יורק. ניסינו להחיות את מערכת היחסים - אבל לא היה לזה סיכוי".

“ששון טיפל בה כמו פסיכולוג וגם ניהל לה את החיים מכיוון שהיא לא ידעה לנהל אותם", מוסיף שרים. "זו לא הייתה זוגיות מאושרת. הסבלנות של ששון הייתה אינסופית אליה, עד שבסוף הוא נשבר, וזה נגמר לא טוב. התפקוד של עליזה היה בהתאם למצב רוחה, וברוב הזמן מצב רוחה לא היה טוב".

לאחר הפרידה מרג'ואן, חידשה עזיקרי לראשונה את הקשר עם סאן. "צלצלתי לאריס", סיפרה בראיון לעיתון "העולם הזה", "במקום לומר לו שלום, אמרתי לו: 'אני חסרת אונים, ונשארתי בלי כלום. אם אתה רוצה לראות את הבת שלך, בוא והבא איתך כסף לקניית כרטיסים לארץ'. הפגישה הייתה מרגשת. הוא הגיע וראה את בתו אחרי שלא ראה אותה שמונה שנים. הוא הביא לנו כסף לכרטיסים ואפילו דחף כסף לילדה".
בתקופה שבנותיה שהו בקיבוץ והיא לבדה בניו יורק, נקלעה עזיקרי לדיכאונות קשים. "היא הייתה שותה המון אלכוהול, מסתגרת בבית ומעשנת הרבה, בערך חמש חפיסות סיגריות ביום", מספרת לוי. "היא סבלה הרבה".

באותו ראיון סיפרה עזיקרי על תקופה זו: "עיניתי את עצמי, כאילו מגיע לי עונש. לא אכלתי ולא שתיתי, הייתי אדישה. מי שהצילה אותי הייתה גאולה לוי. היא האכילה אותי ורחצה אותי. הסתגרתי במשך שנה ותשעה חודשים בבית. לקחתי מדי פעם כוסית. אבל גם ברגעים הקשים ביותר, אף פעם לא חשבתי להתאבד. גם ברגעים הקשים ביותר. והיו כאלה. התבגרתי. לאט־לאט חברים התחילו לדחוף אותי לבמה".

בשנת 1983 החליטה לחזור לישראל. עם חזרתה, הצטרפה לקאסט המופע התיאטרלי "בוזימימה", אך פוטרה משם לאחר שהגיעה שתויה לחזרות. "כולנו נרתמנו לעזור לה לחזור למסלול", אומרת לוי. "עליזה הפסיקה עם האלכוהול, כי הבינה שזה פוגע לה בעבודה ובפרנסה".
ובאמת, נראה היה שעזיקרי חוזרת לעניינים: היא שבה להופעות במועדונים, השתתפה כזמרת רקע בתקליט המופתי "עיניים שלי" של יהודה פוליקר ויעקב גלעד, והשתתפה במופע "חגיגת הזמר הים תיכוני - דרור", שבו ביצעה את השיר "כעת חיה" שמספר את סיפור חייה והישרדותה - שאותו הלחינה בעצמה למילותיו של דודו ברק.

“כעבור כמה שנים סידרתי לה חוזה הופעות בלוס אנג'לס", מספר רג'ואן. "אחריו החליטה שהיא לא מעוניינת להופיע יותר. היא חסכה כסף, כך שלא באמת הייתה צריכה לעבוד. אני מניח שהיא רצתה שקט ושלווה. הייתה לה קריירה מפוארת והיא רצתה לחזור לפשטות".

רחוק מהעין, רחוק מהלב

עם שובה לארץ התגוררה בתל אביב ובהמשך החליטה למכור את דירתה ולעבור לאילת. "אני לא יודעת מה עבר לה בראש", מספרת לוי. "כנראה שהיא רצתה להתבודד ולהתרחק מהכל. היא לא רצתה לבלוט. לא רצתה שיזהו אותה ברחוב. אם היינו יושבות במסעדה ומישהו היה מביט בה, היא הייתה מתרגזת. היא לא אהבה שניגשו אליה ורצו חתימה או להצטלם, לא כי היא סנובית אלא כי היא לא הרגישה שהיא חשובה מספיק".

באפריל 1989 עברה תאונת דרכים קשה כשנפגעה כהולכת רגל על ידי מכונית. נגרמו לה חבלה בראש, פגיעה בכתף, שברים ברגליים. "כמעט כרתו לה את הרגל", מספרת סאני. "זה שבר אותה טוטאלית. היא שהתה תשעה חודשים בבית החולים ועוד שנה וחצי של שיקום".

אחרי התאונה עזיקרי הפסיקה להופיע, הסתגרה בביתה באילת. נעלמה. "היא לא רצתה לראות אף אחד, לא רצתה שיזכרו אותה ולא רצתה שיידעו מקיומה", אומרת סאני. "התאונה קטעה לה סופית את הרצון לקאמבק. אם היית שואל אותה לגבי החיים שלה בשנים האלה, אז מבחינתה היא גרה בסבבה באילת, לא צריכה שאף אחד יציק לה או ידבר איתה וזהו. באותן שנים היא הייתה מאוד טכנית ועצמאית, אהבה מאוד לצלם ולתעד, בסטילס, בווידיאו ובקסטות. אם היא הייתה חיה היום, אני חושבת שהיא הייתה יכולה ליהנות מהרשתות החברתיות".

באמצע שנות ה־90, אחרי פסק זמן ארוך, חזרה להקליט שירים, אבל לאט. הקליטה עם אורי פיינמן קאבר לשירו של אריס סאן "ערב ערב" ואת השיר "באור התכלת" שיצרו יורם טהרלב ויוני רועה לכבוד יום העצמאות 1995. שני שירים אלו לא זכו להצלחה, אך זה לא היה בראש מעייניה של עזיקרי. "אין קאמבק", אמרה בראיון בטלוויזיה. "לא בא לי להופיע. בא לי לעשות כאלה קטעים, בקטן, ולעבוד על תקליט. אני לא פספוס".
“הייתי כועסת עליה שלא רצתה לקחת עצמה בידיים ולחזור להופיע ולהקליט, כי היה לה את אחד הקולות הכי יפים בעולם וטונות של כישרון, וזה לא פייר שהיא לא מנצלת את זה ולא מממשת את הייעוד שלה", מספרת סאני. "אז היא הייתה צוחקת ואומרת: 'טוב, אז תנהלי אותי'. לא ידעתי לנהל אותה, אז לא היה סיכוי להרים לה את הקריירה כי לא ידענו איך לעשות את זה וגם היא בעצמה לא כל כך רצתה בזה".

בשנת 2005 התארחה בפרויקט "אז היה אז", שיזמו והפיקו המוזיקאים גיא אסיף, אלי אברמוב ויואב שדמה - אלבום מחווה לתור הזהב של הפופ הישראלי, שבמסגרתו הקליטה מחדש את להיטה מהסיקסטיז - "נערה ממש אוצר". זו הייתה הפעם האחרונה שבה עזיקרי הקליטה באולפן. "לא היה קל להביא אותה לאולפן", מספר שדמה. "היו לה בעיות גישה ונגישות, אז אלי אברמוב וגיגיא (גיא אסיף - ד"פ) נסעו במונית להביא אותה מאילת לאולפן בתל אביב. היא שרה בערך שעה וחזרה לביתה במונית עם גיגיא. את איכות השירה שומעים בהקלטה".

שנותיה האחרונות של עזיקרי, כפי שמספרת לוי, היו קשות מנשוא: "היא החלה להידרדר נפשית, לא רצתה לראות אף אחד. בתקופה האחרונה שלה, כשעשינו שיחות וידיאו, היא הייתה מנתקת את החשמל כדי שלא אראה את הפנים שלה. היא הייתה במצב מאוד לא טוב, ובשלב מסוים הפסיקה לצאת מהבית לחלוטין. אמרה שאין לה חשק לכלום, שנמאס לה מהחיים לגמרי. היא הייתה מצלצלת אליי ואומרת לי: 'גולגול, אני בדאון, נמאס לי לחיות'. זה כאב לי, כי היא הייתה נשמה טובה, חברה נאמנה ואישה עם לב זהב. אהבתי אותה".

“יום אחד צלצלה להגיד לי שמצאו אצלה גוש סרטני עצום בחזה. מתברר שהיא התעלמה ממנו ובחרה לא לטפל בו", מספרת סאני. "זה כנראה בגלל העישון המסיבי. בכל פעם שהרופאים אמרו לה להפסיק לעשן - היא הייתה מדליקה עוד סיגריה וצוחקת. מיד כשהיא סיפרה לי, דאגתי להעביר אותה לבית החולים בילינסון וכעבור שעות ספורות היא נפטרה. זה היה הלם".

הלווייתה של עזיקרי הייתה צנועה. הגיעו חברים טובים כמו רן אלירן וצביקה פיק, אומנים כמו יהודה פוליקר שלחו מכתב תנחומים ואמ"י שלח זר. "לא ציפינו שיגיעו הרבה אנשים, כי היא לא הייתה בקשר עם אף אחד", מציינת סאני.

12 שנים חלפו מאז עזיקרי הלכה לעולמה, וספק אם הדור הצעיר מכיר אותה, מה גם שבאופן טבעי הולכות ומתמעטות הפעמים ששיריה מתנגנים על גלי האתר, אך עבור מי שהכיר אותה היא לנצח תישאר "נערה ממש אוצר".