במלאת 100 שנה להולדתה: סיפורה של פאיזה רושדי שסיימה את חייה כמעט כאלמונית

זה היה בוקר שמשי בשנת 2000. אל בית האבות ברמת גן הגיעו, בזה אחר זה, בכירי תזמורת הנגנים של קול ישראל בערבית, שהתפרקה כמה שנים קודם לכן. היו שם מנהלה המוזיקלי של התזמורת, הכנר והמנצח זוזו מוסא; הכנר פליקס מזרחי; האקורדיוניסט והמוזיקאי נעים רג'ואן; נגן החליל אלברט אליאס; נגן הקאנון העיוור אברהם סלמאן ונגן העוד יוסף שם טוב. כולם התקבצו סביב אישה מבוגרת, מכופפת קמעה, עם מטפחת לראשה ואיפור - פאיזה רושדי.

עבור האחים והאחיות בבית האבות, כמו למרבית הישראלים באותה עת, היה מדובר בחבורה אלמונית של קשישים שמכירים זה את זה. אבל עבור חובבי המוזיקה הערבית, מדובר בנבחרת החלומות שהרעידה את אמות הספים של התרבות הערבית בין שנות ה־50 לשנות ה־70.
20 שנה אחרי שהסצינה הזו נתפסה בעדשת המצלמה של הבמאית סיגלית בנאי בסרטה "אמא פאיזה", כל הנוכחים בה הלכו לעולמם. בחודש שעבר נפטר פליקס מזרחי בגיל 93, ובכך הגיע לסיומו פרק חשוב בהיסטוריה המוזיקלית המזרחית.

אותם קשישים, שהחלו לנגן יחד בספונטניות סביב מיטתה של רושדי, היו כוכבי ענק, סופרסטארים. לא בישראל של הלהקות הצבאיות, להקות הקצב ומצעדי הפזמונים, אלא בישראל השנייה, זו שנזרקה לשוליים, אל קול ישראל בערבית.

אותם נגנים, שבעיראק ובמצרים נחשבו למוזיקאים מובילים מהשורה הראשונה וניגנו עם מיטב האומנים, המשיכו לכבוש את הקהל הערבי גם לאחר שעלו לארץ. הם עשו זאת דרך קול ציון לגולה וקול ישראל בערבית. והקהל, מהארץ ומעבר לים, שלח לתחנות הרדיו גלויות שבהן ביקש מהשדרן הפופולרי, מגיש התוכנית "שירים כבקשתך" דאוד אל־נאטור (אליהו נאווי, לימים ראש עיריית באר שבע) להשמיע את פאיזה רושדי שרה בערבית מצרית את הלהיטים שמרטיטים את הלב.

ילדת פלא

פאיזה רושדי הייתה הכוכבת הענקית של קול ישראל בערבית, חביבת המאזינים והזמרת היהודייה המבוקשת ביותר בארצות ערב. בישראל הראשונה איש לא ידע מי היא. אפילו לא זיהו אותה ברחוב. אבל כשהיא עלתה על הבמה, עם הזוהר הנוצץ והקול האלוהי, השמיים רעמו.  

רושדי נולדה בשנת 1921 באלכסנדריה שבמצרים בשם מרים בונן. אביה דוד היה עובד במכס, ואמה רחל עבדה כתופרת. "סבא שלי היה בן 17 כשהתחתן עם סבתי, שהייתה אז רק בת 12", מספרת השחקנית והזמרת יפה תוסיה־כהן, בתה של רושדי. "סבתי ילדה 13 ילדים, עשרה נפטרו כשהיו תינוקות ממחלת הפה והטלפיים. היה לאמי לא קל לגדול בצל הטרגדיה הזו".

בהיותה בת 7 נפטר אביה של מרים, מה שהוביל אותה לצאת להופיע. "אמא הייתה בורחת מבית הספר, חוזרת הביתה, מאזינה למוזיקה בערבית, בייחוד לשירים של אום כולתום, ושרה יחד עם הרדיו", מספרת תוסיה־כהן. "השכנה שלהם, קרולין, אמרה לסבתא שלי שלילדה יש קול נהדר, והיא יכולה לעשות הרבה כסף. סבתא שלי היססה בהתחלה, אבל לא הייתה לה ברירה. אחרי שסבא שלי נפטר, היא עבדה קשה מאוד במתפרה כדי לפרנס את ילדיה. אז היא לקחה את אמא שלי להופעות, בהתחלה באלכסנדריה ואחר כך בקהיר".

כשהייתה בת 8, השתתפה מרים בתחרות כישרונות ארצית באלכסנדריה וקטפה את המקום הראשון. מי שנכחה באותה תחרות הייתה הזמרת והשחקנית המצרית המצליחה, פאטמה רושדי, שפרשה על מרים את חסותה. בהשראתה, אימצה מרים את שם הבמה "פאיזה רושדי" (פאיזה, כלומר הזוכה).

"כילדה היא הייתה כוכבת, ילדת פלא", מספרת תוסיה־כהן. "היא כיכבה בהצגות מוזיקליות מצריות פטריוטיות, שרה ברדיו והשתתפה בחמישה סרטים. היא אהבה את ההצלחה. בערוב ימיה, כשסיפרה לי על התקופה הזו - העיניים שלה זהרו. היא נהגה לספר בחן ובפלפל כיצד פגשה בעבד אל־ווהאב, אחד מהזמרים והמוזיקאים המצרים המשפיעים והגדולים בכל הזמנים, ואיך הוא התלהב ממנה ומהקול שלה, ואיך הוא התבאס כשגילה שהיא יהודייה ואמר שאלמלא הייתה יהודייה - יכלה להגיע גבוה. זה היה עולם חדש עבורה".

לדברי תוסיה־כהן, אמה סיפרה לה שנחטפה כשהייתה ילדה: "זה קרה כשהיא הייתה בת 9. אמא אמרה שלהקה של קרקס חטפה אותה, היא לא ידעה לכמה זמן. היא סיפרה שאמה חיפשה אותה במשך המון זמן ולא מצאה ושהמשטרה לקחה אותה בלי רשות אמה, ונעלמה איתה. אמא סיפרה שהיא נחטפה לכשנה וחצי, אבל היא לא באמת ידעה לומר במדויק את הזמן. המשטרה חיפשה אותה ואחרי חיפושים רבים - מצאו אותה בריאה ושלמה. בקרקס לימדו אותה לשיר ולהופיע, וזה היה בית ספר עבורה, למרות שמדובר בחטיפה לכל דבר".

בשנות כוכבותה במצרים, היא הסתירה את יהדותה?
"היא לא הסתירה את היהדות שלה. היא אמרה שהתחילו איתה מלא גברים מוסלמים כי היא הייתה יפה ופלפלית ורצו להתחתן איתה, אבל היא לא הסכימה - בגלל היותה יהודייה".

בשנת 1946 רושדי הגיעה לראשונה להופעה בישראל, במועדון "אלהמברה" ביפו. "רוב הקהל היה פלסטינים שלדבריה אהבו מאוד את ההופעה שלה שנכחו שם גם 'גרמנים', הכינוי שלה ליהודים אשכנזים", מציינת תוסיה־כהן.

חוכמת רחוב

 הכניסה הבאה שלה לגבולות ישראל, הפעם לתמיד, הייתה בשנת 1951, אחרי מות אמה. "המצב של היהודים במצרים היה גרוע, בייחוד לאחר קום המדינה", מתארת הבת. "אנשי הסוכנות היהודית סידרו לה, לאחיה ולאחותה לעלות לישראל. היא לא הייתה ציונית. היה לה טוב במצרים, אבל הנסיבות הובילו אותה לעלות לארץ. לא היה לה פשוט. היא חשבה שישראל זה לא מקום לגור בו, כי היו פה המון יתושים, חול ואנשים לא נחמדים".

העלייה גבתה מרושדי מחיר. "כבר אחרי קום המדינה החלו למדר אותה ברדיו המצרי", מספר שלמה אלקוויטי, בנו של המוזיקאי סאלח אל־כוויתי. "כשהיא עלתה לארץ, זו הייתה היתד האחרונה בארון הקבורה. לא היה לה סיכוי להיות מושמעת יותר ברדיו. היא הוחרמה".

בחיפה הכירה את דדה, שהפך לבעלה הראשון. "דדה, מהמר כפייתי, רושש אותה", אומרת תוסיה־כהן. "כשעלתה לארץ אמא הייתה מסודרת. היא תפרה את התכשיטים והדברים היקרים שלה לבגדים ולנעליים, והכניסה את האוצרות למזוודות. החלום שלה היה להתחתן עם גבר טוב, להקים משפחה ולהפסיק להופיע. אבל דדה נקלע לחובות והפסיד בהימורים את כל הרכוש שהיא הביאה ממצרים. בשביל לשרוד היא נאלצה לשיר בחפלות, והייתה נוסעת בקביעות מחיפה ליפו כדי להביא כסף".

כעבור ארבע שנים בני הזוג התגרשו. "הוא רצה לברוח לצרפת ולעזוב אותה כאישה עגונה", מספרת תוסיה-כהן. "אבל אמא לא הייתה פראיירית, היא הרגישה שהוא יעשה זאת, הלכה למשטרה ועצרו אותו בנמל, רגע לפני שעזב את הארץ. הייתה לה חוכמת רחוב, חשיבה מחוץ לקופסה. הוא נאלץ לתת לה גט".

בשנת 1953, כשהבינה שאין לה מה לחפש בחיפה, עברה רושדי לתל אביב והחלה להתערות בתעשיית המוזיקה המקומית. "עוד במצרים היא הכירה את אבי סאלח ודודי דאוד, האחים אל־כוויתי", מספר אלקוויטי. "כשהיא הגיעה לישראל, הם סידרו לה להופיע איתם במועדונים שונים, כמו למשל ב'קפה נח' המיתולוגי, שכן הייתה דרישה בקרב הקהל גם לשירים מצריים ולא הייתה מישהי שהשתוותה לה בביצועם. בהמשך, הם גם לקחו אותה להקלטות שלהם".

"אמא סיפרה שכאשר היא הגיעה לישראל, היא רצתה לשיר בעברית, אבל אמרו שיש לה מבטא", מספרת בתה. "היא ויתרה על הרעיון ושרה מאז רק בערבית". וכך, כששמעה שפועלת בתל אביב תזמורת קול ישראל בערבית, מיד ניגשה רושדי לאודישן, והתקבלה.

תזמורת קול ישראל בערבית, שהייתה המשך לתזמורת פלשתינה, הוקמה באופן רשמי בשנת 1948 משלל סיבות: תעמולתיות, ביטחוניות, חברתיות ופוליטיות. בשנות ה־50 וה־60 נגניה וזמריה הפכו לכוכבי ענק בארצות ערב. בסוף שנות ה־50 התמנה זוזו מוסא למנהל המוזיקלי, והביא את התזמורת לחשיפה גדולה, בין היתר הודות לשיתופי פעולה עם אומנים מיינסטרימיים דוגמת כוורת, שוקולד מנטה מסטיק ושלמה ארצי.

"פאיזה הייתה זמרת משכמה ומעלה וחיית במה", מספרת לילית נגר, שהייתה אף היא הזמרת של התזמורת. "אם היית רואה אותה ברחוב, היית רואה אישה עטופה בשאל, הולכת לאט, נראית קשת יום. אבל כשהיא הייתה עולה על הבמה - זה היה מחזה מהמם. הבמה הייתה שלה, וגם הקהל. היא הייתה מקפיצה את האולם. היא הייתה אומנית בכל רמ"ח איבריה, מקסימה אבל קשוחה, בגלל שהאומנות הייתה הישרדות עבורה".

בשנים שפעלה בתזמורת, הקליטה למעלה מ־250 שירים, שנכתבו עבורה על ידי מיטב היוצרים, מהאחים אל־כוויתי, פלפל גורג'י, זוזו מוסא ונעים רג'ואן, והמלחין ונגן העוד עזרא ברהום. "היה לה את הכישרון לכבוש את הקהל, היא הייתה מתנועעת ימינה ושמאלה בהופעות, הפנטה את כולם", מספר ברהום. "הייתה לה נשמה ענקית שהתפוצצה על הבמה. היא תמיד חייכה על הבמה ולא הסגירה את הטרגדיות שעברה וגם לא דיברה הרבה על החיים האישיים שלה".

בתחילת שנות ה־60 הכירה בתל אביב את יצחק תוסיה־כהן, מסגר ממעמד הפועלים שהיה צעיר ממנה בכמה שנים - והתאהבה. "היא רצתה להקים משפחה", מסבירה תוסיה־כהן. "בניגוד לנישואים הקודמים, בפעם הזו היא המשיכה להתניע את הקריירה". האידיליה לא נמשכה זמן רב. ב־1965 יצחק ופאיזה התגרשו. בתם הייתה רק בת שנתיים וחצי.

שני גברים ותינוקת

העובדה שנישאה פעמיים והייתה לאם חד־הורית לא תרמה לתדמית שלה. "זה פגע במוניטין שלה", מודה אלקוויטי. "העריכו אותה כאומנית, כזמרת בחסד עליון, אבל כאדם הסתכלו עליה בהרמת גבה".

"זה היה פורץ דרך ומהפכני, להיות זמרת ואם חד־הורית בתקופה ההיא", מוסיפה הבמאית סיגלית בנאי. "פאיזה הייתה מהפכנית. בעולם הערבי זה לא היה נהוג, נדרש ממנה המון אומץ. בקרב הגברים, מעצם היותה זמרת, היא זכתה להערכה כמבצעת אבל לא זכתה לכבוד כאישה, זו הייתה המנטליות של אז. היא הייתה מתפרנסת מהאומנות שלה, שילמו לה המון כסף כדי לשיר, וזה הספיק לה. הגברים בעולם שממנו היא באה הסתכלו עליה בהערצה מהולה בהרמת גבה, שהיא כל כך עצמאית".

באחת הסצינות בסרט "אמא פאיזה" מתעמתת איתה בתה על ששמה את הקריירה שלה במקום הראשון, לפעמים על חשבון הילדות של בתה. "אמא גידלה אותי כאם חד־הורית והיה חשוב לה שאצא אישה מוצלחת, שאלמד ושאגדל היטב", אומרת תוסיה־כהן. "עם זאת, המוזיקה שלה הייתה חשובה לה והמקום של הקריירה בחיים שלה היה חשוב לה. היא לא הייתה נוסעת לחופשות או לטיולים. רוב הזמן הייתה בעבודה. ולגבי הזמן שלה איתי, הייתה חשובה לה יותר האיכות של הזמן שלנו יחד מאשר הכמות. בסך הכל היא הייתה אמא חמה ואוהבת".

"כילד הייתי הולך אליה הביתה יחד עם אבא שלי. אני זוכר שהיא הייתה אישה קשה, בייחוד בנוגע לבת שלה", משחזר אלקוויטי. "יפה סבלה. היא הייתה משאירה אותה הרבה פעמים לבד, ואבא שלי תמיד נהג להעיר לה על זה. אבל היא לא עשתה זאת ממקום רע אלא ממקום של הישרדות".

בתחילת שנות ה־70, בשנותיה הראשונות של הטלוויזיה הישראלית, החלו ברשות השידור להפיק גם תוכניות זמר בערבית בכיכובה של תזמורת רשות השידור וזמריה, בהם הזמר ונגן העוד משה אליהו, פלפל אל־מסרי, לילית נגר וכמובן פאיזה רושדי, שסרטוניה המעטים המצויים ביו־טיוב ממחישים היטב את הפרפורמנס המכשף שלה.

החל משנת 1970 ועד ראשית שנות ה־80 התקיים בהיכל התרבות בתל אביב ובהמשך בבנייני האומה בירושלים "פסטיבל הזמר הערבי", אלטרנטיבה לפסטיבל הזמר המזרחי, בהשתתפותה של תזמורת קול ישראל בערבית ומיטב כוכבי הזמר הערבי בארץ. רושדי, שהשתתפה בכל הפסטיבלים, זכתה בשנת 1973 במקום הראשון עם השיר "נדאני חביבי" ("קרא לי אהובי"), שהלחין עבורה המוזיקאי והזמר יוסוף מטר.

"פאיזה הייתה זמרת גדולה מהחיים, לא פחות טובה מאום כולתום", מספר מטר בראיון נדיר. "הכרנו לראשונה כשנכנסתי לקול ישראל בערבית בתחילת שנות ה־70, ובכל מפגש עמה - התרגשתי. היינו חמולה, הופענו הרבה יחד, כולל פעם אחת באל־עריש בשנת 1971.

זו הייתה הופעה שיגעון. פאיזה הייתה אומנית ענקית שחצתה גבולות מוזיקליים וכבשה את הקהל. היא לא קיבלה בארץ את ההערכה הראויה. אומנם בקהילה העריכו אותה, אבל במצרים היא יכלה להגיע רחוק הרבה יותר". בימי הזוהר של הסבנטיז מאזינים מארצות ערב סגדו לקולה ברדיו, הטלוויזיה של רשות השידור בערבית העניקה לה זמן מסך רב, והיא יצאה לסיבובי הופעות באירופה ובארצות הברית.

אור זרקורים וסוף

רושדי הייתה יכולה להמשיך כך, אבל בסוף שנות ה־80 החליטה להפסיק להופיע. "היא רצתה לפרוש בשיא ושככה יזכרו אותה", מסבירה תוסיה־כהן. "היא לא רצתה להתחיל לקרטע על הבמה, לא רצתה להיות פתטית ולהגיע למצב שהיא מתחננת שיזמינו אותה להופיע או חלילה יסרבו לתת לה להופיע. זו הייתה התפיסה של הזמרות בעולם הערבי של פעם. זו המנטליות".

היא הרגישה פספוס בקריירה בזה שלא הייתה חלק מהמיינסטרים הישראלי?
"היא לא הסתכלה על זה במסכנות או כפספוס. היא מבחינתה הייתה כוכבת, היא הייתה ה־דבר. לא ראתה אף אחד ממטר. קיבלה מכתבים ממעריצים מארצות ערב שהאזינו לה בתוכניות של קול ישראל בערבית והרגישה נערצת. בעדה ובקהילה היא הייתה מלכה, חיתנה אלפי זוגות, ומלא אנשים עד היום מספרים לי שהיא שרה באירועים ובשמחות שלהם".

היא לא רצתה לחזור לשיר?
"אני חושבת שכן דגדג לה, היא אמרה שכשהיא רואה אותי שרה - בא לה לבכות".

תוסיה־כהן, שלמדה משחק באוניברסיטת תל אביב והחלה לשחק בהצגות תיאטרון באמצע שנות ה־90, מספרת כי התוודעה בצורה מעמיקה יותר לקריירה של אמה בזכות אום כולתום. "מישהי מהלימודים המליצה לי לשמוע שיר כלשהו של אום כולתום", היא משחזרת. "שמעתי את השיר בבית, והתחברתי מיד לסגנון.

הבאתי את השיר לאמא כדי שתלמד אותי לשיר אותו ומאז הייתי הולכת אליה פעמיים בשבוע ללמוד שירה בערבית. אחר כך רציתי לעשות מונודרמה על אום כולתום, והתחלתי לחקור עליה ולראיין אנשים שיוכלו לספר עליה. החלטתי לדבר גם עם אמי, שהכירה אותה אישית, כי כילדה היא נהגה לחמם את הופעותיה במסגרת הלהקה של פאטמה רושדי. כבדרך אגב, היא התחילה גם לספר על עצמה, והבנתי שיש לה מורשת שהיא ממש אוצר. בתרבות שלנו אנחנו מכוונים להתעלם מהמורשת שלנו, וכשהתחלתי להבין זאת, התחלתי להבין גם מי זו פאיזה רושדי הזמרת ולא רק האמא".

אותן פגישות עם אמה הובילו אותה להפיק את הצגת היחיד "אנא, פאיזה", המבוססת על סיפור חייה של אמה. ההצגה זכתה בפרס ראשון בפסטיבל תיאטרונטו בתיאטרון הבימה. מלבד ההצגה, תוסיה־כהן הייתה שותפה לעשיית הסרט על אמה. "לא הכרתי את השם פאיזה רושדי", אומרת סיגלית בנאי, חברתה של תוסיה-כהן לספסל הלימודים באוניברסיטת תל אביב.

"המורה שלנו, שהיה מצרי, התלהב ועמד דום ברגע שהבין שאמה של יפה היא פאיזה. אז החלטתי לחקור את סיפורה של פאיזה ולצלם יחד עם יפה סרט על אמה כדי להנציחה. לפני הפגישה איתה, הלכתי לארכיון הערוץ הראשון כדי למצוא חומרים שבהם היא שרה. שלחו אותי לבניין בירושלים, שבעליית הגג שלו אחסנה רשות השידור את החומרים של תזמורת קול ישראל בערבית. זו הייתה סצינה שאני כל כך מצטערת שלא צילמתי. היו מושלכות שם ערימות של סלילי קולנוע ומעליהם חריוני יונים, ואני רואה איך התרבות הזו זרוקה, נאכלת ונעלמת. ממש הודיתי על כך שהצלחתי להציל כמה קטעי ארכיון שאולי היו נמחקים".

"את פאיזה פגשתי בפעם הראשונה בקיץ 1999. חשבתי שאראה את האישה המפורסמת הזו ששמעו ברדיו ופתאום אני רואה אישה בדיור מוגן, שהאחים והאחיות והקשישים שם אפילו לא יודעים מיהי, איזו דמות היא הייתה ואילו חיים היו לה. הפער הזה בין הממלכתיות של הארכיון לבין המציאות היה בלתי נסבל. לאט־לאט, כשסיפרנו לה על הסרט וההצגה שיפה מעלה אודותיה, והשמענו לה הקלטות שלה מפעם, היא חזרה להיות מה שהיא בתוך הגוף שהוא כבר לא. במפגש שלי איתה היא ראתה בי אומנית וגם בבת שלה אומנית, פחות היה חשוב לה לתת דין וחשבון על ההתנהלות שלה מול בתה, אלא יותר היה חשוב לה לדעת שהבת שלה שרה יפה".

בשנת 2002, כשהיא כבר חולה מאוד, זכתה רושדי לראות את הסרט "אמא פאיזה". ולמרות חששות בתה והבמאית, תגובותיה הפתיעו אותן. "דרך הסרט וההצגה גיליתי אותה כבן אדם וגיליתי צדדים חדשים בה", מספרת תוסיה־כהן. "היא הגיבה על הסרט וההצגה כאשת תקשורת. בגלל שזו התחשבנות שלי מולה, היו לי חששות כי לא ידעתי איך היא תגיב, אבל היא התרגשה וראיתי על הפנים שלה שיש לה המון חרטה, עצב, חמלה וגאווה כלפיי. אני יודעת שהיא הייתה גאה בי ושזה עשה לה טוב לקבל את אור הזרקורים בפעם האחרונה בחייה".

"כשהיא ראתה לראשונה את הסרט חששתי, כי חשבתי שהיא תראה את הכל מהזווית של יפה, שלא תמיד מוציאה אותה באור טוב. אבל מה היא אמרה? 'זה סרט יפה מאוד, יא בינתי, את במאית מצוינת'", מוסיפה בנאי. "ואני אומרת לעצמי בלב: 'על מה את מדברת? הבת שלך בוכה בסרט'. אבל היא הייתה קודם כל אומנית ורק אחר כך אמא, והיא נשארה כך עד יום מותה. היא נהנתה מהאומנות של הבת שלה ופחות מהכאב שהסרט זעק כדי שהיא תשמע.

ב־29 בינואר 2003, כשהיא בת 81, הלכה רושדי לעולמה ונטמנה בבית העלמין ירקון. מוזיקאים רבים, קולגות ומעריצים הגיעו ללוותה בדרכה האחרונה ולחלוק כבוד לזמרת האגדית שנפטרה כמעט כאלמונית. "המורשת שלה עדיין ממשיכה לבעור", מסכמת בתה מלאת הגאווה, שעד היום מריצה את ההצגה "אנא, פאיזה" ומרצה על סיפורה של אמה ברחבי הארץ. "בהצגה האחרונה ניגשו אליי תלמידות כיתה י' וסיפרו שהתרגשו, וזה ריגש אותי כי הבנתי שהמורשת שלה עוברת גם לדור הבא. היא נצחית".