שנת 2021 המשיכה את הקורונה בשיא עוצמתה, הדבקתה והשלכותיה על החיים שלנו, והעניין בא לידי ביטוי גם במוזיקה, שנעה יותר לכיוון אפלולי, מחאתי וזועם מצד אחד, ואסקפיזם 'חגיגתי' וכיפי מצד שני. תמהיל זה רקח כמה מהלהיטים הגדולים של השנה, אך מתוך המכלול, בחרתי חמישה שדיברו אליי במיוחד באופן אישי:
1. אוליביה רודריגו – "Driver’s License"
מהרגע הראשון שאחותי, איה מלמד, שלחה לי את השיר הזה – התאהבתי. מעבר לעובדה שרודריגו מוגדרת כ"יורשת" של בילי אייליש (כבודה במקומה מונח) ואלבומה "Sour" שראה אור השנה הוא אחד הטובים ששמעתי בתקופה זו והעניק לה מועמדויות לשלל פרסי גראמי, השיר הזה, שפרץ לה את הדרך הוא הקול הכי אותנטי ששמעתי.
היא מציגה בו חוצפה, בגרות, נשיות חסרת סטריאוטיפים ובשליטה הקולית האבסולוטית מצליחה לשדר חוזק ושבריריות באותה פעימה, מה שמעיד על גדולתה, זאת לצד העובדה שהיא אחראית בעצמה על יצירת השיר (לצד המפיק המוזיקלי דן ניגרו). השיר זכה להצלחה מסחרית בינלאומית וכבש את המקום הראשון במצעדי הפזמונים ברחבי העולם (כולל בישראל) – והסיבה לכך מוצדקת.
2. בילי אייליש – "Happier Than Ever"
שיר הנושא מאלבומה השני של אייליש בת ה-20 מציג בגרות מסוימת בעיניי והולם את הלך רוח האלבום, זה שנע בין מוזיקה אלקטרונית, פופ מתקתק ורוק אפלולי עם נגיעות ג'אז ובלוז, תמהיל שמצד אחד מזכיר את אלבום הבכורה המצליח שלה, אך מצד שני כולל אלמנטים נוספים וטקסטים עמוקים העוסקים במאבקים הנקרים בדרכן של נשים צעירות בתעשיית הבידור.
השיר מתחיל רגוע ושליו ומתפתח ליותר בועט, עוצמתי ורוקיסטי, מה שמביע היטב את הסערה הפנימית המבעבעת בנשמתה האמנותית של אייליש, ולמרות שמו ("שמחה מאי פעם") – האווירה שלו רגועה, שקטה ומדוכדכת למדי עם הסתכלות יותר בוגרת על החיים.
זה לא קל לאמן כמו אייליש, שבגיל 17 הוציאה אלבום בכורה הכי מדובר בעולם והציבה לעצמה רף גבוה – להתעלות על ההישג, אך היא עושה זאת בחוכמה, תבונה והמון רצינות ותשוקה והשיר הזה מהווה ההוכחה המובהקת לכך.
3. אדל – "I Drink Wine"
כשש שנים חלפו מאז "שתקה", תחילה מכפייה ובהמשך מרצון ומכורח נסיבות החיים, ואדל הפציעה והפתיעה השנה עם אלבומה החדש והרביעי במספר – "30", הטבול בחוויות ובצלקות שצברה מאז אלבומה הקודם ("25").
באופן טבעי האלבום המדובר כבש מצעדי השמעות ברחבי העולם ועורר סקרנות מוצדקת, אך במיוחד אהבתי מתוכו, בין המבחר המשובח, את "I Drink Wine", ששונה למדי בנוף המוזיקה המקומי:
דבר ראשון, אורכו הוא 6:17 דקות, שזה מתקרב ל"הוטל קליפורניה" של "האיגלס" (6:31 דקות), מה שאינו תואם את הלך הרוח של הרדיו, שמקדיש בערך 2-3 דקות להשמעת שיר, עניין ריסקי מצד אחד, אך מצד שני אדל מספרת בו סיפור שאי אפשר לקצר או לחתוך – סיפור חייה. מה גם שבפועל הוא נכתב באורך של 15 דקות וגם ככה קוצץ.
דבר שני, זה אולי אחד השירים הכי אישיים שלה בכל הקריירה של הזמרת האהובה בת ה-33, שכן היא מרגישה בו צורך לחזור להיות הילדה הסקרנית והתמימה שהייתה בעבר, זו שלא לוקחת את החיים כמשהו מובן מאליו ולא מהווה מריונטה של עולם הבידור. היא מכה על חטא ומציגה בפני המאזינים את חרטותיה וגם מנחמת עצמה בתקופה הסוערת בחייה, בעקבות הגירושים והמשבר האישי שחוותה.
לכן השיר הזה, מבין כל שירי האלבום, מציג בצורה האמיתית והאותנטית ביותר את אדל של 2021 בואכה 2022.
4. ליל נאס "Montero"
אחד השירים המסעירים ביותר שראו אור השנה, שהצליחו גם לעורר זעמם של החוגים השמרניים הדתיים באמריקה הוא "Montero" של הראפר בן ה-22 שחולל מהפכה להט"בית כשניפץ את כל הסטריאוטיפים המצ'ואיסטים שאפיינו את סצנת הראפ וההיפ הופ העולמית עד אותה נקודה.
השיר, קליט מאד ופזמונו דביק למדי, זכה לקליפ פורץ דרך שמציג את אדם (מסיפור "אדם וחווה" התנ"כי) מתאהב בנחש, מתמזמז איתו וכשנשלח לגיהנום מפתה את השטן, שוכב איתו ורוצח אותו.
העלילה הזו, עם הקליפ המושקע ועתיר התקציב, מתלבשת היטב בשיר המיני והנועז של הראפר השחור שיצא מהארון ומנפנף בכישרונו את כל הדעות הקדומות החוצה ושובר את כל המוסכמות.
ללא קשר למשמעות, מדובר בשיר שקל להתנועע ולרקוד לצליליו וכמו שציינתי, הפזמון תופס את האוזן משמיעה ראשונה, כולל שילוב של אלמנטים מסולסלים (או אם תרצו רגאטונים) במונחים של המזרח התיכון.
5. "BTS – "Butter”
אחד השירים המדבקים ביותר ששמעתי השנה שייך ללהקת הבנים הדרום קוריאנית BTS שמציג דאנס פופ רומנטי, קיטשי, דביק ומתוק שאי אפשר להישאר אדישים אליו, גם בשל הביצוע הכריזמטי של להקת הקיי-פופ המצליחה, שהודיעה כי יוצאת להפסקה.
זהו שיר כיפי, משמח ועשוי היטב על טהרת הפופ עם כל הניואנסים הנכונים, ולמרות שאינו שיר בעל חיי מדף ארוכים (לטעמי) הוא בדיוק מה שהאוזן זקוקה לו בתקופה טרופה שכזו, לברוח קצת מהמציאות, לרקוד ולחייך. ממתק פאן שעשה לי את השנה.