במוצאי השבת הקרובה (20:00) יתקיים בהאנגר 11 בנמל תל אביב האירוע "מגביר אור כוכבים", ערב מחווה למוזיקאים, ליוצרים ולמבצעים שפעלו בשנות ה־90. בין האמנים שיופיעו במופע יהיו דנה ברגר, חמי רודנר, שיארח את איגי וקסמן, עמיר לב, ירמי קפלן, כנסיית השכל, הג'ירפות, מוניקה סקס, אביב גדג', אביתר בנאי, אפרת גוש, קורין אלאל ועוד. מה היה כל כך מיוחד בשנים האלה שהביא למפץ הרוק הישראלי? “זו הייתה תקופה מהממת, ממש חלום”, אומרת וקסמן, שהוציאה ב־1995 את אלבום הבכורה “אלבום”. “לא היה אינטרנט כמו היום, אבל היינו מאושרים. הייתה תחושה תמימה וטהורה שהכל יקרה לנצח ואנחנו בלתי מנוצחים, דברים שצעירים מרגישים בדרך כלל. היינו חברים טובים של כולם, כולם היו זמרים מצליחים באותה התקופה, והריבים המינוריים שכן היו מדי פעם בין המוזיקאים - נעלמו מהר”.
את מתגעגעת לימים ההם?
“ברור שיש לי התרפקות נוסטלגית על התקופה ההיא, אלה היו שנות ה־20 המוקדמות שלי. אפשר להגיד גם סוג של גיל הנעורים שלי. עד היום כשאני הולכת ברחוב ופוגשת אנשים שמספרים לי שגדלו עליי, אפילו שאני בת 50 עוד מעט, זה לא מתחבר לי לשום דבר. אני גם גדלתי איתם, הייתי אפרוח קטן וחמוד. בערבים כאלה של ניינטיז ישראלי מוצהר, זה תמיד מרגש אותי כל פעם מחדש לעלות לבמה ולהופיע”.
“היינו עסוקים אז בלחפש את הקול הפנימי שלנו כמוזיקאים”, אומר גם גלעד כהנא מהג’ירפות. “הייתה רוח חדשה והתפתחות הקו של המוזיקה הישראלית המשוחררת מכבלים, דבר שלדעתי ממשיך עד היום דרך ז’אנרים אחרים כמו פופ והיפ הופ. אני לא מאלה שחושבים שפעם היה יותר טוב מהיום, זה פתטי לחשוב ככה. זו הייתה תקופה יפה מהבחינה שמוזיקה ישראלית שונה, אחרת בתכנים ואישית מאוד - פרצה החוצה לקהל. אפשר לומר שכמעט כל אחד מהאמנים שהיו שם - הביא קול אחר וייחודי. זה היה עשור טוב, אבל אני לא זוכר עשור לא טוב. מי שאומר שפעם המוזיקה הייתה יותר טובה, פשוט הפסיק להקשיב למוזיקה. היום כמות המוזיקה היא אינסופית, בארץ ובטח בעולם, בעקבות פתיחת פלטפורמות כאלה ואחרות”.
באותם ימים עבר עמיר לב מחולון לתל אביב והוציא אלבום ראשון. “גרתי אז ברחוב מזא”ה בתל אביב על הגג, ארגנתי מוניטורים מחדר חזרות בשם ‘פאפא’ מבחור בשם אורן, שעזר להרים את המערכת הזאת אצלי בבית, והיינו מנגנים שלוש פעמים בשבוע אחרי הצהריים”, מספר לב. “בשלב מסוים צירפנו את עודד פרח כדי שיפיק מוזיקלית. הייתה התרגשות עצומה, וכשהיינו מוכנים, הלכנו למיכאל תפוח מחברת ‘המון’ כדי שישקיע באלבום. היו לנו יומיים־שלושה להקליט הכל, אבל היינו בתוך זה לגמרי. לא היינו צריכים יותר, כי זה היה מאוד חזק ומחובר לחיים”.
איך חווית את התקופה הזו?
“הגדרות לגבי תקופה הן משהו ששייך לאנשים אחרים, אני תמיד חייתי את חיי ללא קשר לזה. פעם יש מוזיקה כזאת, ואחר כך אתה מתבגר, ואז יש משהו אחר שמגניב או מרגש אותך. אני לא אותו בן אדם שהייתי לפני 30 שנה, וגם המוזיקה שלי לא יכולה להיות. אם אני אנסה לעשות היום את המוזיקה שעשיתי אז, ארגיש שחקן - אני לא יכול לבוא לבמה ולנסות להיות משהו שהוא לא אני או שלא מרגיש לי אמיתי”.
חברי כנסיית השכל עברו אז משדרות לתל אביב והוציאו שני אלבומים עוקבים שונים זה מזה - אחד מקורי ואחד של שירי משוררים. “פחות מעניין אותי להסתכל על הדברים בצורה נוסטלגית, התקופה של היום לא פחות מרתקת”, אומר הסולן יורם חזן. “ההבדל הגדול הוא שאולי במבט של אדם בן 20, הסתכלתי על החיים בצורה אחרת לעומת היום בגיל 50. זה ההבדל הגדול מבחינתי. כבר אז הייתה לנו עצמאות אמנותית מוחלטת ועברנו חברת תקליטים בין אלבום לאלבום, זו הייתה ההשלכה של לשמור על אותה חירות. לא הרגשנו זרים בתל אביב. היה לנו קל כי לא הרגשנו שאנחנו עושים משהו שזר למקום, דווקא בגלל מגוון האמנים מסביב. היה הכרח באותן השנים לעבור לתל אביב כדי להיות קרוב לתעשייה וכדי להופיע יותר. היינו הרבה בתוך עצמנו, ממש הגענו והקמנו קומונה. הסיבה הייתה כלכלית, אבל גם חברתית. הסתובבנו בפאבים שכולם הסתובבו בהם, אבל לא היו לנו חברויות חזקות במיוחד עם מוזיקאים מוכרים יותר”.
הקליק האייקוני
המופע ילווה בתערוכת צילומים שצילם צלם המוזיקה רונן ללנה בין השנים 1992־2016, ויוצגו בה קרוב ל־200 תמונות, עטיפות אלבומים וצילומים של מוזיקאים ומבצעים, בהם אהובה עוזרי ז"ל, איגי וקסמן, ברי סחרוף, דנה ברגר, חברי איפה הילד, משינה, המכשפות, הדג נחש, הבילויים, שבק ס', רעש ועוד רבים וטובים. הערב הוא פרי שיתוף פעולה של ללנה עם אתר החוויות החדש toMix. "עם השנים הבנתי שזה כנראה התפקיד שלי בחיים: לצלם את הכוכבים ולהגביר את האור שהם מפיצים”, אומר ללנה. “רונן ידע לצלם אותנו בסיטואציות מיוחדות והוציא דברים שאחרים לא יכלו או יכולים להוציא”, אומר עליו חזן. “הגדולה של ללנה היא ביכולת להביא את הקליק האחד האייקוני, המסכם את הפרויקט ומשרת את המוזיקה הכי טוב שאפשר”, מוסיף כהנא.
“רק בראייה לאחור, אנחנו מבינים שהייתה התפוצצות”, מסכם ללנה. “רק אחרי זמן הייתה פה הבנה שקרה משהו מאוד נדיר. לי אישית היה מזל מאוד גדול שהייתי שם עם האנשים וההרכבים האלה בזמן ההוא. למה זה דעך? אף פעם לא הפסיקו להוציא כאן אלבומי רוק טובים, פשוט הסגנון הזה ירד מקדמת הבמה לטובת סגנונות אחרים”.