כמה עצוב, כמה טרגי, כמה מקומם. המשורר יורם טהרלב, ללא ספק גדול פזמונאי ישראל בעת הזאת, הלך הבוקר לעולמו שלושה שבועות לפני יום הולדתו ה-84 בלי להיות מעוטר בפרס ישראל, שלא היה ראוי לו יותר ממנו. תרבות ה"שטייטל", תוך היצמדות-יתר לתקנונים, שאבד עליהם הכלח, הלמה שוב. כל ההתארגנויות הציבוריות למען מתן הפרס לטהרלב לא הועילו ואם הייתה כוונה להעניק לו את הפרס השנה, זה מאוחר מדי. כמו לגבי נתן יונתן לפניו, כבר אי אפשר לתקן את העוול.

כשנולד טהרלב בבית החולים של העמק, כתב בהתפעמות אביו, חיים טהרלב, האופה הפייטן של קיבוץ יגור - "אל הנער הזה התפללתי, האל/ ובטרם זרע עוד ברחם/ הקדשתיו לעמל בשדות יזרעאל/ לעמוס עול עמו עלי שכם". בסופו של דבר, אחרים פנו לעמל בשדות יזרעאל ואילו טהרלב ביצע חריש עמוק בזמר העברי ודישן אותו במבחר פזמונים עצום, שאי אפשר לתאר את חיינו כאן בלעדיו.

טהרלב הגיע לכך באקראי. בשישי אחד, כשעמדה למסור את בגדיהם למכבסת הקיבוץ, שבו התמקמו לאחר נישואיהם, הבחינה רעייתו הראשונה, המשוררת נורית זרחי (שהוכתרה אשתקד ככלת פרס ישראל) בדף מקופל שבצבץ מכיסו ובו היו מילות השיר "את אני והרוח", שאותו שרבט טהרלב בנסיעה לתל-אביב. "זה שיר נחמד", חיוותה זרחי את דעתה והציעה למסור אותו להלחנה.

טהרלב קנה את הרעיון ושלח את השיר למלחין היחיד שהוא ידע את כתובתו - נחום היימן, אז איש קיבוץ בית-אלפא וכעבור זמן הדהד השיר מעל גלי האתר בביצוע צמד הפרברים. זה היה השיר הראשון שלו שהתפרסם, בעוד שהשיר הראשון שכתב כילד בן 12, נעלם כלא היה בסערת "השבת השחורה" של 46', כש'הכלניות', הצנחנים הבריטים חובשי הכומתות האדומות, ערכו פשיטה עם טנקים על קיבוץ יגור בחיפוש אחר נשק.

מילדותו בקיבוץ למרגלות הכרמל, הספרים היו נשמת אפו של טהרלב. ולא רק הם. "גדלתי כילד-טבע", סיפר. "הכרתי אינסוף  צמחים ובעלי-חיים. תפסתי במו ידי צפרדעים, צבים, זיקיות, לטאות וקיפודים, גם דגתי דגים בקישון".

בספרו "משק  יגור טיוטה" כתב טהרלב: "חנה סנש טיפלה בי כשהייתי תינוק, ברטונוב צבט את לחיי בכיתה א'/ אשר ברש צלע איתי בדרך לכפר-חסידים/ יצחק שדה עבר על-ידי במכנסיים קצרים. האמנם? - שאלתיו בראיון לפני ארבע שנים.

"הכל היה אמת לאמיתה", היה מוכן לחתום. "חנה סנש נשלחה מהקיבוץ שלה, שדות-ים, לעבוד ביגור וכפי שסופר לי, היא הייתה המטפלת שלי. כתרבותניק של המשק, אבא שלי אירח אצלנו אמנים שהופיעו בחדר האוכל, כולל הסופר אשר ברש, שאכן טייל איתנו בצליעה עד כפר-חסידים ואילו יצחק שדה, שקראו לו 'הזקן', למרות שעדיין לא היה כזה, חי באותן שנים ביגור".

טהרלב, שתרומתו לזמר העברי הייתה כבירה, החל את הרומן שלו עם המוזיקה ברגל שמאל. "יהודה שרת, אז שרתוק, מלחין 'ואולי', היה המורה למוזיקה שלנו", הוא העיד. "שרת היה איש קשה וקפדן, שסילק אותי מהמקהלה ולא שיתף אותי בשיעורי החלילית". 

כשחזר ליגור משירותו הצבאי ככתב "במחנה", לא ידעו מה לעשות איתו. "לא הייתי חקלאי מבוקש", הודה. "התנסיתי בעבודות חקלאיות שונות, בהן רפתן, לולן, כוורן, בוצר ענבים, מוסק זיתים ומעמיס חבילות חציר - ולא הצטיינתי בכלום. אז נהייתי עורך 'במחנה נח"ל' ו'במחנה גדנ"ע".

טהרלב היה המחבר מס' 1 של שירי להקות צבאיות בעיקר תוך כדי שיתוף פעולה עם המלחין יאיר רוזנבלום. השיר הקרבי ביותר מביניהם היה "גבעת התחמושת". "לא הייתי בה בשעת הכתיבה", סיפר. "בשיר התבססתי על עדויות לוחמים ב'במחנה'. כששמעתי לראשונה את ביצוע השיר על-ידי בחורי להקת פיקוד המרכז, הצטמררתי".

עם כל יצר התחרותיות שבו התברך היה טהרלב כותב בלתי נלאה לפסטיבלי הזמר השונים, אך מכל הפרסים שנפלו בחלקו "מעולם לא זכיתי בפרס הראשון", העיר. ביניהם היו "יעלה ויבוא", ששר גידי גוב, "נח" ("שוקולד מנטה מסטיק"), "על כפיו יביא" (רבקה זוהר), "עץ האלון" (יהורם גאון), "הגביע" ("גשר הירקון"), "הורה"(אבי טולדנו), "הדרך אל הכפר" (רבקה זוהר) ו"ברבאבא" (ציפי שביט).

בין שירי הפסטיבלים, הלהקות הצבאיות ושירי האהבה היה טהרלב נאמן לעצמו בשירי ארץ-ישראל שכתב. כך "ההר הירוק תמיד", שכתב ב-72' עם מוני אמריליו ליובל קיבוצו, שאותו הפליא לתאר בשיר אחר שלו, "ארבע אחרי הצהריים", שהלחין יאיר רוזנבלום. "רוח ערב מתפרכסת/ מביאה אל המרפסת ריח שחת ואספסת", כתב שם.

בסוגה זו נכלל השיר "הבלדה על יואל משה סלומון", שכתב עם שלום חנוך ושר אריק איינשטיין. לגבי השיר הזה התוודה טהרלב: "לא הכרתי את האיש עד שקראתי מה שכתב עליו בנו. בשיר הוספתי לדבריו פרטים מדמיוני ועם הזמן הם התקבלו כדברי אלוהים חיים".

אם ייחסו לטהרלב חיבור כאלף פזמונים, הוא לא היה מוכן לחתום על כך. מדהים שכל השפע הזה נבע ממנו בתקופה קצרה יחסית. "היו לי שתי תקופות שבהן כתבתי פזמונים", ציין. "הראשונה, עד לאחר מלחמת יום כיפור, הייתה התקופה, שבה כתבתי שירים רבים ללהקות צבאיות. באמצע שנות ה-70 הפסקתי לחלוטין".

כששאלתיו מדוע, השיב בחיוך - "נמאס לי! בעצם, אחרי כל שיר נמאס. ואז בשנות ה-80 נתקפתי בפרץ כתיבה של שירי ארץ-ישראל, כשבהם 'הורה', 'בפרדס ליד בשוקת', 'קום והתהלך בארץ' ו'עוד לא תמו כל פלאייך".

כשתהיתי איך נמאס לו בהיותו בן 50 בלבד, השיב: "איך כתבתי ב'בפרדס ליד השוקת'? - 'תמה העונה/ תמו נעוריי'. אז לקחתי ברצינות את מה שכתבתי וחדלתי. החלטתי בהחלטה קרה 'לעשות פוס' ולעבור לכתיבת ספרים. יום אחד אמרתי לעצמי: 'יורם, כתבת כל כך הרבה שירים? - מספיק!' היה לי ברור שאת השירים הגדולים שלי כבר כתבתי ואם אכתוב עוד שיר ועוד שיר, זה כבר לא ישנה לי את המאזן. ואם אדם מסוגל לעשות עוד דברים, אז למה לא?"

בין ה"עוד דברים" שכתב היו ספרי יהדות, שאחד מהם, הספר הסאטירי "וטהר לבנו", נידון ל...שריפה על-ידי בית-דין של העדה החרדית. "נהייתי גרופי של ספרות המחשבה היהודית", העיד. במקביל המציא את עצמו מחדש כמופיען, רב-אמן של סטנד-אפ בסגנון ייחודי. טהרלב, שזקנו העבות הלבין כליל, לא נתן לגילו המתקדם לפתות  אותו להוריד ולו במעט את הרגל מהדוושה והתרוצץ בכל רחבי הארץ עם המופע  שלו "קום והתעלף בארץ".

"ההופעות האלה נותנות לי שמחה ובריאות", טען וגילה שבשביל הבריאות הקפיד לשמור על הכושר באמצעות הליכות, משחק שחמט  ותשבצי-היגיון.

טהרלב היה נשוי שלוש פעמים. לאחר שהתגרש מנורית זרחי, אם בנותיו רוני (ציירת) ואראלה (עיתונאית), היה נשוי 33 שנה ללינדה, עולה חדשה מארצות הברית ומורה לאנגלית, שממנה התאלמן ב-2011. מנישואים אלה היה טהרלב אב לדניאל, הפועל בתחום ההייטק ולמיכל, מעצבת תכשיטים מצליחה. בשבע שנותיו האחרונות היה נשוי לבתיה קינן, מי שהייתה דוברת בית הנשיא בזמנו של עזר ויצמן. אחת מנכדיו היא הזמרת קמה ורדי, שבעיקר יוצרת ושרה באנגלית. טהרלב, הצבר השורשי, קיבל זאת במזגו הנוח באהבה.

הוא לא היה איש של הפגנות ובדרך כלל נמנע מכתיבת שירי-מחאה, אבל אמר ש"השחיתות במדינה, במיוחד בצמרת, מפתיעה אותי בהיקף שלה ומרגיזה אותי". טהרלב הסתייג ממעורבות אמנים בפוליטיקה. "אני לא חושב, שדעתו של אמן יותר חשובה מדעתו של נהג מונית", אמר."השליחות שלי בעולם היא בפירוש לא פוליטית, מה גם שיש לי ספק ביכולת של שירים לשנות מציאות".

ארונו של טהרלב יוצב מחר ב-10:00 באולם מסקין ב"תיאטרון הבימה" וב-11:00 יחל שם טקס האשכבה. בשישי הבא ייערך ב"הבימה" אירוע לזכרו.