אם יש דבר אחד שיותר כיף מהופעה טובה – זה כנראה הופעה שלא ציפית שתהיה עד כדי כך טובה. והחוויה הזו היא בדיוק מה שקרה לי אתמול בבארבי, כשאקו השיקה את אלבומה השני והמצוין, "שנייה". שנייה, תנו לי להסביר: זה ברור שאקו פצצת כישרון, ונכון שהשירים שלה מעולים ומגוונים ויש לה סטייל מגניב מדי – אבל מכאן ועד לצאת עם תחושה של "ואו, זו אחת מההופעות הטובות שהייתי בהן"? אני מודה ומתוודה, לא ראיתי את זה מגיע.
ממחקר שהמצאתי זה עתה, סביר להניח שאם הייתם עוברים ליד אקו ברחוב, לא הייתם מזהים אותה. ארשה לעצמי ללכת רחוק יותר ולהמר שגם אם אבקש מכם למנות שיר שלה, רובכם המוחץ ייכשל במשימה. זה לא מאוד מפתיע: אקו אמנם ראפרית ומוזיקאית כבר למעלה מעשור, אך היא עוד לא מיינסטרים. עם זאת, שמה נקשר בלא מעט אמנים ואירועים שבכל פעם הקפיצו את מעמדה עוד קצת במעלה התודעה:
ב-2018 השיקה את אלבום הבכורה שלה, "אחת", שהפיק שאנן סטריט ("הדג נחש"), בהמשך, הוציאה את "Chin Chin" עם נגה ארז, שלימים זכה לתהודה בכל העולם בעקבות המלצה של זמרת אלמונית בשם בילי אייליש, בשנה שעברה נבחרה ליצור ולבצע את פסקול הסדרה "המפקדת" שנכנס מיד לפלייליסט גלגל"צ ואף מועמד כעת לפרס האקדמיה – ואמש, מול מאות צופים משולהבים, אקו פשוט ריסקה את הבארבי. סימפל אס ד'אט.
בין "קארמה" המרים ל"שופפה היי" ההיסטרי, בין "אין אותי" המבריק ל"שמש" המתוק (שגם הזכיר שמדובר בזמרת עם חת'כת ווקאל) – אקו השכילה לבחור סט-ליסט חכם ששמר את הקהל באנרגיות גבוהות וגם סיפק הפוגות קלות מפעם לפעם כדי שלא נסיים עם הלשון בחוץ. על אף שהתפרסמה כראפרית, אקו מחזיקה בלא מעט נאמברים שנוגעים בעולמות הפופ, רגאיי, סול ואפילו בוסה נובה – והמעבר ביניהם היה אלגנטי, קליל, מתבקש ועם מלא קלאס.
אני מוכרחה להודות שעם כל הרצון לשמוע ולהנות מעוד נאמברים שיגרמו לי להזיע, חסר היה לי לשמוע קצת את אקו הבן אדם, ולא רק הזמרת-ראפרית-יוצרת-רקדנית שכובשת את הבמה. מה הוביל אותה לכתוב את השיר הזה? מה עבר לה בראש כשכתבת את המילים האלו? מה זה לעזאזל "שופפה היי"? נראה שהרגעים שאקו מרגישה בהם הכי בנוח הם אלו בהם היא מתפרעת ומשתוללת לכל עבר, אבל זו לא סיבה מספיק טובה כדי לחסוך מאותו קהל נאמן ומאוהב קצת רקע וטון אישי שיחשוף את הפרסונה מעבר לערמות הסטייל.
באופן לא שגרתי שתואם את האמנית הלא שגרתית, ארבעה אורחים הגיעו לבקר במופע ההשקה: החל מאבישי כהן, החצוצרן הבינלאומי שגרם לי להתרגש מסולו חצוצרה אולי בפעם הראשונה בחיי (בחירה מעולה ומקורית(, אופירי, מי שהפיק את האלבום וגם הצטרף בשיר המעולה, "עפה עליך", שהוא אחת הסיבות לאובססיה שלי לאלבום הזה וכלה בשירי מימון ואניה בוקשטיין, שהיו הפתעה כייפית של ממש, כשעלו לשיר את "בנות", להיט הפופ הפסטיגלי שיצא רק לאחרונה אבל לא יוצא מהראש גם אם ממש מתאמצים.
כשיצאתי מהבארבי והתחלתי לצעוד לעבר הרכב בקור הלא נחמד הזה של תל אביב בחורף, פתאום נחתה עליי ההבנה שהופעה טובה, אבל באמת טובה, היא כזו שגם כשלא מכירים את השירים – זה לא פוגע ולו במעט מהחוויה הכוללת. וזה בדיוק מה שקרה עם אקו – היו לא מעט שירים שלא שמעתי מעולם (מודה באשמה, אשתפר להבא) ועם כל אחד מהם חוויתי מחדש את התחושה של "אני חייבת לשזם אותו, בא לי לשמוע אותו שוב בדרך הביתה". ואז, במן רגע קוסמי כשכזה, הדלקתי את הרדיו והקול של אקו בקע מגלגל"צ עם "חיים שלי" המנחם, וליווה אותי כל הדרך הביתה. באמת שהערב הזה לא היה יכול להסתיים טוב יותר.