טביעת החותם של עמיר בניון, כיוצר וכזמר ידועה היטב וקלה לזיהוי למן האקורד הראשון. משהו בקומבינציה הזו שבין דמע לרינה בשירים שלו ובשענטז של מזרח ומערב באמירתו ובסגנונו האישי מצליח תמיד לעורר משהו בלב.
השבוע יצא אלבומו המשותף עם שולי רנד – "שולי שר בניון" – בו התמודד רנד, שהוא לא זמר עם יכולות קוליות וירטואוזיות אלא יותר אמן שמגיש שיר (לעתים זה אף יותר חשוב מזמר, לראיה יוסי בנאי ז"ל), עם הטקסטים והלחנים של בניון.
כשאני מאזין לכל שיר ושיר באלבום אני מרגיש את בניון אך שומע את רנד וזה היה אחד האתגרים הקשים שרנד התמודד עמם כאמן-יוצר, ואתגר עוד יותר קשה לי, כמאזין, לעשות את ההפרדה בזו בין שתי נשמות כישרוניות ששתיהן בעלות דנ"א אישי וידוע, שהתמזגו לכדי אלבום אחד.
האלבום החדש, הנע במחוזות האמונה והאהבה, עטוף במארג קלאסי של צלילים יפים ונוגים, חלקם מרגשים יותר וחלקם מרגשים פחות (זה כבר עניין של טעם אישי), ומציגים שיתוף פעולה מסקרן ומעניין.
חלק מהשירים פחות נגעו בי (בייחוד הבלדות החצי-חרישיות), אך אלה שכן (בייחוד מלאי הטמפו) – בראשם "תחפש טוב", "יהודי", "קום ישראל" ו"כשאנחנו מנגנים" (בו גם נשמע היטב קולו של בניון) – הביאו אותי למסקנה שמדובר באלבום מצוין, רבגוני ומקורי שכל אחד יכול למצוא בו נקודת הזדהות ולאמץ כמה מהשירים בו לדרך, לפלייליסט ובעיקר ללב.
ניכר באלבום כי השניים יצאו מאזור הנוחות שלהם ויצאו יחד להרפתקה לא ידועה, מפתיעה ובלתי שגרתית שאילצה כל אחד מהם לוותר על האגו ועל הטוטאליות (שתי תכונות המניעות סינגר-סונגרייטרים) ולחבור יחד, כקול אחד, בכדי להגיש לנו את המיטב החדש והמעולה שלהם – בצורה המרגשת ביותר.
"אני בחוץ" הוא שם אלבומו החדש והשלישי במספר של חן אהרוני, שהוא גם אחד היוצרים של השיר "I.M" העתיד לייצגנו באירוויזיון השנה בפי מיכאל בן-דוד. חן אהרוני הוא יוצר ואמן מוכשר ועל כך אין עוררין. הוא היה מהראשונים בארץ שעשו פופ בתרכיב שכולנו מכירים היום ובשנים שזה נתפס כ'שוליים'.
הכישרון שלו כיוצר וכזמר לתרגם את הרגשות הכמוסים והכנים שלו כמו גם לחשוף את הצלקות שלו הפך אותו לסינגר-סונגרייטר מוערך, מנוסה ומדויק.
אותו דיוק הוא הפעם בעוכריו לטעמי באלבום החדש, שמציג אמנם רמה גבוהה של כתיבה, הלחנה והפקה מוזיקלית אך נשמע טכני מדי, מושלם מדי ומחושב מדי. על פניו, אלמנטים אלה חשובים וקריטיים לכל אמן, אך אהרוני נשמע פחות משוחרר וחופשי בו והשירים, על כל דיוקם ואיכותם, לא מצליחים באמת לספון בחובם את האנרגיה והפלפל הדרושים להפיכת שיר פופ מ'טוב' ל'מצוין', מ'בסדר' ל'להיט' ומחדשני ל'מרענן'.
יש בשירים את כל המרכיבים הראויים להפוך את אלבום הפופ הזה למוצר מצוין (סליחה על המילה 'מוצר' אבל ב'פופ' זה מונח לגיטימי) ובכל זאת משהו חסר: אולי כי השירים די דומים זה לזה גנטית ובכך לא מחדשים או מסקרנים את המאזין שמבין אחרי שיר-שניים את הפואנטה; אולי זה כי אהרוני כל כך מנוסה ומתאמץ לספק להיט בכוח שזה יצא Well Done אך חסר נשמה ורגש (לפחות כך זה נשמע לי); ואולי זה כי אין פה משהו מקורי או נושא בשורה חדשה שלא שמענו כבר בעידן האחרון וחוסר ריענון הוא כבר מעייף ומייגע.
לסיכום, האלבום מציג לראווה את הוורסטיליות של אהרוני וחושף את כישרונו למכביר, אך אם ציפיתם לשירים שיישארו פה בטווח הקצר או הארוך – זה לא המקרה. אלבום שנעים לשמוע כאווירה ולא מעבר לכך.
"אז אני הולכת" הוא שירה החדש של נסרין קדרי, שדעתי עליו חצויה: מצד אחד מדובר בטקסט ולחן מעולים וגם הפקה מצוינת שכוללים איכות, בתים שמרימים לפזמון קליט ובלדת פופ למהדרין.
מצד שני הביצוע פחות טוב. כלומר, נסרין זמרת מצוינת אבל היא לא הכניסה שום רגש או הבנה של הטקסט, היא שרה את זה בצורה מאד טכנית ושבלונית שלא מצליחה להעביר את הרגש שבשיר בצורה האותנטית והראויה אלא שרה בקול מייבב וממוסחר (כך זה נשמע) שיר בשביל 'לצאת מידי חובה'.
אילו הייתה לוקחת את הרגע להתחבר לשיר, להבין מה היא שרה ולחוות בטוטאליות את הלך הרוח שבו, הביצוע יכל להיות יותר טוב והשיר יכל לקבל מנוף יותר טוב ולא להתפספס כמו שהוא בגרסה הנוכחית. פספוס.
אחת ההפתעות הכי טובות שנכונו לי השבוע הוא הדואט בין הראל סקעת לקרן פלס – "סלחי לי" – שיר שכתבה והלחינה פלס וראוי בהחלט להפוך לקלאסיקה ישראלית.
פלס יודעת ליצור קלאסיקות, והפעם התעלתה על עצמה באחד השירים הטובים ביותר שיצאו בעשור האחרון. הביצוע המלטף והמדויק של סקעת, שקורא היטב את הלך רוח השיר ומזדהה עמו בצורה אבסולוטית מתאים היטב לפריטת הפסנתר והביצוע הקולי (בחלק קטן מהשיר, לקראת הסוף) של פלס ככפפה ליד.
לא בכל יום שומעים שיר איכותי כזה, שמלבד האיכותיות שבו – מביא את מבצעיו לדרגה אמנותית אחרת. פשוט תענוג ושיר שבהחלט צריך להתחרות עם "ואת" היפהפה שפלס יצרה לסקעת לפני עשור.
קובי פרץ הפציע השבוע עם בלדה יפהפייה המזכירה היטב את קולו היפהפה והיותו אמן מבצע מצוין. השיר "גיבורה שלי", שיצר פרץ יחד עם צ'ולי זכאי הוא אחד השירים הכי יפים של פרץ בשנים האחרונות, גם בשל הכנות מלאת הסנטימנטים בביצוע, הן בשל הטקסט והלחן והן בשל העובדה שהוא שומר על הקו האמנותי הקבוע והטוב שלו משך כל השנים.
פרץ יודע בדיוק כיצד הוא רוצה להישמע ומה הקהל שלו מצפה ממנו, ומספק זאת היטב בשיר משפחתי נוגע ללב.
השבוע אבי אבורומי ומור רביע שחררו דואט חדש – "חצי שלי", שנוטה לז'אנר הבכייני (והטוב) המסולסל ומציג בלדה רומנטית.
על פניו, הטקסט והלחן משרתים היטב את השיר, שתופס את האוזן משמיעה ראשונה ויש לו פוטנציאל רב (ומוצדק) להפוך ללהיט, הן בשל השילוב הקולי בין מור לאבי שמשלימים זה את זו ונותנים את המקום והספייס להתפתח בתוך השיר בצורה מכובדת.
ההערה היחידה שיש לי מחולקת לשתי הערות: האחת – השניים מסלסלים יותר מדי, כשבחלק מהשיר זה נשמע כבר לא טבעי ומאולץ מה שקצת פוגם באווירה וגורע. השנייה – השניים לא יודעים להגות נכון את המילה 'חצי' והוגים אותה בצירי במקום בפתח, ועל הגהה נכונה, מינימליסטית, הייתי מצפה, גם כי שפת הרחוב לא רלוונטית להקלטת שיר וגם כי זה מזלזל באינטליגנציה של המאזינים.
א התלהבתי כל כך מהשירים של קובי מרימי עד כה, אבל ב"שתי דקות", החדש שלו, הוא הסיר את כל המסכות והמגננות, חשף את הפצעים ופתח בצורה הכי אמיתית וכנה את לבו בבלדה יפהפייה שכתב והלחין בעצמו.
הפעם, מבלי לנסות להישמע מי שהוא לא ומבלי לנסות לשכנע אותנו בהפקות בומבסטיות, שר מרימי את חייו בצורה פשוטה, רוויית אמוציות ומלנכולית, שמזכירה מדוע מלכתחילה הוא זכה ב"כוכב הבא" ומוכיחה כי אם ימשיך כך – הדרך המוזיקלית האמיתית שלו, זו שהוא קובע את קצבה ומכתיב את טונה – מתחילה עכשיו.