בלונדון יש הרבה סרטים, בלונדון יש טלוויזיה מצוינת, אבל ישנם שני תחומים שבהם הבירה האנגלית עומדת בצילן של שתי הערים התעשייתיות הגדולות של הצפון, ליברפול ומנצ'סטר: מוזיקה וכדורגל. רגע לפני משחק העונה של הליגה האנגלית, בו האלופה מנצ'סטר סיטי תארח את הטוענת לכתר ליברפול, יצאנו לבדוק מי מבין שתי הערים מנצחת בקרב הלא פחות חשוב על האליפות המוזיקלית.
סיבוב ראשון: שנות השישים
בתחילת שנות ה-60 ליברפול הייתה המוקד של תחילת המהפכה הגדולה במוזיקה הבריטית. כמה שנים אחרי שהרוקנ'רול כבש את אמריקה, להקות של צעירים בריטים שהעריצו את אלביס פרסלי, צ'אק ברי, ליטל ריצ'רד ויתר גיבורי התקופה החלו לקחת לידיים גיטרות וליצור מוזיקה בהשראתם. בליברפול התפתחה סצנת ה"מרסי ביט", הקרויה על שם נהר המרסי החוצה את העיר: להקות כמו ג'רי והפוסעים, בילי ג'יי קריימר והדקוטות או הסרצ'רז כבשו באזור 1963-64 את המצעדים עם להיטי פופ-גיטרות כובשים ומתקתקים.
אה, כן: והייתה עוד להקה אחת בליברפול באותה תקופה. להקה שבתחילת דרכה כבשה את בריטניה, כעבור שנה את ארצות הברית ומשם את העולם כולו. יהיה מעט מיותר לפרט על גדולתם וחשיבותם ההיסטורית של הביטלס, רק נציין שגם קרוב ל-60 שנה אחרי שיא ימי הביטלמאניה, עדיין מדובר באטרקציה התיירותית הגדולה ביותר בליברפול, שתמיד מלאה במעריצים שבאים לחוות את מסע הקסם המסתורי, מפני ליין עד סטרוברי פילדס.
ומה במנצ'סטר באותה תקופה? לא הרבה, למעט שתי להקות: ההוליז, אחת הלהקות שהכניסה הכי הרבה להיטים למצעד הבריטי בכל תולדותיו, ו"הרמנ'ז הרמיטס". הן ידעו לייצר להיטים קליטים, אבל עדיין ניצבו דרגה או שתיים מתחת לרולינג סטונס, המי ויתר הלהקות החשובות של התקופה.
סיכום: פתיחה חלומית של ה"סקאוזרס" למשחק העונה, 1-0 לליברפול.
סיבוב שני: שנות השבעים
ב-1970 הביטלס מתפרקים, ובעוד קבוצת הכדורגל של ליברפול מתחילה להשתלט על הכדורגל האנגלי והאירופי, הסצנה המוזיקלית בעיר נרגעת. השם הבולט היחיד של העשור הוא אלביס קוסטלו, שאמנם גדל בלונדון אבל עבר בנעוריו לליברפול ובמחצית השנייה של הסבנטיז ביצע את פריצתו הגדולה.
במנצ'סטר, לעומת זאת, הדברים משתנים, וזה קורה בערב אחד ומיוחד: ה-4 ביוני 1976. באותו ערב מופיעים ב"מרכז הסחר החופשי" במנצ'סטר הסקס פיסטולס (הלונדונים), רגע לפני מהפכת הפאנק. רק 42 איש נכחו בקהל באותה הופעה, אבל כמעט כל אחד מהם חזר הביתה והחליט שהוא מקים להקה משלו. היו שם פיט שלי, שכעבור כשנתיים יהפוך לסולן ה"באזקוקס", ופיטר הוק וברנרד סאמנר, שיחד עם איאן קרטיס יקימו את "ג'וי דיוויז'ן" הגדולה. היה שם גם מארק אי סמית' שינהיג לימים את להקת ה"פול", וגם המפיק והאמרגן טוני ווילסון, שכונה "מר מנצ'סטר", ייצג וקידם את כל הנ"ל. ברגע אחד הפכה מנצ'סטר למרכז המוזיקלי החשוב של שנות ה-70 המאוחרות. היה שם בקהל עוד צעיר אחד שיקים לימים להקה, אבל אותו כבר נפגוש בעשור הבא.
סיכום: מנצ'סטר חוזרת לעניינים, 1-1.
סיבוב שלישי: שנות השמונים
תחילת שנות ה-80 הן שנות ה"גל החדש", וליברפול חוזרת לעניינים בגדול עם שלוש להקות חשובות בז'אנר: פלוק אוף סיגלז, אקו אנד דה באנימן ופרנקי גוז טו הוליווד. אבל עם כל הכבוד לשלושתן, ויש כבוד, באותו עשור פועלות במנצ'סטר שלוש להקות עם משקל סגולי קצת יותר גדול.
ב-1980 מתאבד סולן ג'וי דיוויז'ן, איאן קרטיס. כשהם מתאוששים מהטרגדיה, מחליטים חברי הלהקה הנותרים - סאמנר, הוק וסטיבן מוריס, להמשיך לפעול תחת שם חדש, "ניו אורדר". גם הסגנון המוזיקלי משתנה, והפוסט-פאנק הקודר של להקת האם הופך לסינת'-פופ מרקיד ומקפיץ, וב-1983 היא מוציאה את אחד הסינגלים המצליחים והחשובים אי פעם: "Blue Monday".
באותה שנה, 1983, מגיע המפץ הגדול באמת: סטיבן פטריק מוריסי, שגם הוא היה שם בקהל באותה הופעה של הסקס פיסטולס ב-76, חובר לגיטריסט ג'וני מאר, והסמית'ס מתחילים להוציא סינגלים ראשונים, בדרך לאלבום הבכורה שיוצא ב-1984, ואחרי יצירות המופת Meat Is Murder, The Queen Is Dead ו-Strangeways, Here We Come (סטרינג'ווייז הוא בית כלא ידוע לשמצה במנצ'סטר), עד לפירוק ב-1987 תוך סכסוך מר בין מאר ומוריסי, שלא נפתר עד עצם היום הזה.
אם יש למנצ'סטר מקבילה לביטלס, אלה הסמית'ס: בשיאו של העשור הקשה ביותר של הרוק, השילוב בין הלחנים והגיטרות של מאר לטקסטים הישירים והכנים עד כאב של מוריסי הצליח להשאיר מורשת של ממש, על אף שכאמור הלהקה פעלה רק כארבע שנים.
החלל שנפער עם התפרקות הסמית'ס מולא עד מהרה. קיץ 1988 נחשב באנגליה ל"קיץ האהבה השני", אחרי זה המקורי, של 1967. מועדון ה"הסיינדה" בעיר היה מרכזן של מסיבות דאנס ואסיד רוויות כימיקלים, שהובילו ליצירתה של סצנה חדשה שנקראה "מאדצ'סטר". פעלו שם ההאפי מאנדייז, אינספיירל קארפט ועוד, אבל הלהקה החשובה ביותר הייתה הסטון רוזס. באפריל 1989 יצא אלבום הבכורה של הרוזס והפך באופן מיידי לקלאסיקה מודרנית. עד היום הוא מדורג גבוה-גבוה בכל דירוג של האלבומים הגדולים בבריטניה (בארצות הברית, אגב, עד היום לא ממש יודעים על מה מדובר). עם סאונד ששילב גיטרות סיקסטיזיות, קצת פסיכדליה ואפילו היפ הופ בסיסי (בשיר "Fool's Gold"), הרוזס היו מלכי העולם באזור 89-90. לצערם, הם התמהמהו עם הקלטת אלבום שני עד 1994, וכשזה יצא הוא כבר התקבל כאכזבה רבתי.
סיכום: ליברפול נותנת פייט, אבל מנצ'סטר מבצעת מהפך. 2-1.
סיבוב רביעי: שנות התשעים
שנות התשעים היו שנים של רנסנס בבריטניה: מרגרט תאצ'ר הלכה הביתה אחרי 12 שנות שלטון (מנצ'סטר וליברפול מזוהות שתיהן עם הלייבור, כך שהבשורה הזו התקבלה שם בלי שהוזלו יותר מדי דמעות), ובמקומה החל עידן "Cool Britannia". הכדורגל האנגלי התחדש עם הקמת הפרמיירליג, ניקוי המגרשים מחוליגניזם ועלייתם של שחקנים שהם גם כוכבי פופ דוגמת דיוויד בקהאם, ובמוזיקה זו הייתה שעתו הגדולה של ז'אנר הבריטפופ.
הלהקה המנצ'סטרית הגדולה של העשור הייתה כמובן אואזיס, להקתם של האחים המסוכסכים ליאם ונואל גלאגר, שאמנם לא תמיד הייתה שיא המקוריות ואולי העתיקה אקורד-שניים מג'ון לנון, אבל יצרה המנוני רוק גדולים מהחיים ובשיא הצלחתה, בקיץ 1996, הופיעה מול רבע מיליון איש בפסטיבל נבוורת'. לליברפול לא הייתה תשובה הולמת, אבל כן הציגה באותו עשור את הלה'ז (עם הלהיט הגדול "There She Goes") ואת להקת "גומז" שנצצה לרגע באזור 1998.
סיכום: האחים גלאגר, אוהדי סיטי שרופים, מתכבדים בהבקעת שער הניצחון. 3-1 למנצ'סטר והשופט שורק לסיום.
האזינו לפלייליסט המיטב משתי הערים: