כל השנים שבהן זכיתי לראיין את מאיר ישראל, זו הייתה הפעם הראשונה שבה הדמעות מילאו את עיניו באמצע ראיון. הסיבה הייתה הגעגוע העז לאשתו ריקי, שנפטרה בפתאומיות לפני כמה חודשים. “אני מתפרק בכל פעם שאני נזכר בה”, הוא אומר. “הכרנו כשהיינו בני 15 וחצי, התחתנו בגיל 18, והיא הייתה העוגן שלי, אשת סודי והאהבה הגדולה של חיי. היא הייתה ההשראה שלי ותמיד תישאר כזו”.
מה סייע לך להתמודד עם האבל?
“המוזיקה, הכתיבה והיצירה. אני יושב מהבוקר ועד הלילה באולפן ההקלטות הפרטי שלי ומקליט שירים שכתבתי עליה. כמובן גם המשפחה האהובה שלי תומכת בי: הבנות שלי והחתנים שלי. יש לי שלוש בנות נשואות ותשעה נכדים ונכדות - הגדולה בת 21 והקטנה בת 3. אני עושה עם הבנות טיולים לכל המקומות שהייתי מטייל בהם עם אשתי. ברור שקשה לי, ואני מת מגעגועים, אבל אלו הדברים ששומרים עליי”.
בזמן השיחה, ישראל נזכר בשיר שכתב והלחין עליה, “אולי את לא יודעת”, שהקליט לא אחר מאשר חברו הטוב, אריק איינשטיין. “ריקי תמיד הייתה הראשונה לשמוע את השירים החדשים שלי, ולגבי השיר הזה היא אמרה לי: ‘אתה יודע? הוא תפור על אריק איינשטיין’”, הוא מספר. “שמתי לאריק בתיבה דיסק עם הסקיצה של השיר הזה. עוד בהיותי בתל אביב, צלצלתי לאשתו סימה (אליהו – ד”פ), שתבדוק את הדואר".
"עוד לא הספקתי להגיע לבית שלי ברמת השרון, וכשהייתי בדלת, הטלפון צלצל. עניתי ושמעתי קול בריטון נמוך ששואל: ‘אתה בטוח?’. לא הבנתי מי מדבר איתי, אבל הוא המשיך לשאול את אותה השאלה. ואז הוא אמר: ‘אתה בטוח שאתה רוצה לתת לי את השיר?’. הבנתי שאריק מתח אותי בטלפון ועשה במכוון קול כזה. הוא סיפר לי שהוא התלהב והתרגש מהשיר, ושהוא וסימה רקדו סלואו לצליליו. כעבור יומיים הוא הגיע אליי לאולפן, והקלטנו את השיר. זה היה רגע מרגש עבורי”.
בגלל קריאות בוז
ישראל, שיציין בשבוע הבא, 28 באפריל, את יום הולדתו ה־70, הפך במעל 50 שנות קריירה לאחד המוזיקאים המוערכים והאהובים ביותר. הבית היהודי ממוצא יווני שבו גדל השפיע על אהבתו למוזיקה. “זה היה בית מוזיקלי ושמח”, הוא מספר. “היה לנו בית ברחוב לוינסקי בתל אביב, ובכל שישי הגיעו כל החברים של הוריי ובני משפחה, עולים חדשים מיוון, לשיר ולנגן שירים ביוונית. גדלתי לתוך טברנה יוונית אחת גדולה של אוכל ומוזיקה. הדודים שלי היו מגיעים עם גיטרה ואקורדיון והיו שרים שירי געגוע ליוון ושירים של קזנג’ידיס (הזמר היווני סטליוס קזנג’ידיס – ד”פ)".
"בגיל 6 כבר רציתי גיטרה, אז אבא שלי בנה לי גיטרה קטנה. הייתי מבסוט. עד גיל עשר ניגנתי בגיטרה הזו, אבל אז החלטתי ללמוד לנגן על גיטרה באופן מקצועי. כיוון שהייתה לי אצבע אחת עקומה, המורה חשב שעדיף שאנגן על אקורדיון, עד שהאצבעות שלי יגדלו. במשך שלוש שנים ניגנתי על אקורדיון, אבל סבלתי, כי זו לא הייתה המוזיקה שעניינה אותי”.
בגיל 12 וחצי שמע במקרה ברדיו שיר של להקה חדשה אז, הביטלס. “ברגע ששמעתי את הצלילים של הלהקה הזו, נגנבתי”, הוא אומר. “מיד הלכתי לחפש תקליטים שלה בחנויות, אבל אף אחד לא ידע על מה אני מדבר. לבסוף דודיי מניו יורק שלחו לי תקליט של הביטלס ששינה את חיי. הסתכלתי על עטיפת התקליט והרגשתי משהו מיסטי שקשה לתאר במילים”.
לבר המצווה שלו, אביו קנה לו במתנה מערכת תופים. “כיוון שלא עניין אותי ללמוד, אלא רק לנגן, עזבתי את בית הספר וכל היום ניגנתי את התקליט הזה של הביטלס בלופים”, הוא נזכר. “בשלב מסוים כמה חבר’ה שמעו שאני מתופף, הציעו לי להצטרף ללהקה וכך התחלתי את תקופת להקות הקצב שלי”.
לאורך שנות ה־60 נחשב ישראל לאחד המתופפים הבולטים בסצינת להקות הקצב ששטפה את ישראל. אחרי שניגן בלהקות “פעמוני הקצב” ו”הנזירים”, הוא נמנה עם מקימי להקת “הסגנונות”, שעם הצטרפותו של הסולן עוזי פוקס הפכה ל”עוזי והסגנונות”, מלהקות הקצב המובילות בישראל. “זו הייתה תקופה מהנה מאוד, ניגנו רוקנרול והופענו ובעיקר חיינו את חלום המוזיקה”, הוא מתאר. “שיר שהקלטנו, Morning Train, התגלגל לתחנות הרדיו בבריטניה ואף הגיע למצעד הבריטי. נסענו ללונדון, ובמשך שלושה חודשים ספגנו מוזיקת מחתרת וראינו הופעות של כל האמנים הגדולים בעולם. זה היה חלום”.
אחרי ש”עוזי והסגנונות” התפרקה, הקים ישראל את להקת “ברנדי ג’יימס” והחל לעבוד כמתופף באולפנים. “זו הייתה עבודה קשה ושוחקת, מהבוקר עד הלילה”, הוא מספר. “ניגנתי במאות אם לא אלפי הקלטות עם כל אמן שאתה יכול לחשוב עליו”. בשנת 1974 קיבל הצעה מפתה: לתופף במופע “סע לאט” של אריק איינשטיין. “הכרתי את אריק עוד בשנת 1970 כי חברי ילדותי ונעוריי, מיקי גבריאלוב וחיים רומנו, ניגנו בלהקת הצ’רצ’ילים שליוותה את אריק”, הוא מספר. “הייתי מצטרף אליהם ונוכח בצילומי הסרטים וההקלטות. אבל בשנת 1974 המתופף עמי טרייבטש חלה, ואריק ומיקי ביקשו שאמלא את מקומו עד שיחלים”.
מאז ניגן ישראל במרבית ההקלטות של איינשטיין, ובאותה הפקה של “סע לאט” גם נולדה הלהקה הבאה שלו, תמוז, שפעלה אומנם שנתיים וחצי, אך סיפקה קלאסיקות רוק נצחיות כמו “סוף עונת התפוזים”, “ככה את רצית אותי”, “הולך בטל” ו”לא יודע איך לומר לך”. “מי שחיממו את אריק במופע ‘סע לאט’ היו שלום חנוך ואריאל זילבר”, הוא מספר. “הבעיה הייתה שהקהל רצה רק את אריק וקרא לשלום ואריאל קריאות ‘בוז’. הם פנו אליי ושאלו אם אני יכול ללוות אותם במופע החימום, כי אולי אם הקהל ישמע תופים, הוא פחות יצעק ‘בוז’. אז החלטנו להקים שלישייה. בהמשך הצטרפו הבסיסט איתן גדרון וחברו מלהקת הנח”ל, הגיטריסט יהודה עדר, וכך נולדה 'תמוז'”.
בהתחלה הלהקה לא הצליחה. למה?
“הקהל לא ידע איך לעכל אותנו. זו הייתה מוזיקת רוק מתקדמת יחסית למה שהאוזן הישראלית הייתה רגילה. כאן המקום לציין לשבח את המעבד והמפיק לואי להב, שלקח את 'תמוז' והפך אותה מלהקה טובה ללהקה יותר טובה. הוא הפך את החומרים לקלים לעיכול, ואז כבר 'תמוז' התפוצצה”.
לאחר תקופת 'תמוז' הפך ישראל לאחד המתופפים המבוקשים ביותר בישראל והשתתף באינספור אלבומים ופרויקטים מוזיקליים. עם האמנים שבאלבומיהם ניגן נמנים שלום חנוך, דורי בן זאב, דויד ברוזה, יוני רכטר, דני סנדרסון, שלמה גרוניך, גרי אקשטיין, חנן יובל, דני ליטני, אושיק לוי, נורית גלרון, להקת גזוז, גידי גוב, שמוליק קראוס ועוד.
את אחת הדרכים היותר משמעותיות בקריירה שלו עושה ישראל זה למעלה מ־40 שנה עם שלמה ארצי. “המפגש המשמעותי הראשון עם שלמה היה בשנת 1981 כשהוזמנתי לנגן בשיר ‘לא עוזב את העיר’ באלבומו ‘חצות’, אבל המפגש הבאמת מעמיק היה בשנת 1985, לאחר שניגנתי ב’חתונה לבנה’ של שלום”, הוא מספר. “לואי (להב) צלצל אליי ושאל אותי אם אהיה מוכן לנגן בהקלטת התקליט החדש של שלמה, ‘לילה לא שקט’ (1986). כיוון שעשינו חזרות במשך חודש באולפן ועוד חודש הקלטנו, הכרתי את שלמה. תמיד היה בינינו קליק, אבל כמו אצל גבר ואישה יש עליות ומורדות”.
זו חברות שקורית לך עם הרבה אמנים שניגנת איתם?
“לא, לא עם הרבה. זו חברות באמת מיוחדת”.
אהבה והערכה
מעבר להיותו מתופף, כותב ומלחין (“אם לא הייתי עושה זאת, הייתי נטרף”) הוא גם זמר, כשבאמתחתו עד כה שלושה אלבומי סולו: “4 עונות הוא האדם”, “כל שבתוכי אני שר” ו”יש ימים”. “זה התחיל באמצע שנות ה־70 ולא תכננתי את זה בכלל”, הוא מספר. “בלהקות הקצב של שנות ה־60 נהגתי לשיר שירים שאהבתי באנגלית, אבל כשהגענו לעברית הפסקתי לשיר. בשנת 1976 עבדתי עם היוצר והשחקן גידי שחם בהפקה, והשמעתי לו מנגינה שהלחנתי. הוא כתב על פיה טקסט שמספר את סיפורי וזה הפך ל’שיר המתופף’. כשהשיר יצא לרדיו הייתי באמריקה, וקיבלתי טלפון שהשיר נכנס למצעד הפזמונים ושהוא להיט. זה שימח אותי”.
כמה שירים כתבת עד כה?
“למעלה מ־100 שירים, שחלקם בקרוב יתאגדו ויצאו באלבומים”.
בשנים האחרונות, מלבד העבודה הצמודה עם ארצי, ישראל מנגן בהקלטות של שלל אמנים, מקליט ומפיק אמנים באולפן שבביתו ברמת השרון ומעלה את המופע “נותן ברוק”, שבמסגרתו הוא מספר את סיפורו האישי ואת סיפור הרוק הישראלי.
איך זה מרגיש להיות בן 70?
“אני בכלל לא מרגיש כמו בן 70. כשאני על הבמה אני מרגיש צעיר כמו שד. אני משתולל על הבמה עם התופים ושוכח בן כמה אני”.
מה התגובות העיקריות שאתה מקבל ברחוב?
“בעיקר המון אהבה והערכה. זה משמח אותי. אל תשכח שמשנות ה־60 אני כל הזמן בטלוויזיה. התמזל מזלי. יש הרבה מתופפים צעירים וגם ותיקים שהם מדהימים ומוכשרים, אך לא מכירים אותם. היה לי המזל להיות בזמן הנכון במקום הנכון”.
במבט לאחור אתה גאה בקריירה שלך?
“בהחלט. אני בעיקר גאה בעובדה שגם בתקופות הכי קשות שהיו לי, לא התפשרתי ולא פניתי לחלטורות, אלא דאגתי תמיד ללכת בדרך המוזיקלית שלי עד הסוף. יש לי חברים שהם מוכשרים מאוד, אך בתקופת צרה פנו לדרך הקלה ונשארו בה. אם הם לא היו מוותרים ונכנעים, הם יכלו להיות כמו שלמה ארצי או אריק איינשטיין”.
מה החלום הבא?
“אני רוצה להוציא את האלבום שאני מקדיש לאשתי היקרה. יש לי 30 שירים שכתבתי רק לה. אני מאחל לעצמי להמשיך לעשות את מה שאני אוהב כל עוד אני יכול”.