“אני עושה כל שביכולתי כדי להזכיר ולזכור, המשכיות לאוצר שרוני הותיר אחריו”

מותו הפתאומי של המוזיקאי רוני פיטרסון, ב־30 בספטמבר 2019, הכה את עולם המוזיקה הישראלית בתדהמה. פיטרסון, אחד הגיטריסטים המובילים והמשפיעים בישראל ב־30 השנים האחרונות, אשר ניגן במאות הקלטות חשובות ברוק הישראלי, היה בן 62 בלבד כשנפטר בשנתו עקב דום לב.

“הוא אמר שכואב לו הגב, עשו לו בדיקות ואמרו לו שהוא בסדר”, משחזרת אלמנתו, המפיקה נילי פיטרסון, את ימיו האחרונים. “בחזרה האחרונה עם ירמי קפלן ומיי פיינגולד למופע מחווה לפסטיבל וודסטוק, הוא לא הרגיש טוב והם אמרו לו ‘טייק איט איזי’. רוני האמין לאורך כל חייו שהוא לא יגיע לגיל זקנה והוא בכל פעם אמר: ‘לא אחיה הרבה זמן’. הייתה לו תחושה פנימית כזו, ומצד שני הוא גם התגרה בגורל. הוא עישן הרבה והגענו לטיפול נמרץ עם נוזלים בריאות ולא חשבנו שזה ייגמר טוב. גם בצעירותו בניו יורק, עם כל החבר’ה והמוזיקאים, הם לא חיו בדיוק חיי בריאות, ובנוסף בגיל 20 הוא עבר תאונת דרכים קשה. היו לו לאורך הדרך כמה מפגשים עם מלאך המוות”.

מותו זכה להדים תקשורתיים לא מעט גם בשל הסערה שהתחוללה אחריו: כיוון שלא היה יהודי, התעורר קושי למצוא לו מקום קבורה הולם. “נוצר בלגן שלא היה איפה לקבור את רוני”, מספרת פיטרסון. “משרד הפנים לא הסכים לקבור אותו והתחלתי לחפש מקומות לקבורה ולא הצלחתי. עד שפרסמתי פוסט ופניתי ליעל חולדאי, אשתו של ראש עיריית תל אביב רון חולדאי, והיא סידרה שרוני ייקבר בבית הקברות הלטיני־קתולי ביפו. אני אסירת תודה לה”.

את זוכרת את השיחה האחרונה עמו?
“לא. אני זוכרת את המפגש בחדר טראומה בבית החולים איכילוב, כשאמרו לי שלא הצליחו להציל אותו ושאלו אם ארצה לראות אותו בפעם האחרונה. הייתי לבד בחדר וראיתי חיים של בן אדם בתוך שקית שיש בה זיפו, שעון, מפרטים וטלפון. הבנתי שאני נפרדת ממנו. הוא היה איתי חצי מחיי, 26 שנה, והחיבור בינינו היה חיבור של יצירה, עשייה משותפת, אהבה. היינו מאוד דומים וגם מאוד שונים. היה לנו הומור פרטי משל עצמנו. זה היה קשר מאוד חזק”.

בימים אלה הוציאה פיטרסון לאור ספר חדש פרי עטה, “הבלוז האחרון – סיפור חיים”, המתאר את סיפורו של בעלה המנוח. “רוני התעסק הרבה במחשבה לכתוב ספר ולא הספיק, כך שאני מרגישה שזו שליחות”, היא אומרת. “מצד שני אני גם קצת פוחדת מה יהיו התגובות. לרוני יש קהל גדול שהצביע ברגליים ומילא את המועדונים והאולמות, ואם לא אספר את סיפורו – איך ידעו מי היה רוני?”.

כרגע פיטרסון מוכרת את הספר בעצמה, והוא צפוי להימכר גם בשבוע הספר הקרוב בצירוף הדיסק האחרון של רוני עם חתימה בכתב ידו. מעבר לכך, פיטרסון יזמה, זו הפעם השנייה, מופע מחווה לזכרו לרגל יום הולדתו ה־65 שיתקיים ב־6 ביוני במועדון זאפה תל אביב בהשתתפות דני רובס, ירמי קפלן, שולי רנד, מיכה שטרית, מיי פיינגולד ובתו ניקול פיטרסון.

“הבנתי שאם לא מזכירים אדם, אז הוא הולך ונעלם”, היא אומרת. “רוני השאיר פה מורשת שאין דומה לה, הוא עיצב את הבלוז והרוק בישראל והיה מהראשונים שנתנו לגיטימציה לשירה בלועזית, מה שהיום הפך לפופולרי בארץ. אני עושה כל שביכולתי כדי להזכיר ולזכור, לכן גם הספר וגם המופע הם המשכיות לאוצר שרוני הותיר אחריו”.

על דעת עצמו

פיטרסון, שזכה לכינוי “מלך הבלוז המקומי”, נולד בנירנברג שבגרמניה המערבית, בן לאם גרמנייה ולאב אמריקאי. “הוא היה ילד כאפות שמנמן וג’ינג’י, בן לקצין בצבא האמריקאי שבכל פעם היה מוצב בבסיס אחר”, מספרת פיטרסון. “זו הייתה ילדות רעועה כי בכל פעם המשפחה עברה למקום אחר, ועד שרוני ואחיו הסתגלו – המשפחה נאלצה לעבור. הבית שלו לא היה קבוע, וזה חלחל בו גם בבגרות והיה חסר לו מאוד. בתור ילד הוא עבר מבסיס צבאי בפלורידה לבסיס צבאי בגרמניה, ושוב לפלורידה ואז לניו יורק וכו’”.

מתי הוא גילה את המוזיקה?
“בתור ילד הוא היה חבר במקהלת בית הספר וניגן בחצוצרה. בגיל 5 הוא אחז לראשונה בגיטרה, כשאביו קנה לאחיו גיטרה והוא התחיל להשתעשע איתה. הוא לימד את עצמו לנגן תוך האזנה לרדיו ולתקליטים שהתנגנו בבית. בנעוריו הוא החל לחקור יותר את המוזיקה, התוודע לבי־בי קינג והיה יושב שעות ליד הפטפון ופורט על הגיטרה. בהמשך הוא הקים עם אחיו להקה שהופיעה בבסיסים צבאיים”.

בגיל 17 הצטרף להרכב שניגן עם אמן הבלוז והסול הנודע בני לאטימור בהופעות ובהקלטות ויצא לסיבוב בן חמש שנים, שבמסגרתו ניגן בקונצרטים יחד עם אגדות בלוז כמו אלברט קינג, באדי גאי ובי־בי קינג, שהפך לחבר נפש שלו. “רוני ובי־בי היו חברים קרובים מאוד”, מספרת פיטרסון. “בי־בי היה זה שהדביק לרוני בצעירותו את הכינוי Red בגלל שהשיער הג’ינג’י שלו היה כמו אש להבה. בשנת 1996, כשבי־בי קינג הגיע להופיע בבנייני האומה בירושלים, הוא אירח את רוני על הבמה, ואחרי המופע ישבנו כל הלילה בחדר במלון עם בי־בי ודיברנו. זה היה אחד המפגשים הקסומים בחיי”.

בשנת 1987, כששלום חנוך חיפש נגני חיזוק למופע “רק בן אדם", רוני פיטרסון הצטרף אליו כגיטריסט. “אף אחד לא יודע שרוני לא היה אמור להיות באודישן ששלום ערך לנגנים כי שלום לא חיפש גיטריסט, אלא בסיסט ומתופף”, מגלה פיטרסון. “רוני הסתנן לשם על דעת עצמו, בא עם שני מגברים, לקח את הזמן לסדר את השיער ולכוון את המגבר ואת תנוחת הגיטרה והתחיל לנגן. כל זה מאוד הרשים את שלום והוא החליט לצרף את רוני להרכב”.

תארי קצת את מערכת היחסים ביניהם.
“היו ביניהם חברות ובונדינג מאוד אמיתיים. הייתה ביניהם אהבה מיוחדת שבה לכל אחד יש את הגב של השני: אם שלום הסתבך בבאלאנסים, אז רוני תמיד היה בא ועוזר לו, וגם שלום ידע שתמיד אם תהיה לרוני ביקורת, אז היא תמיד תהיה בונה ואמיתית. הוא אף פעם לא התחנחן או התפנפן. הוא תמיד אמר שמכיוון שהוא לא מסוגל לזייף על הבמה הוא גם לא מסוגל לזייף מחוצה לה”.

השיר שנותר

בתם של השניים, ניקול (18), הולכת כיום בדרכי אביה, מנגנת, שרה ויוצרת. “הוא אהב אותה אהבת נפש”, מספרת האם. “הוא אהב שהיא באה איתו לחזרות ולאולפני הקלטה”.

מה הוא חשב על כך שניקול הלכה בעקבותיו כאמנית?
“הוא העריץ את השירה של ניקול ואת הכישרון שלה. הוא היה נפעם בכל פעם שהיא פתחה את הפה לשיר והתלהב מזה שהיא מנגנת ויוצרת. הם גם רצו להקליט דואט ביחד, שיר שאני כתבתי ושלום חנוך הלחין בשם ‘Ray Of Light’. אבל רוני נפטר לפני שהם הספיקו להשלים את העבודה. אחרי מותו ניקול נכנסה לאולפן והקליטה את השירה שלה, והמפיק המוזיקלי אביטל תמיר סייע בהשלמת התמונה והפיכת השיר ליצירה מרגשת”. 

מייל לרכישת הספר: [email protected]