פברואר 1983. אחרי כמה לילות סוערים וטעונים במיוחד בצומת המים (רכס עין עטא) בלבנון, כשחיילינו תשושים אחרי לחימה ולילות ללא שינה, עוצר רכב ומתוכו יוצאים כמה אנשים בלבוש אזרחי, קסדה לראשם, שכפ"ץ לגופם ובידיהם גיטרה וקלידים.
החבורה מתמקמת באמצע שומקום. משאיות ועליהן חיילים חמושים מקיפות אותה ומאירות עליה בפנסיהם. אחרי כמה רגעים מפלח מוואל את השקט, והחיילים מבינים שזה לא חלום ומלך הזמר המזרחי זהר ארגוב הגיע ללבנון. "זו הייתה חוויה שקשה לתאר במילים, ואין תמונה שיכולה לתאר אותה, כי לא היה איתנו צוות צילום", אומר המפיק והאמרגן אשר ראובני, שניהל אז את ארגוב. "זהר הפגיז בלהיטים הידועים שלו, והחיילים היו בהתרגשות עצומה. הם לא האמינו שזה קורה".
ההופעה של ארגוב בלבנון לא הייתה מובנת מאליה, שכן הזמר לא שירת בצבא. "זהר הפך לאבא בגיל 18, כך שלא הסתדר לו לשרת", אומר ראובני. "אבל כשפרצה המלחמה, הוא אמר שרוצה לעשות שירות מילואים בלבנון ולשמח את החיילים. הוא יזם את העניין הזה. לא ביקש כסף, לא ביקש כלום, הוא בא ונתן הופעה מדהימה. היו מלא חששות, כי היו מוקשים בדרך ואויב שארב, כך שהיינו צריכים לנסוע באטיות ושיירת משאיות צבאיות ליוותה אותנו כל הדרך. זהר ידע שמדובר בסכנת חיים, אבל היה חשוב לו לבוא למען החיילים. הוא אמר שזו הייתה ההופעה הכי טובה ומרגשת בחייו".
מלחמת שלום הגליל הכניסה את תעשיית הבידור להלם והקפיצה את מיטב אומני ישראל, שחקנים, זמרים, בדרנים ומפיקים צפונה לכפר גלעדי, שם הוקמו אוהלים וביתנים מאולתרים ושם שהו האומנים רגע לפני היציאה ללבנון. עבור חלק גדול מהאומנים זו לא הייתה הפעם הראשונה שבה הוקפצו להופיע בפני חיילים בעת מלחמה. חלקם חוו על בשרם את המלחמות הקודמות.
אבל בניגוד לעבר, מלחמת שלום הגליל לוותה בביקורת ציבורית רבה ובמחאה של אומנים. בפסטיבל "יש גבול־סטוק", למשל, שהתקיים באכזיב באוקטובר 1983, השתתפו שלום חנוך, להקת בנזין, מני בגר ויהונתן גפן, שביקרו את המלחמה. מנגד, ביקורת הופנתה כלפי האומנים שלא הופיעו בלבנון. כותרות עיתון "העולם הזה" מיולי 1982 תהו מדוע אריק איינשטיין לא חצה את הגבול. במלאות 40 למלחמת לבנון הראשונה, חזרנו אל האומנים שהופיעו בלבנון.
שיירה נעה לאט
האומן הראשון שהוקפץ להופיע בפני החיילים בגבול לבנון היה חנן יובל. "המלחמה פרצה ביום ראשון וכבר ביום שני נכנסנו ללבנון. חצינו את הגבול עם השיירה המנהלתית הראשונה, שיירה של אלפי אנשים שנעה לאט", הוא מספר. "נכנסנו ללבנון דרך שער מטולה והגענו לאזור עין זחלתא, שם השאירו אותי ואת הטכנאי יקי והשיירה המשיכה הלאה. אחרי שהורידו אותנו, קיבלנו אוטו פולקסווגן מסחרי מגויס כדי להתנייד לבד.
ישבנו במסעדה ליד אגם קרעון ואכלנו דגים טעימים. זה היה טירוף. לאט־לאט האווירה נעשתה מסוכנת יותר, קשה ואכזרית יותר ובטוחה פחות. היינו נוסעים ברכב בחושך למקום הלינה שהוקצה לנו כשלפנינו טנק ומאחורינו זחל"ם. פעם אחת חברי היחידה שהיינו איתה אמרו לי ולטכנאי שבשש בערב נראה מחזה זיקוקים מרהיב. הגיעה השעה שש, והיחידה הזו התחילה לירות קטיושות על ביירות. עמדנו שם והרגשנו שאנחנו צופים בזיקוקי יום עצמאות. במשך 15 דקות היחידה הישראלית הפגיזה את ביירות, ואנחנו עומדים פעורי פה בלי להבין מה הולך שם. פעם אחרת עמדנו עם קבוצת חיילים כשהשיירה של אריק שרון עברה. הם יצאו לכביש, קיללו אותו ושרו עליו שירים איומים. שירי שנאה".
את נתן נתנזון, ספי ריבלין, נתן דטנר ורוברט הניג צוותו יחד להופעות בלבנון כחוליית בידור. "נסענו בשתי מכוניות בתוך לבנון בלי שמירה ובלי כלום. הכל היה כמו ג'ונגל אחד גדול והרגיש כמו טיול שנתי", משחזר נתנזון. "כשהגענו לצידון, הייתה קונדיטוריה פתוחה. אז ישבנו בטיילת ואכלנו עוגה, כאילו אנחנו במרכז דיזנגוף. בדיעבד זה היה מטורף. היו הופעות שעשינו גם בפני שניים־שלושה חיילים, לא חששנו".
"בסוף המלחמה קיבלתי טלפון מהצבא ואמרו לי שאני בין שלושת האזרחים שעשו הכי הרבה ימי מילואים - 190 יום", מספר מוטי גלעדי. "כשהגענו לראשונה ללבנון, קיבלו אותי ואת הלהקה שלי כמו שקיבלו את שחקני מכבי תל אביב שחזרו לאחר הזכייה מגביע אירופה. היינו בתוך אוטובוס וזרקו עלינו דובדבנים, התייחסו אלינו כמושיעי הדור. ההרגשה הייתה שאנחנו מבין גואלי לבנון". והיה עוד שיא שרשם גלעדי בלבנון: ההופעה הארוכה ביותר. היא ארכה ארבע שעות ו־39 דקות, והתקיימה בפני תשעה חיילים בג'וב ג'נין.
אחד הרגעים הקשים שלו היו לאחר הופעה בכפר אל־מנצוריה: "רצו שנישאר ללון שם אחרי ההופעה, אבל החלטנו לחזור לבחמדון, שם ישנו. עלינו על הנגמ"ש, ובשיא חוצפתי גם לא שמתי עליי שכפ"ץ. לקחתי את זה בקלות. כשהנגמ"ש חזר למנצוריה, הוא חטף RPG. לצערי הבחור המקסים שהסיע אותנו נהרג. היו נסיעות מפחידות. אתה נוסע ברחובות צרים ששתי מכוניות יכולות בקושי לעבור אחת מול השנייה, ולא רואה את הנהג שעובר מולך כי היו ילדים שנהגו במכונית. במקרים אחרים עברנו נסיעות בכבישים צרים, בלי מעקה שמגן מפני נפילה למדרון".
כשהמצב הסלים, עלתה מחשבה להפסיק את הופעות האומנים בלבנון. "קצין הבידור הראשי החליט לא לשלוח הרכבים עם ציוד הגברה רב", אומר גלעדי. "מכיוון שרציתי לבוא עם ציוד והגברה כמו שצריך ועם המתופף והגיטריסט שלי, הלכתי ללשכה של שר הביטחון משה ארנס. אמרתי שאני מופיע לפעמים בפני מאות אנשים, והיה חשוב לי לספק לחיילים את ההנאה המיטבית ולכן אני צריך רכב גדול. למחרת קיבלתי ואן פולקסווגן עם ציוד מלא, איש הגברה, מהנדס קול ותזמורת. קיימנו הופעה בבחמדון, כששני נגמ"שים סיפקו את התאורה, ועד היום חיילים ששירתו בלבנון זוכרים לי את ההופעה הזו".
סע מהר, יש צלפים
"בלבנון היה ברדק גדול בכל מה שקשור באומנים", מספר שייקה לוי, שהופיע בלבנון עם חבריו לגשש החיוור. "שבוע אחד הופענו בצפון ושבוע אחרי כן בדרום. היחידות הצבאיות היו באות לאסוף את האומנים מכפר גלעדי, ובמקרה אחד קצין מיחידה אחת אסף אותנו בטנדר, ואז הגיע קצין אחר שחיפש אותנו, והתברר שהקצין שאסף אותנו בילף ו'חטף' אותנו כדי שנופיע בפני היחידה שלו. כך קרה לכל האומנים. כל הזמן הזהירו אותנו ממטענים בדרך. זה היה מפחיד. פעם אחת קצין החינוך שלח אותנו להופיע בפני 400 חיילים.
הקצין אמר לנהג: 'סע מהר, כי יש צלפים בצדי הדרך'. נסענו מהר וכשהגענו לנקודת ההופעה לא היה שם אף אחד. היו הרבה פאשלות. בניגוד למלחמות קודמות, לא יכולנו להביא איתנו תאורה ללבנון, כי הכל היה צריך להיות בהסתר ובחשאי, כדי שהאויב לא יראה ויפתח באש. זה היה מסוכן. אז היינו מופיעים בלילות עם האורות של האוטו שהביא אותנו. באחת ההופעות בפני מאות חיילים העלינו מערכון שבו פולי (ישראל פוליאקוב - ד"פ) היה צריך לצעוק. המפקדים מיד השתיקו אותו. 'השתגעת, מה אתה צועק?', הם אמרו לו. 'האויב ישמע ויתחיל לירות'. זה היה מבדח ומטורף".
"זו הייתה מלחמה לא קלה", נזכר גם ששי קשת. "הרבה אומנים כבר לא עשו מילואים, ואני המשכתי למשך שמונה־תשעה חודשים. יונה (אליאן, אשתו - ד"פ) תפסה את קצין החינוך והזהירה אותו 'אם יקרה משהו לששי - אני הורגת אותך'. היה לי פחד שאיהרג שם. בזמן הנסיעות עם הלהקה בטרנזיט זמזמתי לי זמזומים, כי אמרתי לעצמי שאם חס וחלילה אנחנו עולים על מוקש או מטען או שיורים עלינו למוות, לפחות שאעלה לשמיים עם שירה בלב. היינו בדרכים לבד. היה לנו נשק דמיקולו ולא היו לנו מלווים ששמרו עלינו. נסענו ברכב בעקבות נציג החוליה הצבאית שבפניה הופענו. הדרכים היו מסוכנות. הפרס הכי גדול שקיבלתי מהמלחמה היה השמחה של יונה שראתה שחזרתי חי".
"לכל הופעה הייתי מביא בירות", מספר גדי יגיל. "החבר'ה שהופיעו איתי אמרו: 'השתגעת? זו מלחמה, מה אתה מביא בירות?'. 'חבר'ה', אמרתי להם. 'אם נמות, אז לפחות נמות עם כוס בירה ביד'".
יגיל, המגדיר עצמו "כוכב לבנון" על 60 ההופעות שקיים שם, לא ישכח את הסטירה המצלצלת שקיבל מהאלוף יוסי פלד, שפיקד במלחמה על "כוח יוסי" שלחם באגם קרעון: "כשהגעתי לקרעון, אמרו לי שיוסי פלד יושב למעלה במפקדה. בגלל שהוא חבר קרוב שלי, עליתי בשמחה על הג'יפ ונסעתי אליו. איך שיוסי ראה אותי, הוא ישר הוריד לי סטירה. 'יא אידיוט', הוא צעק עליי, 'אתה יודע שנסעת בשדה מוקשים?'. 'מאיפה אני יודע?', אמרתי לו. 'יש שבילים מסומנים', הוא ענה. 'אתה מטומטם'".
"כל האומנים התקבצו ביחד ונשלחו כצוותים, בצורה שאחר כך התבררה כבעייתית, כי זה היה ממש לא אחראי לשלוח אותנו לשדה מוקשים", מספר גם דורי בן זאב. "בניגוד למלחמות הקודמות, זו הייתה מלחמה שבה לא באמת ידענו לאן אנחנו נוסעים, כי פתאום מהשיחים יכלו לעשות לך אמבוש ולירות עליך, פתאום היית יכול לעלות על מוקשים ולהתפוצץ".
בן זאב היה בצוות עם חברו מתי כספי. הנהג היה הסאונדמן ומי שאחז בנשק: "היו הופעות בפני עשרה אנשים והיו הופעות בפני מאות אנשים. הם היו או על הרצפה או בתוך הטנקים. הדינמיקה בין מתי לביני והבדיחות שאלתרנו על המקום סייעו להצחיק את החיילים ולהעלות להם את המורל, ברגישות ובהתבוננות ולא בלחץ. השתמשנו בסיטואציה המטורפת כדי לדבר אליהם ולהבין אותם. אני זוכר הופעה אחת בפני טירונים חסרי ניסיון שנכנסו ללבנון. הרגשתי את החרדה הגדולה שלהם והיה חשוב לנו לעורר בהם את שמחת החיים, כי ראית שהם בנקודת שבירה".
פצצה בהופעה
בשנת 1973, בשוך הקרבות של מלחמת יום הכיפורים, שר לראשונה יהורם גאון במכשיר הקשר את "המלחמה האחרונה", וקיווה כי השיר יהפוך למציאות. תשע שנים לאחר מכן שוב מצא עצמו גאון, שבדיוק עבד על תקליט חדש וצילם את "קרובים קרובים", בלב הקרבות. "כפי שעשיתי במלחמת יום הכיפורים, גם הפעם התנדבתי מיד לשירות המילואים", הוא מספר. "עליתי לדרום לבנון והופעתי בכל מקום שבו העמיד צה"ל את כוחותיו. בניגוד למלחמה הקודמת, שבה הרגשתי חשש ממשי לחיי, כאן האווירה הייתה כמעט פסטורלית. הסתובבתי באין מפריע בחוצות צור וצידון, ובשוק בביירות קניתי דובדבנים ואכלתי במסעדות המקומיות. עם הזמן, את מקומה של הפסטורליה החליף החשש מפני ירי, זריקת רימונים או עלייה על מוקשים שהוטמנו בדרך. בשלב מסוים התחלתי לנסוע במרצדס ממוגן, שהיה חסין יותר מהרכבים הצה"ליים הרגילים. לאורך הדרך טרח הנהג להצביע על המקומות שבהם קודמינו עלו על מטענים, מה שלא הוסיף חדווה למסע".
אייל אלון, שהיה חייל בגדוד 405 תותחנים, זוכר הופעה מפחידה במיוחד של גאון באזור העיר דאמור. "באמצע ההופעה חטפנו הפצצה", הוא משחזר. "מיד לקחתי את יהורם והכנסתי אותו לנגמ"ש. אחרי ההפגזה גאון היה בהלם, מפוחד, אבל המשיך בהופעה כרגיל".
"הופעתי בצוות עם יצחק קלפטר, קובי אשרת וטוביה צפיר", משחזר דובי גל. "קיבלנו פורד פיאסטה ונסענו בלבנון מלווים בחייל עם נשק. כשהיינו עוברים את הגדר וחוזרים לגבול ישראל, נשמנו לרווחה. זה היה מפחיד. בשלב מאוחר יותר של המלחמה החליטו שאומנים לא יעברו את הגבול להופיע בלבנון כי זה מסוכן מדי".
ב־24 באפריל 1982 הופיע אבי טולדנו באירוויזיון באנגליה עם "הורה", שהעפיל למקום השני. עם ההישג המרשים יצא טולדנו לסיבוב הופעות בינלאומי, שנקטע עם פרוץ המלחמה. "כשיצאתי להופעות בלבנון, בכותרות העיתונים נכתב 'הורה לחיילים'", הוא משחזר. "הופעתי בלבנון כמה חודשים עם דודו דותן, הסתובבתי בג'בל ברוך, הופעתי בצור ובצידון, היינו עומדים על במה מאולתרת: דודו היה מצחיק ואני הייתי שר".
ב־11 ביולי 1982 נערך גמר המונדיאל בין נבחרת איטליה לנבחרת גרמניה. בשעת המשחק נוצר רגע בלתי יתואר שבו גם הלבנונים וגם חיילינו הרגיעו ל־90 דקות את רוחות המלחמה כדי לחזות באיטליה מרסקת את גרמניה 3-1. "זו אחת ההופעות שלא אשכח לעולם", אומר הזמר איתן מסורי. "הייתה התלבטות מה לעשות עם ההופעה, כי היא הייתה אמורה להתחיל בדיוק בזמן המשחק. מצאנו את הפתרון המושלם: אני ניגנתי והופעתי במקביל למשחק. החבר'ה הוציאו את מסך הטלוויזיה החוצה. בעין אחת הסתכלו על המשחק ובעין שנייה הסתכלו עליי. וכך גם אני. במהלך המלחמה נשלחתי להופיע גם בבתי חולים בפני פצועים. ראיתי חיילים בלי רגל, בלי יד, אנשים במצבים קשים, ואתה צריך לבוא ולשיר בפניהם ולחייך. אלו חוויות שלא ששוכחים. השיר שלי 'כל ההתחלות קשות', שנכתב במקור כשיר לילדים, יצא בדיוק בזמן המלחמה והפך לפופולרי בקרב החיילים. בעקבות המלחמה הוא קיבל מעמד של שיר שמתאים לכולם".
אמפיתיאטרון בביירות
בניגוד למלחמות הקודמות, במלחמת שלום הגליל לא הורשו נשים לחצות את הגבול להופעה ואושר להן להופיע בקו קריית שמונה-גשר הזיו בלבד. החלטה זו עוררה את חמתן של האומניות, בראשן גילה אלמגור, אז יו"ר אמ"י, וחנה לסלאו. כחודשיים לאחר פרוץ המלחמה ולאור המאבק, גם אומניות הורשו להופיע בחוליות בידור בתוך לבנון. ירדנה ארזי השיגה אישור מיוחד להופיע מעבר לגבול, במוצבים הצפוניים. במהלך הופעותיה נקלעה לתקריות מסוכנות, כשמצאה עצמה בווילה ממולכדת דקות אחדות לפני שפוצצה. במקרה אחר, בנתיב שבו נסעה השיירה שלה, התפוצץ כמה מטרים לפניהם מטען חבלה. "חוויתי חוויות קשות ומטלטלות", סיפרה ארזי על חוויותיה מהמלחמה בראיון ל"מעריב". "ברקע שמענו על עוד ועוד הרוגים לכוחותינו. זו הייתה טראומה עבורי".
ביוני 1982 הגיע צה"ל לביירות. החיילים כיתרו את העיר והפגיזו אותה. בתקופה זו חצו את הגבול להקת תיסלם (שכתבה על הופעתה בביירות את "חצבים פורחים") והזמרת אילנית. "טסנו בהרקולס לביירות, שם היה סוג של אמפיתיאטרון", אומרת אילנית. "האומנים עמדו מאחורי הקלעים והייתה אווירה מרגשת. בסך הכל זו הייתה הופעה עלא כיפאק".
אחת מחוליות הבידור שהוקמו במיוחד עבור המלחמה הפכה בסופה להרכב מצליח. מוני מושונוב, שלמה בראבא, גידי גוב, שלמה יידוב, יוני רכטר ובהמשך אלון אולארצ'יק העלו את המופע "ערב חד פעמי", שכלל את להיטי הזמרים בחבורה לצד מערכונים. בסיום הלחימה הם התאחדו למופעים בתחומי ישראל. "באמצע מערכון של יאצק בהופעה במרג' עיון, הופגזנו באש פלנגות", סיפר לי שלמה בראבא בראיון בשנה שעברה. "מיד השתטחנו על הרצפה. כדור תועה שרט את האקורדיון שתחתיו הסתתרתי, וחיי ניצלו".
"בשבוע הראשון של המלחמה צה"ל עשה מבצע מטריף והכניס המון אומנים להופיע בפני חיילינו בלבנון", נזכר ארז נץ. "הופענו עם מדים, עוזי וגיטרות. היינו שבעה שבועות בלבנון, הופעתי עם דני סנדרסון. ומה לא חווינו? ירו עלינו, הפסקנו הופעה אחת שלוש פעמים כי הפציצו אותנו, הייתה חדירה של האויב 600 מטר מהמקום שבו הופענו. עברנו הרבה דברים מפחידים".
