בהתחלה כשקראתי את שם שירן של נועה קירל וגיתית פישר, "שלושה בנות", זה הרתיח את דמי ובעיקר הכעיס אותי, בייחוד בשל קנאותי האינסופית לשפה העברית ועל אף שידעתי כי מדובר בטשטוש מגדרי מכוון לרגל חודש הגאווה (ואין לי שום התנגדות לכך) – הרגשתי (ועדיין מרגיש) חילול העברית בכותרת.

אבל כשהאזנתי לשיר נוכחתי לדעת כי טעיתי, וכי נועה קירל שרה 'שלושה בנות' וגיתית פישר (תותית) מתקנת אותה שאומרים 'שלוש' ואז שוב נועה טוענת ש'שלושה'. אני בעד פלורליזם מגדרי ומקבל כל נטייה מינית שהיא אך עדיין, כשוחר השפה העברית (וכנראה מיושן בקנאתי לה) זה צורם לי.

ברור שהיו דוגמאות קודמות בזמר העברי ('אביב גפן והתעויוט') וגם הן צרמו וצורמות לי (בדיוק כמו 'זוט עני' של אלה לי להב). חושב שצריך לשמר את העברית ולא ללהטט בה כשמדובר ביצירות שאמורות להשפיע על הנוער, שיכול לאמץ עברית קלוקלת זו כדרך חיים. כן, יודע, יצאתי זקן ובומר, אבל כזה אני.

ועכשיו לגבי השיר עצמו – בניגוד ל"טרילילי טרללה" שהביא משהו מרענן וכיפי, השיר הנוכחי נשמע כמו מיליון שירים אחרים, לא מקורי במיוחד אלא יותר נשמע כמו מיחזור מאומץ של ניסיונות מוצלחים ונוסחתיים קודמים ולוקה בחוסר מקוריות ויצירתיות. להערכתי השיר הנוכחי בטח שלא יהפוך ללהיט כמו 'טרילילי טרללה' שיצא במצעד הגאווה הקודם. פחות אהבתי.

במקביל לצאת "סירי" של עדן בן זקן, איתי לוי חבר לדי ג'יי עידו שוהם להקלטת שיר בעל גימיק די דומה של השימוש בקולה של סירי (גלית גורא-עיני) – "בארכה".

השיר, הנוטה כצפוי לקו הטכנו המזרחי ומכוון ישירות למועדונים הוא הכל חוץ מטוב: הוא רועש, משעמם, מונוטוני, לא מתקדם ולא מתפתח, ללא פואנטה ועם טקסט מטופש (שלא לומר דבילי). הדבר היחיד שיש בו זה קצב אבל עד כמה זה נכון לכנות קצב בשם 'שיר'?

השיר, המתאר בעיקר בילוי רווי אלכוהול (למכביר) במועדון הוא בדיוק כל מה שמאוס במוזיקה המקומית: הוא מושתת נטו על ההפקה המוזיקלית ולא על הטקסט ולא על הלחן שהם לא רק שלא קליטים אלא אפילו לא מחדשים כלום. קולו המצוין של לוי נשמע טכני מדי ולא מנוצל והוא מבצע אותו בחוסר רגש משווע.

מדוע לא כתבתי הרבה בביקורת על שוהם? כי עד שיר זה לא ידעתי שקיים די ג'יי או מוזיקאי בשם זה ואיני כותב על מה שאיני מכיר, בניגוד לשיר, שאין צורך להכיר קודם לכן ובניגוד ללוי, שהוא זמר מוכשר ואהוב עליי ודווקא בגלל זה אני כועס שהוא לא ממצה את הפוטנציאל האמנותי ובוחר בטראש.

זה ללא ספק אחד השירים הגרועים ביותר שלוי הוציא, שיר שראוי וצריך להיגנז במהרה.

עוד שיר פחות טוב לטעמי הוא "תנשום" של נסרין, שמנסה להישמע כמו נועה קירל ולא כמו נסרין, מעדיפה להקליט שירים טרנדיים וטכניים חסרי עניין שמציגים אותה באור פתטי במקום כזמרת טובה. היא לא נדרשת בשיר זה ליכולות קוליות מסוימות, לא נדרשת לרגש ולא נדרשת להתאמץ יותר מדי אלא רק להקליט טייק שירה שבלוני ונוסחתי וההפקה המוזיקלית כבר תעשה את השאר. 

נסרין זמרת מעולה, שלא תבינו, אך זה מסוג השירים שרק מוזילים את איכותה ורמתה ולא להיפך – וחבל, הפוטנציאל שלה הולך לאיבוד בתוך בריכת המסחרה הציבורית של הז'אנר הים תיכוני בישראל.

באמצע השיר היא גם משלבת קטע של כוכב הרשת עדן דניאל גבאי שנותן קטע ראפ הומוריסטי, שדווקא די מרענן להומור בשיר הבנאלי. אך שוב, אני לא מבין מדוע נסרין או כל זמרת נדרשת לשיר שיר שלא מצריך איכויות או כשרון – גם תרנגול בוקר יכול לעשות 'קוקוריקו' ועם הפקת הטכנו ייצא שיר טוב. 

ההוכחה שאפשר לעשות פופ איכותי ובצורה טובה, מתוחכמת וקליטה נמצאת בידי המפיקים והמוזיקאים דולי ופן (דולב רם ופן חזות) שיצרו את "צעירים לנצח" כשהפעם בחרו את המבצעים המעולים לירן דנינו ורביב כנר לבצעו. השיר יצא בשני חלקים (PART1 שנטה לכיוון בלדה ו-PART 2 שנטע לכיוון יותר קצבי ומקפיץ).

השיר (על שני חלקיו), העוסק במשברים, בהצלחות, בנוסטלגיה ובזיכרונות אך מעל לכל בחברות אמיצה ששרדה את כל מהמורות החיים עם אופטימיות רבה, הוא ממתק אמיתי שקל לזמזם משמיעה ראשונה ומצליח גם לסקרן את המאזין לכל אורכו, בייחוד בשל ההפקה המוקפדת וההרמוניות הנפלאות בין דנינו לכנר, שני זמרים מוכשרים ומצוינים.

פנינה שמאד אהבתי לשמוע השבוע היא "זמרת גדולה" מפי פאר טסי, שיר שכתב והלחין איתן דרמון והפיקו מוזיקלית גל ג'ו כהן ואיל ישי. טסי ווקאליסט מצוין והבחירה בבלדה אותנטית, מרגשת ואיכותית המגוללת בצורה רומנטית את סיפור אהבתו וחיזוריו של גיבור השיר לאהובתו, זמרת ידועה, תוך ניסיונו להאיר לה את הדרך ולחבק אותה בחיזוקיו.

השיר עשוי טוב, גם מבחינת המנגינה המלודית והמלטפת, גם מבחינת הטקסט המעולה וגם הביצוע הסנטימנטלי של טסי. שיר בהחלט ראוי.

במה חדשה

שמואל פרדניק – "תעצרו את העולם"

רועי גור – "מקום"