קלישאה חבוטה אומרת שעיתונות היא הטיוטה הראשונה של ההיסטוריה, וכנראה שבכל מה שנוגע להיסטוריה של תרבות פופולרית - דברים שנחשבים באופן מסורתי, שלא בצדק, כלא כל-כך חשובים - זה נכון אפילו יותר. דוגמה נהדרת לכך היא "מלחמתרבות", ספרו החלוצי, המרשים והחשוב של אילן שאול, מי שהיה כתב תרבות עבור עיתונים כמו "להיטון", "פנאי פלוס", "ידיעות אחרונות", "לאישה", "ראש 1", "מעריב" ואחרים. זהו ספר חובה לכל מי שמתעניין בתרבות ישראלית ובפרט במוזיקה ישראלית, ורוצה לגלות ממקור ראשון את מחיר ההדרה של כל מה שלא עבר את מסננת "כור ההיתוך", אפילו אם שגשג במחתרת.
"מלחמתרבות" הוא מין חיה מוזרה מאוד במדף העיון מבחינת הסוגה. בגדול, זהו ספר שפרקיו מתבססים על ריאיונות שקיים שאול משנות ה-80 ואילך עם אנשי תרבות מזרחים בולטים. אלו ריאיונות מדהימים, ראשוניים, לעתים יחידים מסוגם, עם דמויות איקוניות שהתקשורת כמעט ולא התעניינה בהם. כך למשל שאול הוא למעשה העיתונאי היחיד שראיין באופן מקיף את זוהר ארגוב בשיאו. אלא שהגלם איננו התוצר: שאול לא מביא את נוסח הכתבות המקורי, אלא ערך אותם מחדש תוך רפלקציה עצמית מנקודות מבט עכשווית. לכל אחד מהקטעים האלה הוא מצרף הקדמה ביוגרפית תמציתית, ויקיפדית מעט, וכמעט תמיד גם אחרית דבר - שיחה חוזרת עם מושא הריאיון או הרהור מאוחר עליו.
השינויים האלה ממקדים את מה ששאול רוצה להראות, ועולה מתוך דברים שאמרו לו דמויות כמו מרגלית צנעני, זוזו מוסא, ג'ורג' עובדיה, סטלוס, אביהו מדינה, זהרה אלפסייה, חיים אוליאל, שלמה בר, בן מוש, אריה אליאס, ברי סימון ואחרים - מעצבי הטעם ושומרי הסף החמיצו עושר תרבותי בלתי נתפס כשסירבו לקבל קולות מארצות האסלאם ומצפון אפריקה אל תוך התרבות הישראלית הרשמית, שעוצבה מתוך עיניים צבריות-אשכנזיות. זאת לא המצאה חדשה של הספר, כמובן, אלא שכאן מגיע ביטוי מרוכז ולא-אמצעי שלה מאינספור כיוונים שונים - ומזמן אמת.
חלקו הראשון והמהותי של הספר כולל ריאיונות עם מוזיקאים מסוגים שונים. החלק השני עוסק בקולנוע, תיאטרון ותקשורת, אך היריעה בו נרחבת פחות, והוא אקראי במידת מה. "בכל פעם שנפלה לידי דמות עלומה מהצד האפל של הירח, הרגשתי כמי שמתפרץ לדלת פתוחה שחיכתה שמישהו יתפרץ אליה, ויספר במקומה את הסיפור שלא סופר", כותב שאול בהקדמה לספר. וזה אמנם כך: המרואיינים שלו שופכים את ליבם בפניו, מדברים בישירות, והתוצאה היא תמונה פנורמית של דמויות מונומנטליות בעידן שבו עדיין עמדו בצל.
הרבה רגעים חזקים עולים מתוך "מלחמתרבות", הטומן בחובו טרגדיה תרבותית, שלפעמים היא גם טרגדיה אנושית - ובמרכזה אמנים גאים ועקשנים שסירבו לוותר על עצמם. סטלוס תוהה למה מרימים גבה על כך שהחליף את שמו, בעוד אצל אילנית, ששמה המקורי הוא חנה דרזנר, הדבר מתקבל בהבנה. זהר ארגוב מביט בבוז על כך שהרדיו הישראל מנגן "אשכרה חיקוי" של מוזיקה מאמריקה, ושואל: "למה לא לשיר את האנחנו, מה עם האנחנו שבנו?".
חיים אוליאל מזהיר כבר ב-1996 מקיטוב גובר שעשוי להפוך למלחמת אחים ("חומר הנפץ כבר מרחף באוויר"). שלמה בר מרואיין בתוך סצינה שנדמית היום כמעט בלתי אפשרית - הופעה מול קהל ערבי בנצרת בעיצומה של מלחמת לבנון. מול הזמרים העולים, ישנם גם כאלה שהיו מקצוענים מבוססים, שם דבר במולדתם - ובארץ נזנחו, כמו זוהרה אלפסייה שמתגעגעת לעברה הזוהר במרוקו מתוך דירה קטנה באשקלון, או נגן העוד יוסוף על עוואד בן ה-80, שתיאר את עצמו כמת-חי. לצד הקריירה והמקרה הפרטי שלהם, רבים מהם מצביעים על אפליה חברתית שיטתית.
צריך גם להגיד שמדובר בסיפורים שונים מאוד זה מזה. לא מובן מאליו לשים על אותו המדף את זוזו מוסא, שניצח על תזמורות של מוזיקה אמנותית, לצד המהפכנים של צלילי העוד וצלילי הכרם, ומולם סטלוס וחיים אוליאל, ששרים בעיקר בשפות שאינן עברית. הדבר המדהים הוא שהרדיו הישראלי השליך בגסות את כל המגוון הזה לתוך אותה מגירה של "מוזיקה ים-תיכונית".
הישג נהדר
מה שבהחלט משותף לכל המרואיינים האלה, הוא שכולם דורשים למקם את עצמם ואת האמנות שלהם על הרצף של תרבות ישראלית, בלי כוכביות. "בהתחלה הציגו אותנו כזמרי בורקס, אחרי זה כזמרי חתונות, אחרי זה הגיעו המושגים 'זמרי התחנה המרכזית', 'זמרי קסטות' ו'זמרים מזרחיים'. אלה הגדרות שהמדיה הפילה עלינו. אנחנו זמרים ישראלים. נקודה. וכל מה שנוצר פה, הוא מפה", אומר משה גיאת ב-1985, וציטוטים דומים לזה חוזרים על עצמם לאורך הספר. הדברים האלה מחדדים שהדיון על גבולותיה של המוזיקה הישראלית לא עוסק בז'אנרים ולא בסולמות - כי אם דיון על הישראליות עצמה ומה שהיא מבטאת.
לא פחות מתיעוד של הסצינה, "מלחמתרבות" הוא כתב אישום חריף נגד התקשורת הישראלית של התקופה, שהתעלמה מכל מה שהתרחש לה מתחת לאף עד שלא הייתה לה ברירה אחרת מלבד להתייחס אליה, וגם אז הציעה פירורים. בכמה נקודות מטלטלות בספר מתאר שאול כיצד נגנזו ונחתכו לו כתבות שהכילו ביקורת קשה מדי כלפי הממסד. כך, הכתבה על ההופעה של שלמה בר בנצרת ירדה לדפוס "אחרי אינספור התנצחויות, משחקי כוח והתערבותו של המו"ל", שהתנקזו לפשרה שמשמיטה חלק מהציטוטים כי "גם ככה זאת כתבה יותר מדי שמאלנית".
למרבה הצער שאול לא מביא בפני הקוראים את מה שנחתך מן הגלם. כתבה אחרת שכתב שאול על כנס אקטיביסטים מזרחים בהשתתפות אביהו מדינה, שבו הוצע לשדר מוזיקה מזרחית מספינה שתשדר מהים ברוח "קול השלום", נדחתה לדבריו על ידי עיתונים רבים, ונעלמה לבסוף לתהום הנשייה במערכת "דבר" באופן שנראה לכותב חשוד.
"מלחמתרבות" סובל בכל זאת מכמה בעיות. לא כל הריאיונות חדים באותה מידה, וברוח הפאתוס הכללית נדמה ששאול נמנע מביקורת כלפי דברי רוב המרואיינים, גם בדיעבד. ראוי גם לומר משהו על התמהיל: מטבע הדברים, לספר יש תמה מסוימת, והוא מתמקד בסיפורים של מי שסבל מאוד מן המסננת - אך התמונה המלאה מבקשת גם את נקודת המבט של מי שכן הצליח לחלחל דרכה.
אם זוזו מוסא, בן מוש וסטלוס הם חלק מאותו הסיפור של מוזיקאים מזרחים בישראל - גם עפרה חזה, יהודה פוליקר, קורין אלאל ואהוד בנאי למשל, כולם מוזיקאים שהתכתבו ביצירה שלהם באופן מופגן עם המורשת התרבותית שהם סוחבים אחריה. הקבלה שלהם אינה מבטלת את ההדרה של האחרים, אבל היא מאפשרת להבין באילו תנאים התרבות הרשמית כן הסכימה לקבל את המורשת הזאת לחיקה. אינני יודע אם שאול פגש אותם כמראיין, אבל היה מעניין אותי לשמוע אותם עונים לשאלות שהוא שואל את אלו המופיעים בספר.
אך גם כך מצטבר כאן אוצר של מידע ותוכן שלא נגיש בדרכים אחרות, ונוגע בממשקים של תרבות פופולרית ישראלית, תקשורת ובמות אלטרנטיביות - והכל כתוב באופן קולח ומתוך אכפתיות. איזה הישג נהדר.