"לא מצטער לרגע על זה שאולי לא עשיתי את זה בגדול מבחינה מסחרית"

"אתה כוכב שוליים, עומד להתרסק, זוחל על הברכיים, האור שלך דועך, יושב על הירח, מתחת לרדאר, עם רגל על הפתח – לפני שהוא נסגר", כך נפתח השיר “כוכב שוליים" מתוך אלבומו החדש “קרח בעיניים" של נגן וזמר הרוק ג'נגו (עמיר רוסיאנו), מעמודי התווך של הרוק הישראלי ב־30 השנים האחרונות.

"זה שיר שאלעד שודלר, חברי הטוב, כתב ואני יודע שהאסוציאציה הראשונה היא שזה שיר עליי, אבל זה לא", אומר ג'נגו, “זה שיר אופטימי שמדבר על כולנו, כי לדעתי כל האנשים בעולם הם כוכבי שוליים, גם כוכבי הלא שוליים הם כוכבי שוליים בסופו של דבר. במובן מסוים כולנו כאלה, וזה הרבה יותר עמוק מהאסוציאציות הראשונות שעולות מהכינוי הזה".

האלבום החדש, שאת רוב שיריו כתב, הלחין והפיק ג'נגו מוזיקלית בעצמו (למעט “כוכב שוליים" ו"קרח בעיניים" שאת מילותיהם כתב כאמור אלעד שודלר, והאחרון הופק על ידי גבע אלון), עוסק במערכות יחסים, אהבה ועוד, וגם כולל שיר מחווה לאגדת הפולק־רוק ג'וני קאש. “כל התקליט מורכב מסיפורים אמיתיים שקרו", הוא מספר.

“היו באים לאולפן חברים שלי, יושבים איתי ומספרים לי על כל מיני דברים שקורים להם. לקחתי מזה נושאים ופיתחתי אותם. יש שם גם שירים על בני משפחה שלי, שירים על אשתי ועוד. אהבה היא חלק ממה שמקיף את האלבום. לי זה נשמע תקליט דיכאוני, אבל יש בו גם תקווה וניצוצות אופטימיים".

איך הוא נולד?
“בשנה האחרונה של הקורונה נכנסתי לאולפן שלי והתחלתי להשתעשע ברעיונות של שירים והקלטות. לאט־לאט בניתי את הקונספט הזה. זה לקח הרבה מאוד זמן ועבודה מאומצת. בכל יום עבדתי 8־10 שעות רק על זה כי גם לא היה משהו אחר לעשות, הייתה קורונה, וזה היה נחמד. התקליט מונה שמונה שירים למרות שבדרך נולדו עוד, ואולי אוציא אותם בהמשך. אני חושב שבימינו תקליטים צריכים להיות קצרים. רציתי ליצור תקליט שאפשר לשמוע אותו מההתחלה ועד הסוף וחשבתי שזה לא צריך להיות מוגזם וארוך מדי".

שם האלבום נולד בשיחה של ג'נגו עם שודלר. “דיברנו גם על ‘איש הקרח', ההרפתקן והפעלולן ההולנדי וים הוף, שהולך בקרח עם תחתונים וללא נעליים", הוא מספר. “וים הוף סיפר שבפעם הראשונה שהוא קפץ למים קפואים, העיניים שלו הפכו לקרח והוא הרגיש שהוא רואה דרך קרח. אלעד פיתח את זה לשיר והקלטתי אותו באולפן של גבע אלון לפני כשנה. בחרתי לקרוא לאלבום בשם הזה כי הוא מסתורי ולא כל כך מובן".

גרסת הסרט

ג'נגו הוא למעשה שם הבמה של עמיר רוסיאנו, 52, שדבק בו בתקופת התיכון. “זה היה בשנות ה־80, ואחד מהחברים שלי אהב מאוד את המערבון הידוע ‘ג'נגו' והתחיל לקרוא לי ככה", הוא מגלה. “אחרי שתי דקות, יתר החברים קראו לי גם ‘ג'נג'ו' וזה דבק בי".

בשנת 1989 הקים יחד עם חבריו, אסף אמדורסקי וירמי קפלן, את הלהקה “תערובת אסקוט" שפעלה ארבע שנים, והוציאה בשנת 91' אלבום בודד ולהיט ענק, “החדר האינטימי שלי", שהלחינו ג'נגו ואמדורסקי. הלהקה, שבה שימש כזמר, כבסיסט וכיוצר, הפכה אותו ואת חבריו לכוכבים כחלק מגל להקות הרוק שבלטו אז.

“היינו ממש ילדים אז, ולעשות תקליט בתקופה ההיא היה סרט מסובך כי חברת תקליטים הייתה צריכה להחתים אותך, וזה היה הרבה יותר מורכב מהיום", הוא מספר. “אז לקח שלוש שנים עד שהאלבום שלנו יצא וזה היה מדהים. הרדיו השמיע את השירים מהבוקר ועד הלילה. כל האנשים שהיו בחבורה שלנו מאוד הצליחו. למרות הפרסום, התקליט זכה להצלחה הכי פחות גדולה שלי מבחינה מסחרית, אבל הלהקה הפכה לימים לקלאסית בגלל הקריירות של כל אחד מאיתנו".

ג'נגו, שהיה אז מזוהה עם תלתליו הארוכים, ניגן באותן שנים בשלל הרכבים, בהם “האחים פורטיס" (עם רמי פורטיס), “תופעת דופלר" ו"ירמי קפלן והפרחים". בשנת 1994 הקים את להקת “ג'נגו" יחד עם הגיטריסט נושי פז (“פורטרט") והמתופף רן שמעוני (“השוונג של הפיתה"), שזכתה להצלחה וזכורה בשל להיטים כמו “מה היא חשבה" ו"לילה". “בשנת 1995 הוצאנו את האלבום הראשון, ‘קשורים'. ראינו כי טוב ומאז הקלטנו עוד שני תקליטים והתפרקנו בשנת 1999", הוא מספר.

בהמשך החליט ג'נגו להקים חברת תקליטים עצמאית, “פאסט מיוזיק", ולהפיק בה את אלבומיו בעצמו. אלבומה השלישי של הלהקה, “מאה שקל אחרונים", כבר יצא בלייבל זה. בכך היה לאחד האמנים הראשונים בארץ שפתחו וניהלו לייבל בעצמם. “אחרי התקליט השני הייתי מאוכזב כי ניסו להפוך אותי למשהו שאני לא, ולא אהבתי את מה שיצא מבחינת המוזיקה, אז עזבתי את זה והחלטתי להקים לייבל משל עצמי שבו אוכל לעשות מה שאני רוצה, מתי שאני רוצה ואוכל להחליט על הכל, כולל איך אני רוצה שהעטיפה תיראה", הוא מספר. “בשנת 1998 הקמתי את החברה עם חברי, אמיר שור, ובהמשך הצטרפו אלינו עוד חברים ושותפים, וזה היה נהדר. הרגשתי בגדול שאין לנו ברירה ולכן אנחנו חייבים לעשות את זה בשבילנו. הרבה אנשים אהבו את זה. הלייבל פעל עד 2007".

לאחרונה יצא לאקרנים “עצבני ומהיר: הסיפור של פאסט מיוזיק והפטיפון", סרטו התיעודי של עמית איצקר, שמציג את ההיסטוריה של הלייבל. “בפועל זה היה כיף ומגניב, אבל גם קשה והצריך הקרבה", אומר ג'נגו. “זו הייתה התמודדות קשה של כמה שנים, אבל זה השתלם בסוף והנה, יצא מזה גם סרט מצליח".

לאורך השנים, נוסף לשלושת אלבומי ההרכב “ג'נגו", הקליט רוסיאנו חמישה אלבומי סולו, האחרון שבהם יצא ב־2017 (“בתוך רגע"), אז גם הקליט אלבום עם הסופרגרופ הטבעוני Vegan Friendly (גבע אלון, ג'נגו ואסף רייז). מעבר לכך, הוא מופיע רבות עם שיריו, עם הרכבו ועם אמנים שונים ומפיק אלבומים. ב־3 בספטמבר ישיק את אלבומו החדש בהופעה חגיגית באוזן בר בתל אביב (פתיחת דלתות בשעה 19:30) עם הרכבו המונה את אסף רייז (תופים), ניר גבע (גיטרה), אורי קוטנר (בס) ואייל יונתי (סינטים). “ננגן את רוב התקליט, אארח אמנים, ויש כמה הפתעות בקנה", הוא אומר.

כוח השפעה

עד כמה, כרוקר, אתה בונה על השמעות רדיו בישראל של 2022?
“אני מאוד רוצה שישמיעו אותי ברדיו, למרות שיש הרבה דברים שמצליחים בלי רדיו ודברים שמתגלים ברשתות החברתיות, ויש להם קהל מחוץ לפלטפורמת הרדיו. אבל עדיין אני חושב שלרדיו יש כוח השפעה גדול, אפילו יותר מספוטיפיי, יוטיוב ופלטפורמות נוספות. אני רואה ששירים שמשמיעים ברדיו, בייחוד של אמנים פחות צעירים, הופכים ללהיטים גדולים בזכותו. הרדיו חשוב. אבל בגדול, יותר מהכל חשוב לי לעשות את האמנות שלי. אני לא חושב על אם ישמיעו את זה ברדיו או לא כי בגדול זה לא מתווה את הדרך".

עד כמה בישראל נותנים ביטוי כיום לרוקנרול?
“היום הרוקנרול ירד למחתרת. אם נשים דברים על השולחן, רוקנרול הוא מוזיקה מחתרתית. אני חושב שזה לא רע. בגלל שאנחנו מדינה קטנה אז זה יותר קשה, אבל יש הרבה דברים שהם רוקנרול ומאוד מצליחים. אני רואה הרבה קהל שבא לראות מופעי רוק, אני רוצה לצרוך את המוזיקה הזו, ובכלל יש כיום תחייה היסטרית של הופעות רוק של מוניקה סקס, יוני בלוך או שייגעצ. והאולמות מפוצצים במי? צעירים בני 17 עד 25. זה נחמד מאוד".

אתה חי את החלום מבחינתך?
“נראה לי שכן. אני עושה מה שאני אוהב. כמו כולם, אני עושה לפעמים דברים שאני פחות אוהב, אבל גם אותם אני אוהב. בסופו של דבר זה רק תלוי בי אם אני אוהב משהו. אז כן, אני חי את החלום. אני די מבסוט מהקריירה שלי ואני לא מצטער לרגע על זה שאולי לא עשיתי את זה בגדול מבחינה מסחרית. אני רוצה להצליח, רוצה שיבואו הרבה אנשים להופעות שלי, רוצה שישמיעו אותי ורוצה שישמעו את התקליטים שלי, אבל אני לא מצטער ולו לרגע אחד. אין לי נקודות צער. בשלב מסוים בקריירה ניסו להפוך אותי למין ‘כוכב' והרגשתי שזה פוגע במוזיקה שלי והופך את העשייה שלי למשהו שלא הרגשתי שהוא אמיתי או קשור אליי, אז החלטתי שאני עוזב את זה ולא רוצה את זה. בחרתי בקריירה אלטרנטיבית שאני חושב שהיא מגניבה וכיפית".