פסטיבל הג'אז המסורתי של עיריית תל אביב חזר לעיר, ואנחנו יכולים לקחת רגע ולנשום לרווחה. בימים מתוחים בהם הפוליטיקה מנכיחה שאלות קיומיות, פסטיבל הג'אז מזכיר לנו שאנחנו כאן ותל אביב הליברלית והבועטת לא פוסלת את התרבות ואת כל הקסם שיש למוזיקה להציע.
הפסטיבל, בהפקת עיריית תל אביב-יפו, התקיים בשיתוף פעולה עם קבוצת "התדר" בניהולם האמנותי של צח בר וספי ציזלינג ובמיקום חדש - בית רומנו – מתחם אשר הפך בשנים האחרונות לשם נרדף לחדשנות ועשייה תרבותית רב תחומית. בעוד שביולי האחרון, "בית רומנו" הוסיף לעצמו את התואר "המקום הכי חשוב בתל אביב" (ולא בכדי), שמו הטוב עלה לכותרות כאשר פורסם כי הוא הולך להיסגר לטובת מיזם מגורים חדשני. אם כן, ההחלטה לממש את הפסטיבל דווקא ב"תדר" מעלה מחדש את קול הצעירים שזועקים "אנחנו פה, ואנחנו פה כדי להישאר".
שאפו ענק יש לומר לאסף יעקובי וצח בר על שנים של עשייה תרבותית חשובה ועל עוד שיא מרגש במקום שהפך לאגדה שתיזכר לנצח - ״תדרומנו״.
הפסטיבל הציג ליינאפ עשיר שכלל בתוכו אמנים מקומיים בולטים וביניהם: חואניטה כהן סמית׳ הפסנתרנית והווקאליסטית הוירטואוזית (בת ה-90 יש לציין) שכישפה את הקהל בבר הקיסה. מיד לאחר מכן, ברחבה הגדולה עלו, הרכב הפיוז׳ן רוק-ג׳אז-פסיכדלי - "טאטרן", בהובלת טריו מוזיקאי העל אופיר בנימינוב, דן מאיו ותמוז דקל. בהמשך הקשבתי ל-Apifera ב׳׳רפי״ האפלולי, שביצעו ג׳אז אלקטרוני, הזייתי ששילב ביטים חלליים, אורגניים ומרחפים מהחבורה לבית משפחת רו טייפס/סתונז ת׳רו: ריג׳יוסר, ניתאי הרשקוביץ, אמיר ברסלר ויונתן אלבלק.
שניה לפני הסוף, רגע לפני שהמונדיאל איים להפיל את המופע הסופי, עלה ספי ציזלינג, החצוצרן האגדי ויקיר המתחם, בהופעה מלאה ברחבה שהביאה לאקורד לסיום יוצא מן הכלל. ראוי לציין גם את שלישיית גלעד אברו (אביב כהן, אסף יוריה), שהפכו את הקיסה לבר ניו-יורקי קלאסי לשעה קלה אחת, הפליאו בנגינתם הלא-מתאמצת ומלאת הגרוב.
ואיך לא, הדובדבן. אי-אפשר שלא להתייחס לעוזי נבון או שמא נאמר ״ישראלי נדיר" - כוכב הקצב והאגדה המקומית שהביא מופע מקור מיוחד לכבוד הפסטיבל, שמטרתו הייתה לחגוג את הקולות הנשיים המשמעותיים בזמר העברי מכל הזמנים. האורחות הסודיות שהתארחו וביניהם נונו, דנה דוניץ, דפנה שילון וענת מושקובסקי, הפריחו שממה של שנים והציבו את השירה העברית במרכז השיח התרבותי.
במהלך הפסטיבל התקיימו גם שיתופי פעולה בין אמנים מקומיים לבין אמנים בינלאומיים. אני מודה, לא הצלחתי להגיע לכולם, אבל רק בגלל שכל הופעה הייתה מיוחדת ושלמה, והיה טוב מדי כדי ללכת לאחרת. בשיטוט מהיר במתחם, נחשפתי להופעות מקטן ועד גדול, מבמה של אמן אחד ועד להרכב רחב ועשיר. הפסטיבל משך קהל רב ויצר תור מהכניסה לבית רומנו ועד לרחוב הרצל, כמו כניסה לפסטיבל עצום.
ההופעות התרחשו בבית רומנו ומחוצה לו, החל מהברים הסובבים שאירחו הרכבים מן השורה הראשונה ועד למופעים ברחבה הגדולה עם סאונד עשיר ומלכד. כל אמן לסוגו הצליח ליצור את הקסם, עם מוזיקה חודרת, לא מתנצלת ועם אג'נדה מאוד חשובה, 'לא צריך מילים כדי להגיד ולא צריך לצעוק כדי להשפיע'. רבים התהלכו בהתרגשות, בין הבר השקט לרחבה העוצמתית, על מדרגות ובספסלים בחוץ. לא רוצים יותר מכוס בירה קרה ביד אחת, פיצה חמה ביד השנייה ומקום זעום רק כדי להקשיב ואולי, יותר מהכל, להרגיש חלק. את השאר המוזיקה עשתה. הסתכלתי על השוהים וכולם בעצימת עיניים וזמזום חרישי נהנים מהתרבות הניו-אורלינסית והקסם שהצליחו לייצר מארגני הפסטיבל.
לפני הופעתו של עוזי נבון ע,לה רון חולדאי, ראש העיר, לברך ואמר "אין בעיה של חנייה, כי אין חנייה, חזרתו של פסטיבל ג'אז תל-אביב-יפו היא סיבה טובה לחגיגה". אז נכון פסטיבל הג'אז הוא ללא ספק סיבה טובה לחגיגה, אבל אנחנו לא שוכחים שבקרוב לא רק שלא תהיה חנייה גם חגיגה לא תהיה. דנה דוניץ זמרת הליווי של נבון התארחה ושרה בעדינות יתרה ואיזון מותאם "נגמר לי הערב, שלא יגמר לי הלילה" ואני מבקשת שלא יגמר לי הפסטיבל. שימשיך להתקיים, להתפתח, ובעיקר לאפשר לעוד צעירים להנות מהתרבות הקלאסית ומאירוע חסר תקדים שהיה לנו פה בעיר.