שרן ויאיא כהן־אהרונוב היו ילדים שגדלו בירושלים, הם חלמו שיהיה להם בית עץ שבו יוכלו לתת לדמיונם דרור. בשנת 2015 החלום ההוא קרם עור וגידים בדמותו של “ילדי בית העץ”, מיזם מוזיקלי לילדים, שבמסגרתו מבצעים מיטב אמני ישראל שירים שנכתבו על ידי רן, 55, והולחנו והופקו מוזיקלית על ידי יאיא, 45.
“אם היית אומר לי לפני שבע שנים שנצליח להגיע להצלחה ולתוצרים כאלה עם הפרויקט, לא בטוח שהייתי מאמין”, אומר יאיא כעת לרגל יציאתו של האלבום החמישי במיזם, שיושק בשבת הקרובה בשעה 12:30 בזאפה הרצליה. “ראינו את המיזם הזה כפרויקט רחב שהתחיל בתור אלבום מוזיקלי, אבל חשבנו שאפשר לעשות מזה הרבה דברים בהתאם לתרבות המולטי של העולם החדש, שמתפרשת על פני הרבה דברים. זה באמת משמח ומפתיע לראות את הממדים שזה הגיע אליהם, ובעיקר משמח לראות כיצד זה משפיע על הילדים”.
איך נולד המיזם מלכתחילה?
“הרעיון התחיל כשהפכתי להיות אבא. חשבתי על זה כשהשמעתי לבת שלי דיסקים שעליהם גדלתי כמו ‘הכבש השישה עשר’ או שירי ילדים של אריק איינשטיין. כשניסיתי למצוא משהו עכשווי לא כל כך הצלחתי. בשלב מסוים התחלתי להשמיע לה דיסקים של ‘הדג נחש’ ושל בוב מארלי וראיתי שזה עובד טוב, אז דיברתי עם רן אחי ושאלתי אותו מה דעתו על פרויקט כזה לילדים.
ניסינו להביא משהו מושקע מוזיקלית, כי אני מרגיש שאלבומי הילדים ההם שגדלתי עליהם השפיעו עליי וחדרו לי לדנ”א, גם בתור מוזיקאי וגם בתור אדם. רצינו שהמיזם הזה יתייחס לילדים כאל אנשים אינטליגנטים. הם אומנם קצת יותר נמוכים מאיתנו, אבל עדיין חווים כאב, בעיות ומשברים, ויש הרבה על מה לכתוב בנוגע לחיים שלהם”.
“אני רק חיכיתי ליאיא שיהגה רעיון כזה וזה קרה”, אומר רן, סופר ילדים ואיש חינוך. “אני עוסק בילדים במשך כל חיי הבוגרים, גם כותב לילדים וגם עוסק בחינוך, אבל יש משהו בפרויקט הזה שמשפיע בצורה הרבה יותר רחבה. לדוגמה, כתבנו את השיר ‘ילד לא רגיל’ על איך זה להיות אח לילד אוטיסט, שזה נושא שנוגע לי אישית, כי הבן שלי אובחן עם אוטיזם.
לדבר על הנושא הזה בפורום של אנשי חינוך - זה משהו אחד, ולצאת עם שיר כזה לרדיו, כשמאות אלפים יכולים לשמוע אותו - זה כבר סיפור אחר לגמרי. לשיר כזה יש יכולת השפעה על השיח ועל קבלת האחר. מכאן נולד הרצון לפרויקט הזה”.
נגד הסיכויים
החיבור של השניים למוזיקה החל בילדותם. “הילדות שלי הייתה מאוד בחוץ, הרבה טבע ואפילו גידלתי חמור”, אומר רן. “במקביל בתור נער ניגנתי בבס והייתי בלהקת פאנק (‘חולרע’). כמו כל אח גדול, הייתי משמיע לאחי הקטן, יאיא, שירים של בוב מארלי ומרדים אותו עם מוזיקה. בשלב מסוים הורדתי את הגיטרה ושמתי אותה מתחת למיטה. יאיא שלף אותה ועשה מזה קריירה”.
“המוזיקה הייתה מאוד משמעותית בחיים שלי כבר בילדות”, מוסיף יאיא, בסיסט וממייסדי להקת “הדג נחש”. “התחלתי לנגן בגיל 4, והעולם שלי היה מאוד סביב מוזיקה. מגיל צעיר זה היה החלום שלי. בגיל 17 הפכתי להיות הבסיסט של יצחק קלפטר ז”ל ובגיל 18 הקמתי עם חבריי את ‘הדג נחש’. משם המוזיקה הפכה להיות כל עיסוקי ומהותי”.
באלבום הראשון של “ילדי בית העץ”, שזכה במעמד של אלבום זהב, השתתפו אמנים כמו אברהם טל, "הדג נחש", מוקי וקרולינה. באלבומים הבאים הצטרפו שמות כמו חנן בן ארי, שלומי שבן, מארינה מקסימיליאן, נצ’י נצ’, נגה ארז, מוש בן ארי, עידן עמדי, מירי מסיקה, הראל סקעת, נסרין קדרי, עידן רייכל ועוד.
לאחר צאת האלבום השני הופקה סדרה בטלוויזיה החינוכית המבוססת על שירי שני האלבומים הראשונים – “ילדי בית העץ”, שבימים אלה משודרת עונתה השישית. במקביל, המיזם עובד גם להצגת ילדים בתיאטרון המדיטק. בנוסף לשישה ספרים שרן כתב בסדרת ספרי “ילדי בית העץ”, השיקו השניים לאחרונה גם משחק קופסה חדש בשם “אנחנו ילדי בית העץ”. בהרכב המופע הקבוע של “ילדי בית העץ” משתתפים יאיא, איילה אינגדשט, גלעד בן ליש ואלון רדעי.
“אני זוכר שכשהתחלנו את הפרויקט, הסתובבנו בין חברות התקליטים וכמובן שלא רצו אותנו כי אמרו שזה פרויקט ‘הזוי’ ו’לא רלוונטי’ ושאין לו סיכוי להצליח”, אומר רן. “בסוף מצאנו מישהו שהסכים להשקיע בנו, יובל ניסנבאום מלייבל ‘התו השמיני’. חלמנו על זה, אבל אני חושב שהגשמנו את החלום מעבר לכל מה ששיערנו, חלמנו בקטן יותר ממה שהגשמנו”.
“אני באמת חושב שיש משהו בפרויקט הזה שקשור גם למסלול החיים של רן ושלי”, טוען יאיא. “אולי זה הגיע מהבית: ללכת עם הלב שלך גם אם זה אומר שזה נגד כל הסיכויים. גם כשאני וחבריי הקמנו את ‘הדג נחש’ בגיל 18, אף אחד לא האמין שזה יצליח ושהיפ הופ יכול לעבוד בישראל, וזה הפך להצלחה. אז גם במיזם ‘ילדי בית העץ’ אף אחד לא האמין שזה יתפוס מקום כזה בתרבות הישראלית. גם רן, שעובד בכל מיני מדינות בעולם, עובד לפעמים נגד הסיכויים, אז זה כנראה משהו שהשרישו בנו בילדות וזה הוביל אותנו להתבגרות שלנו”.
הסיפור שלנו
באלבום החמישי בסדרה משתתפים רן דנקר, אליאנה תדהר, טדי נגוסה, איילה אינגדשט, גאיידה, דניאל זמיר ויאיא בעצמו (גם כזמר). “תמיד הייתה לנו את השאלה ‘מה יש לנו לחדש?’, ואני מרגיש שבאלבום הזה, מלבד שיתופי הפעולה המדהימים, אנחנו יותר בוגרים, עוסקים כמו תמיד בנושאים רלוונטיים ולאו דווקא קלים לעיכול.
הפעם בחרנו נושאים כמו דיכאון, התמודדות עם קשיים ומדוע אסור לשתוק כשקשה”, אומר רן. “אלו נושאים שלא מדברים עליהם בדרך כלל בשירים לילדים. נושא נוסף שעסקנו בו הוא דעות קדומות כלפי מגזרים שונים ועדות שונות. יש משהו באלבום החדש שהוא יותר בוגר ונוגע לעומק”.
“הנושאים עוסקים גם בלחץ חברתי, בהתבגרות, יש משהו נורא כיפי בפרויקט הזה”, מוסיף יאיא. “אנחנו חוגגים עם האלבום הזה 60 שירים שכתבנו לאורך הפרויקטים, ומקבלים היענות מאוד גדולה של אמנים להשתתף בפרויקט. למשל, כשכתבנו את ‘תנו לי’, דמיינו את רן דנקר שר את השיר, ולשמחתנו הוא התחבר לזה.
ככה גם עם אליאנה תדהר, הראפר טדי נגוסה, שגם כתב והלחין איתנו, דניאל זמיר, שהוא זמר דתי, וגאיידה שהיא זמרת דרוזית. המסר שלנו היה לקבל ולייצג כמה מגזרים בתוך האוכלוסייה בישראל ולהדגיש שצריך לקבל את כולם, כי כולנו חלק מהפאזל של הישראליות. השירים האלה מאפשרים להנגיש לילדים מסר אנושי”.
איך אתם מצליחים לשמור על רלוונטיות? כשהתחלתם את הפרויקט אף אחד לא ידע נניח מה זה טיקטוק
רן: “שנינו מאוד מחוברים לכל דבר שקורה, גם מבחינה חברתית וחדשותית, אז זה משאיר אותנו על הקרקע. גם יש לנו ילדים בגילים שונים, אז אנחנו יכולים לקבל את כל המנעד”.
יאיא: “נהוג לחשוב על הדור הצעיר כדור שחווה רק דברים דביליים ושטחיים, ואנחנו מרגישים שהילדים מאוד מתחברים לתכנים עמוקים. אנחנו מקבלים המון תגובות מילדים שהפרויקט הזה עוזר להם להתמודד עם בעיות בחיים, ואנחנו משתדלים להביא נושאים שנוגעים לחיים של הילדים ושל כולנו. גם אם אלה נושאים קשים ומורכבים, אנחנו מגלים שיש אוזניים שרוצות לשמוע את זה. למרות כל הקדמה הטכנולוגית, הפרויקט מצליח, והפרקים מקבלים המון צפיות, וכך גם השירים וההופעות. אני שמח על זה. זה מרגש”.
רן: “כשלקחנו את הנושא של ‘בית העץ’ לא ידענו אם ילדים יתחברו למונח ‘בית עץ’ כמו שאנחנו התחברנו לזה כילדים בשנות ה־70 וה־80. זה היה מוזר ומפתיע לראות שהם כן התחברו לזה. עכשיו הוצאנו משחק קופסה, שזה אולי הכי רחוק מטיקטוק, וזה נמכר יפה. הילדים של היום לא שטחיים, אלא מנסים לחשוב איך הם יכולים לעזור ולשפר את החיים של עצמם ושל אחרים כדי לעשות עולם יותר טוב. להגיד על הילדים של היום שהם שטחיים זה חוסר הבנה של הילדים של היום”.
במובן מסוים, עד כמה הפרויקט מסייע לכם להתחבר לילדים הפנימיים שלכם?
רן: “הפרויקט משאיר אותנו קצת ילדים”.
יאיא: “זה גם פוגש אותנו כהורים מול דילמות. השיר ‘דבר’ באלבום החדש נולד כשפנו אלינו אחרי הקורונה לכתוב שיר לילדים. רצינו לכתוב שיר על לדבר, להוציא ולשתף. זה מדבר לכל גיל, כי כל אחד מוצא את עצמו בסיטואציה של אם לספר או לא. יש שירים שפוגשים אותי כילד, כבוגר וכאבא בכל מיני מצבים”.
מה כל אחד מכם עושה בימים אלה?
רן: “בתקופה זו אני מקים מרחבים בטוחים לילדים באוקראינה. הקמתי מרחבים במולדובה, בצ’כיה, בישראל ועוד מעט גם באוקראינה ובפולין. המלחמה הזו שינתה לי את החיים. עבדתי במשך הרבה שנים במדינות מתפתחות וראיתי משברים, אבל אף פעם לא נתקלתי בטראומה שעוברת על ילדים כמו זו שקרתה במלחמה. בנוסף, אנחנו עובדים על הצגה חדשה בתיאטרון המדיטק”.
יאיא: “אני מופיע בכל הארץ עם אלבום הסולו ‘מתוך’ שהוצאתי לפני כמה חודשים, ‘הדג נחש’ מסיימים בימים אלה עבודה על אלבום חדש, ויש לנו הרבה זמן אולפן. בנוסף, לרן ולי יש הרצאה משותפת בשם ‘להביא את השינוי’ ואנחנו מסתובבים איתה ברחבי הארץ ומספרים בה את הסיפור שלנו. זו זכות גדולה עבורנו לעסוק במה שאנחנו אוהבים כי נועדנו לעשות טוב בעולם הזה”.