הלילה הנוסטלגי ששטף אמש את במת ה"אקספו" תל אביב הציף זכרונות מתוקים משנות התשעים וגם כמה שאלות פילוסופיות על תרבות הפופ.
הערב נפתח עם הופעה של להקת "Five" שלמעשה הפכה ל"Three", כששניים מחברי הלהקה המקורית פרשו לאורך השנים. שלושת פליטי הפופ מהלהקה, שלרגע אחד בהיסטוריה היה נדמה שנמצאת באותה ליגה עם הבקסטריט בויז ואן סינק, היו נראים קצת כמה אבות שהגיעו למילואים אחרי שנים שלא נפגשו. לאחר מכן המשיך הערב עם "sonique", שנתנה הופעה מלאת אנרגיה ונראתה כאילו השנים לא השפיעו עליה הרבה. אחריה צעדו חברי הצמד "טו אנלימיטד", שמאז שנות התשעים החליפו את הסולנית אניטה דות' בזמרת, אך נתנו הופעה מרימה וכיפית.
הערב חולק להופעות קצרות, של פחות מחצי שעה לכל הרכב, כשבין ההופעות כוהן הנוסטלגיה הרדיופוני ירון אשבל מהתוכנית "מנהרת הזמן" הרים את הקהל. בהפתעה מיוחדת, הפציע על הבמה אילן פלד, עם מיני-הופעת נייטיז צבעונית ומרימה, שהזכירה לנו, למקרה ששכחנו, שכבר חלפו כמה עשורים מאז שהלהיטים האלו היו בראש המצעדים, והיום יש דברים כמו נועה קירל וטרילילי טרללה.
ד"ר אלבן, שהספיק כבר לחגוג 65 שנות קיום, היה נראה רחוק משיאו. הזמר שהביא לעולם את ההמנון "It's My Life" לפני למעלה משלושה עשורים, לא ממש הצליח לעמוד בקצב שהכתיב לעצמו בשיא ההצלחה, ומלמל את הליריקות שלו, כאילו הוא מנסה לעקוב אחרי שורות ראפ בערב קריוקי. למרות הרצון להרים לאיש המבוגר והנחמד שעל הבמה, נראה שעם כל הצער שאני חש כשאני כותב שורות אלו - לפעמים עדיף לתת לקהל לשקוע בנוסטלגיה מתוקה ולהשאיר את העבר בעבר.
הרגע לו כולם חיכו, היה כמובן הופעתם של חברי להקת אקווה המיתולוגית. האנשים שגרמו לעולם לראות את בובת הברבי בצורה שונה לגמרי עם הלהיט "ברבי גירל", וניפקו להיטים רבים עם קולה הייחודי של לינה ניסטרום - הציגו את האנטיתזה המלאה להופעה שלפניהם. לעומת ד"ר אלבן, "ד"ר ג'ונס" - השיר הידוע של הלהקה, הושמע בין כותלי האקספו בפלייבק מלא, כשניסטרום ורנה דיף נשמעים בדיוק אותו הדבר כשהמיקרופון מופנה אליהם, כשהוא מופנה אל הקהל, ואפילו כשפיהם סגור. נראה שבהחלט צריך להזמין איזה דוקטור כדי להסביר את התופעה.
ניסטרום בת ה-50 שרקדה על הבמה במכנסונים כחולים וגרביונים, ממש כאילו השנה היא 1997, ודיף שמשום מה היה מכוסה בזיעה כבר מהרגע הראשון שהופיע על הבמה, עוד לפני שהתחיל לשיר, גרמו לי לסלוח להם על הפלייבק (שהוקלט ככל הנראה במיוחד להופעות - ונשמע שונה מהגרסאות המקוריות של השירים), ולקפץ כמו במסיבת שכבה באולם הספורט של כיתה ה'.
רגע אחרי שתותחי הקונפטי נדמו בשעה 1:37 בלילה והערב המשיך למסיבת ניינטיז, בעוד רוב הקהל מתפזר בלחץ (בכל זאת, בגילנו אנחנו כבר לא רגילים לשעות האלו), עלתה בי תהייה. האם אנחנו באים להופעה כדי לשמוע את האמן שאנחנו אוהבים שר בלייב, גם כשיכולות השירה שלו רחוקות ממה שהיו בעבר, או שאולי נעדיף לעצום עיניים (או אוזניים) ולשחק אותה כאילו אנחנו לא שמים לב שאנחנו שומעים הקלטה. ואולי זה עניין של ז'אנר, ובמוזיקת פופ המופע גדול מהשירה והזיכרון מתוק כמו מסטיק בזוקה - אז מה זה משנה איך אקווה "באמת" נשמעים היום? ברבי גם ככה עשויה מפלסטיק.