רונן בהונקר מספר על החיים אחרי פסטיבל שירי הילדים

בין ילדי הפלא שהתגלו בפסטיבלי שירי הילדים לאורך השנים כנראה שלא יהיה חולק שההופעה המרגשת ביותר הייתה של ילד בן 12 מדימונה, רונן בהונקר, שבפסטיבל ה־12, ב־81’, הרעיד לבבות עם ביצוע של “אמא”, שירו של שייקה פייקוב, לצד ביצועה הבוגר של שולה חן.

בהונקר, 53, כיום תושב נתניה, נולד בדימונה כבנם של מזל ומוזס בהונקר, חברי להקת האחים בהונקר שהתמחתה בריקודים הודיים. בגיל 9 הוא זכה בהשראתם בתחרות כישרונות ארצית. בין המתפעלים משירתו הייתה שלומית שומרון, אחותו של הרמטכ”ל דן שומרון ומנהלת המתנ”ס בעיר הדרומית, שקישרה אותו עם שייקה פייקוב.

מאז הפך פייקוב, מלחין שירי ארץ ישראל, לפטרונו המוזיקלי. “אני חייב את הגילוי שלי לשייקה, שעבד באותם ימים עם חברת התקליטים ‘ישראדיסק’ ודרכו הגעתי לפסטיבל”, מספר בהונקר כעת. “בהמשך לכך הופעתי בסיאול שבדרום קוריאה ובפסטיבל ‘ימאהה’ בטוקיו שביפן, שם היה בשבילי כבוד גדול לייצג את מדינת ישראל וכיף אדיר לשיר עם תזמורת של 250 נגנים לפני קהל של אלפים”.

זה לא היה מפחיד?
“לא. על הבמה אני אחר מרונן שבחיים. שם אני לא רואה אף אחד, אולי בקושי את אלה שבשורה הראשונה. כשאני שר, אני עוצם את העיניים ופורח עם הצלילים”.

הופעתו של בהונקר הילד היוותה תקדים בפסטיבל שירי הילדים. לא רק שהביצוע שלו נכלל בתקליט שירי פסטיבל 81’ בנוסף לביצועה של שולה חן - וזאת על פי דרישתו המפורשת של פייקוב - אלא שבפסטיבל כעבור שנה הוא הוזמן לשיר שיר נוסף של פייקוב, “עוד בעודי צעיר”, שאיתו דורג שלישי אחרי מייק בורשטיין ותיקי דיין. “הקול שלי התחלף מאוחר, בסביבות גיל 16 וחצי, אבל בהדרגתיות, לא משהו דרסטי”, הוא מספר.

“נשמעתי למומחה, ד”ר נגריס, שאסר עליי בתוקף לאמץ את מיתרי הקול. כולם רצו אותי להופעות, אבל בשיא הביקוש הורדתי את עצמי מהבמה, וזה היה קשה מנשוא. אומנם הופנו אליי הצעות גדולות, אבל כולן היו כרוכות בהשתקעות בחוץ לארץ, ולכן בעצה אחת עם הוריי דחיתי את כולן. היה לי חשוב לגמור בגרויות וצבא עם אפשרות להתחיל לאחר מכן מחדש. שום דבר לא בורח, חשבתי. אחרים במצבי אולי היו נעזרים בפסיכולוגים, אבל לי היו הפסיכולוגים הכי טובים שבעולם ואלה הם הוריי, שהם אנשי במה בפני עצמם. בעידוד שלהם נחלצתי מהמשבר בלי פגע”.

גם וגם וגם

בהונקר העביר את השירות הצבאי בלהקת פיקוד המרכז ובצוות הווי חיל החינוך. לאחר שחרורו, הוא דורג עם השיר “ירושלם”, כמובן מאת פייקוב, בקדם אירוויזיון 92’ במקום השלישי, לאחר דפנה דקל עם “זה רק ספורט” וענת עצמון. “הובלתי שם עד נקודת ההצבעה האחרונה, שהייתה דווקא בירושלים, וסיימתי בהפרש של שתי נקודות מהמקום הראשון”, הוא משחזר.

מאז לא ניסה בהונקר להסתער שוב על התהילה. “’זמר, זמר, אבל חשוב לדאוג לפנסיה’, אמרו לי הוריי וכרגיל נשמעתי להם”, הוא נזכר איך פנה ללימודי מוזיקה והוראה במכללת לוינסקי, “כשבכל מקום הופעות העבר בפסטיבל שירי הילדים פתחו לי דלתות”.
וההופעות?

“אני ממשיך בהן עד היום, אם כי בקטן בהשוואה לימים ההם, כחלק מחברת הפקות שיש לי, ובה אני מפיק אירועים, מביים ומפעיל את ציוד ההגברה לצד הוראת מוזיקה בבתי ספר, שם יש לי הכבוד להופיע הרבה עם נורית הירש המדהימה. בנוסף, אני עובד כמעט 30 שנה באיכילוב, כשבתפקידי הנוכחי שם אני סגן מנהל חדר הבקרה, משהו שלגמרי לא קשור למוזיקה, אבל בהמשך לעצת הוריי לדאוג לפנסיה. זה מתאים לי כמי שאוהב לגוון וללכת על גם וגם וגם”.

בבית החולים איכילוב גם אושפז לאחר שנדבק בקורונה. “כמי שהוא אסתמטי, זה תפס אותי חזק והייתי מאושפז שם תקופה ארוכה עם צורך בהנשמה”, הוא מספר.

כיום הוא גר בנתניה עם רעייתו ליזי, אשת חינוך במקצועה, ועם ארבעת ילדיהם. “אנחנו בית מאוד מוזיקלי”, הוא מספר. “כמי שמאוד מתגעגע להופעות הגדולות, אני עובד על מופע חדש, שבו אנסה להתניע את הקריירה מחדש. מבחינת קטעי הקישור אני מסודר. אשתי עושה את זה מצוין”.

יש לך זיקה מיוחדת לשיר “אמא” כיום?
“השיר הזה עד כדי כך מלווה אותי כל החיים, שבתקופת הקורונה, כאשר אסור היה להיפגש עם ההורים, מרוב געגועים אליהם נכנסתי לאולפן ובהפקה מוזיקלית של מיקי כהן, חבר שלי, הקלטתי אותו מחדש - בשבילם, ולא רק”.