הרבה מזל היה במפגש המיוחד עם פול מקרטני, שהתקיים ביום חמישי האחרון באוניברסיטת ייל, שבחוף המזרחי בארצות הברית. קודם כל, היה צריך מזל כדי להשיג מקום: באולם ווזלי המפואר יש כאלפיים מקומות, אבל עדיין מדובר באירוע אינטימי יחסית למעמד של הדובר. הכרטיסים היו בחינם והביקוש היה גבוה. האתר נפל מיד אחרי שהתחילה ההרשמה וגם כשחזר לחיים, ניתן היה רק להצטרף לרשימת המתנה. איכשהו, כנראה שנכנסתי למקום גבוה ברשימה הזו, כי כמה ימים לפני ההתרחשות הגיעה אליי הבשורה המשמחת - אני בפנים!

וכך, יכולתי לשבת במרחק כמה מטרים מן האיש והאגדה, ולשמוע אותו מדבר במשך שעה וחצי. הוא דיבר על חייו ועל יצירתו, על מה שהיה ועל מי שאבד, ולאורך כל דבריו, שוב ושוב הוקיר תודה לישות אחת - אלילת המזל.

איזה מזל היה לי שפגשתי את ג'ון (לנון)", הוא משחזר. "כשהכירו לי אותו, לא אהבתי אותו במבט ראשון. הוא היה מבוגר ממני, והוא היה שותה בירה. בפעם הראשונה שניגנתי בפסנתר והוא רכן לעברי, יכולתי להריח את הבירה נודפת ממנו. מצד אחר, הוא היחיד שהתלהב מזה שאני מתעניין בכתיבת שירים. לפני זה, כולם פיהקו כשהם שמעו על תחומי העניין שלי. התחברתי עם ג'ון ועם הזמן למדתי להבין אותו, ולאהוב אותו. אני אוהב אותו מאוד עד היום, ואני מעריץ גדול שלו.

"אני גדלתי במשפחה חמה ואוהבת, ולג'ון לא היה את הפריבילגיה הזו. המשפחה שלו היתה מפורקת, והוא פיתח שיריון כדי להתמודד עם זה. הוא היה אדם חמוץ - הפוך ממני, והשלמנו אחד את השני. כשאני שרתי 'I have to admit it's getting better' הוא החזיר לי ב'It can't get no worse'. ג'ון היה שונה מאוד ממני, ואהבתי את זה. היה לנו דיאלוג מעולה. לא היה סשן אחד שבו התיישבנו לכתוב יחד ולא יצא מזה שיר. כתבנו יחד מאות שירים - לא רע לשני בחורים מליברפול".

"היה לי מזל גם בכתיבת השירים. המוזיקה של 'יסטרדיי' באה אליי לילה אחד. אני לא יודע איך זה קרה - אבל זה קרה. לפעמים שואלים אותי אם אני מאמין בקסמים, ואני עונה - כמובן שכן, איך אני יכול אחרת עם כל המזל הזה שנפל בחלקי".

למקרטני יש זיקה לייל, אחת האוניברסיטאות היוקרתיות בעולם. הוא קיבל ממנה דוקטורט של כבוד לפני עשור וחצי, ונכדו ארתור סיים בה את חוק לימודיו לפני שנתיים. באופן רשמי, המפגש מתקיים סביב ספרו החדש יחסית, "The Lyrics: 1956 to the Present", בו הוא סוקר 154 משיריו, וזו הפעם הראשונה שדיבר עליו עם קהל בארצות הברית. על הספר חתום גם המשורר האירי פול מולדון שהשתתף אף הוא באירוע. מטבע הדברים, הוא היה אקטיבי פחות בדיון, אותו הנחה לנגדון האמר, מבכירי המרצים לספרות אנגלית באמריקה. ראוי לציין גם שכל זה קורה בתזמון מעניין: סוף השבוע שבו חגגה יוקו אונו תשעים. היא לא מוזכרת בשיחה.

השיחה עוסקת בכישרון המוזיקלי יוצא הדופן של מקרטני, אבל יש לו גם כישרונות אחרים. הוא מסוגל לחזור לסיפורים מוכרים ונדושים, אבל לעשות זאת בצורה כה מלאת חום ורגש, שנראה כי הוא מעולם לא דיבר עליהם בעבר. כך למשל כשהמנחה מבקש ממנו לחזור לכתיבת "היי ג'וד", והחיפושית מספרת על המפגש עם ג'וליאן לנון שהוליד את השיר, ועל איך "היי ג'וליאן" הפך ל"היי ג'ולס" ומשם ל"היי ג'וד". אין בדברים שלו סקופים מרעישים או בהכרח תובנות חדשות, אבל ההרגשה היא שמקרטני כותב את "היי ג'וד" תוך כדי שהוא מדבר איתנו - וזה מצמרר.

למקרטני יש גם כישרון פלאי לתת תחושה של זמן ומקום. הוא מדבר על ילדותו ונעוריו בליברפול אחרי מלחמת העולם השנייה, וההרגשה היא שאנחנו שם איתו. הוא מספר על דלות האמצעים והצנע של משפחתו ושל שכניהם בתקופה הזו, מציין כי הוא הראשון במשפחה שהיתה לו מכונית, ומצהיר לקול מחיאות הכפיים של הקהל כי "הרבה פעמים, אנשים שאין להם הרבה נכסים הרבה יותר מאושרים מעשירים".

מקרטני מספר גם על ימיו בצופים, ואיך פגש במסגרת הזו נשים בודדות ולא צעירות שהיו משוחחות איתו באריכות והיו ברבות הימים השראה ל"אלינור ריגבי". כוכב אחר של השיר הוא כמובן "האב מקנזי", והחיפושית מספרת כי כתב בתחילה "האב מקרטני" אבל לא רצה כמובן להשתמש בשם הזה, כך שג'ון והוא דפדפו בספר טלפונים עד שהגיעו לשם "מקנזי".

כשמקרטני מספר זאת, הוא מוסיף הערה - "אם אתם יודעים מה זה ספר טלפונים...", וסוחט קולות צחוק מהקהל. יש בו מודעות לכך שיושבים מולו נציגים של דורות שונים, כולל צעירים שנולדו הרבה אחרי שג'ון לנון מת ומעולם לא השתמשו בספר טלפונים, ויש בו את היכולת להשתמש בכך בצורה משועשעת ומשעשעת.

פעם אחר פעם, מקרטני מצחיק את הקהל באמצעות הומור בריטי ובומרי, אבל לפעמים הוא עושה זאת באמצעות חיקויים תיאטרליים - למשל של ליטל ריצ'רד, אותו פגש לראשונה מאחורי הקלעים של מועדון בהמבורג בתחילת השנות השישים. היו ימים.

עם זאת, את התשואות הרמות ביותר, כיאה לסביבה הליברלית שבה מתקיים המפגש, סוחט סיפור רציני בהרבה. מקרטני משחזר את הסיבוב הראשון של הביטלס בארצות הברית, ומצהיר כי נדהמו לגלות את ההפרדה שהתקיימה בה בשנות השישים בין שחורים ולבנים. הוא מספר על הופעה מפורסמת בג'קסונוויל שבפלורידה, שאמורה היתה להתקיים בתנאים מפלים שכאלה, עד שהחיפושיות איימו כי יבטלו את האירוע, והמארגנים הסכימו לכך שהקהל יהיה מעורב. בהזדמנות אחרת, הבריטי מכריז כי "צ'אק ברי היה משורר אמריקאי גדול", וגם התגובה לכך היא מחיאות כפיים סוערות.

מקרטני, כך לפחות זה נראה במפגש, הוא אדם בלי אגו, ובמיטבו כשהוא מדבר על הערכתו לאמנים אחרים - מג'ון לנון ועד אלביס. המנחה שואל אותו אם זה מועיל לדמיין שאתה אמן אחר כשאתה כותב שיר משל עצמך. כוכבים אחרים היו עונים בקלישאה כמו "לא, תהיה עצמך", אבל החיפושית מפתיעה ועונה בכנות.

"זה חשוב וטוב לדמיין שאתה יוצר אחר כשאתה כותב שיר משלך. אתה אף פעם לא באמת תהיה כמוהו, אבל זה נוטע בך ביטחון", הוא אומר. "כשכתבתי את 'The Long and Winding Road' דמיינתי שאני ריי צ'רלס. זה לא נשמע כמוהו בכלל, אבל זה עזר לי לכתוב את השיר".

לקראת סוף הדיון, שואל המנחה - איזה שיר שכתב מישהו אחר היית רוצה לכתוב בעצמך, וגם כאן יש למקרטני תשובה. "'God Only Knows' שכתב בריאן ווילסון (מהביץ' בויז)", הוא אומר. "ג'ון ואני היינו מקשיבים לשירים שלו כשהם יצאו בזמן אמת, וזה נתן לנו מוטיבציה להיות טובים יותר. התחרות בינינו היתה בריאה ומפרה".

חיפוש קצר באינטרנט מגלה שגם את זה מקרטני כבר אמר בעבר. בגיל שמונים, ואחרי כל כך הרבה שנים בזירה הציבורית, קשה להאמין שיש לו משהו לחדש, בטח לגבי אחת הלהקות האהובות והמדוברות אי פעם, אבל הוא מדבר על הכל במסירות, מחויבות ותשוקה, שגורמות לסיפורים אותם סיפר אלף פעם להישמע כאילו הוא מספר אותם בפעם הראשונה, והופכות את הערב כולו לחד-פעמי.

כל הנוכחים מתנהלים כאילו זו חוויה של פעם בחיים - כולם, חוץ מאשר מקרטני. הוא לרגע לא מפגין דרמטיות, חשיבות עצמית או כפיות טובה. כיאה למסורת הבריטית, האנדרסטיימנט מכתיב אצלו את הטון, ומשאיר לקהל מרחב להיות אמוציונלי במקומו.

דוגמה לכך מגיעה כבר בתחילת השיחה. כשהחיפושית מזכירה את "הביטלס" בפעם הראשונה, המעריצים והמעריצות מוחאים כפיים בהתלהבות, ומקרטני אומר בתגובה "כן, היינו להקה די טובה". ההקטנה הזו ממחישה למה הוא הגדול מכולם.