אם איתי פלד היה מועדון כדורגל, הוא היה צובר צלחות אליפות בארגזים. מצד אחד, הוא עושה מוזיקה שמחברת את כולם ולא כקלישאה. ומצד השני הוא מחזיק בקהל אולטראס הדוק שהולך איתו לאורך כל הדרך בנאמנות מוחלטת.
קשה לדמיין מה עובר בראש של אמן ערב הופעה כזו חשובה. תכף הוא סוגר 20 שנה של פעילות ושיא מכירת כרטיסים למופע ההשקה של הלאבום "TATE WE MADE IT" ואת הבמה יפקדו קולגות שהלכו איתו את כל הדרך. אבל הרחובות זועמים וחסומים, הכאוס רב ובקצה הנמל מחכה האנגר הגדול לאלפי נשים וגברים שבאו לראות אותו. ולמרות זאת, המחשבות הטורדניות לכאורה פונו בהחרפת התנגדות, הכבישים התרוקנו ממפגינים ובתשע אפס אפס – החלה הפגנת עוצמה חגיגית על הבמה.
ברשותכם, אשאר בסמנטיקה הפוליטית לכמה רגעים. פלד, בהיותו נסיך הז'אנר, הוא ראפר שיודע לקיים שיח עם מגוון סגנונות. החל ממוזיקת דיכאון, דרך רוק ומטאל ועד למוזיקה ארץ ישראלית וקלאסית. בשל כך, בכל מהלכי הקריירה שלו, הוא גייס קואליציה רחבה של אמנים וחלקם הגיעו לעשות כבוד על הבמה.
גילוי נאות, כיאה לתקופת טרום בומריותי, את המופע ראיתי מהטריבונה העליונה במתחם, כשלגמרי זו לא הדרך לחוות הופעה כזו. כדי להרגיש את מלוא העוצמה, צריך להישאר על הקרקע, בתוך ההמון ולרקוד 90 דקות. אבל זו גם הייתה דרך מעניינת להתבונן ולבחון את האירוע, שהחל בהנפת הדגלים השחורים של פלד בכל אחת מפינות הבמה, שנשארו להתנוסס עם האות P לאורך כל הערב, כשברקע פירוטכניקה ועשן – אולטראס, כבר אמרנו.
אחרי פתיחה מרעידה וכמה שירים מהרפרטואר המוכר, לירון עמרם עלה לבמה לשחק איתו קצת סטנגה עם השיר "כפרה" (בתפקיד ניבין) ומיד אח"כ לבצע את השיר "פלורנטין" מתוך האלבום החדש. בהמשך עלו המפיק המוזיקלי והראפר מיכאל כהן שנתן טייק מעולה, רביד פלוטניק שירה מילים על הקהל וברכות על פלד, והחברים מיכאל סוויסה, עדן דרסו ושלומי אלון.
בין לבין פלד קצת שוחח עם הקהל. ומי שציפה למילים גדולות קיבל את אותו ילד מרוגש ממנחמיה שלא בז** שלו לעשות סמול טוק עם הקהל, אבל בא לתת עבודה כיאה למושבניק שהוא. וזו לדעתי הפשטות וסוד ההצלחה שלו. הטקסטים הישירים נתפרים במוזיקה עצמה ולא במינג לינג. ובגלל זה, הוא גם מרשה לעצמו לחתום את ההופעה בתקיעת גרעפס אימתני על המיקרפון.