23 שנה לאחר שהקימה את "פורום המלחינות הישראליות", מה שהיה מעשה חלוצי בשעתו, התבשרה בימים אלה המלחינה הגר קדימה על זכייתה בפרס מיוחד מטעם דירקטוריון אקו"ם על תרומתה לקידום היצירה הנשית. הפרס יוענק לה בטקס פרסי אקו"ם, שייערך ב-16 באפריל בבית היוצר של אקו"ם, בנמל תל-אביב.

"בשונה מהיום גדלתי בתקופה שבה לנשים צעירות לא הייתה תודעה פמיניסטית. כשחזרתי מלימודי הדוקטורט בארצות הברית, אחרי כל מה שספגתי שם תהיתי איך יכול להיות שבארץ אין כמעט מלחינות של מוזיקה רצינית. אבל ברשימת חברי איגוד הקומפוזיטורים גיליתי שמות של 22 מלחינות שלא היה ידוע עליהן הרבה", היא מספרת.

"העתקתי בכתב-יד את השמות ואת מספרי הטלפון והתחלתי להתקשר מבלי לדעת למה ולשם מה ומה שיצא זה הפורום שהקמתי והייתי יושבת הראש הראשונה שלו", ציינה.

בעצם, לשם מה הוקם הפורום הזה, שכמותו אין בתחומים מקבילים? האם היה בכך רמז לקיפוח?
"אני מאוד לא אוהבת את המילה 'קיפוח', שיש לה משמעות קורבנית. אבל בעת הקמת הפורום בשנת 2000, כששליש מהמלחינים היו מלחינות, בהקלטות ובשידורים הן תפסו חמישה עד עשרה אחוזים בלבד, מה שמצביע על חוסר איזון ועל מצב חברתי, שדורש תיקון".

"אם אז מלחינה של מוזיקה רצינית הייתה חיזר, משהו חריג בנוף, היום, בעקבות פעילות הפורום יש מציאות שונה לגמרי, עם כמאה מלחינות, שהודות לו יצירותיהן בוצעו בקונצרטים, מה שמעודד אותן ליצירה. ואם אתה שואל על קיפוח, לא הייתי  אומרת שזה היה מכוון. הממסד המוזיקלי בארץ - שנוסד על-ידי מלחינים ומוזיקאים גברים, אנשי דור המייסדים, שהיו נפלאים כשלעצמם, היה מאוד גברי במהותו ובחוקי המשחק שלו".

קדימה, 66, תושבת רמת השרון, שאביה האידיאליסט שינה את שם משפחתו ממסר הרבה לפני שאריאל שרון קרא כך כעבור שנים למפלגתו, גדלה בקרית-חיים, שם הייתה צמודה לפסנתר מגיל שבע. "תוך כדי הנגינה אלתרתי והלחנתי שירים", היא מספרת. "לא נהייתי פסנתרנית אולי מפני שאני לא פרפורמרית טבעית ומצאתי את הביטוי שלי בהלחנה".

לאחר שחרורה מהצבא הייתה קדימה תלמידתו של המלחין אבל ארליך באקדמיה למוזיקה בתל-אביב, שם למדה לתואר ראשון, בעוד שבארצות הברית היא קיבלה תואר דוקטור בקומפוזיציה, כישראלית הראשונה שהועטרה בתואר הזה.

ד"ר קדימה, שיצירותיה בוצעו ומבוצעות על-ידי תזמורות בארץ ובחו"ל, מקדישה זה מכבר חלק מפעילותה האמנותית לתמיכה בדו-קיום של יהודים וערבים בישראל, ביצירות מפרי עטה ובפרויקטים משותפים של מלחינות יהודיות ופלסטיניות.

לצד המוזיקה, קדימה היא גם ציירת. "הציור היה תמיד חלק מחיי עד שבשלב מסוים התחלתי לעסוק בו ביתר שאת, לרבות השתתפות ב-30 תערוכות קבוצתית והצגה בשבע תערוכות-יחיד", היא מציינת. "יש קשר בין דברים שאני מחפשת במוזיקה, עם הפשטות שבה לבין דברים שאני מחפשת בציור. כל מה שאני עושה במוזיקה משפיע על דברים אחרים שאני עושה".

עד כמה יש שיתוף פעולה ביניכן, המלחינות, לבין תזמורות בארץ?
"לפי דעתי, קרוב לאפס. זה לא שלמלחינים גברים קל איתן, אבל למלחינות עוד יותר קשה. כך יצירות שלי מעולם לא בוצעו בפילהרמונית, אך הושמעו בסימפונית ירושלים ובתזמורות נוספות כאן, שלא קל לנו להגיע אליהן".

קדימה נותנת להבין שדברים אינם קורים מאליהם והיא מביאה לדוגמה את קול המוזיקה, ש"נעשה פתוח יותר ליצירות של מלחינות מאז שהמנצחת טליה אילן החלה לשמש בו כעורכת מוזיקלית". זה עדיין לא מספק אותה. "ברם, לפנינו עוד דרך ארוכה עד שיהיה כאן שוויון מגדרי", היא אומרת.