"המחזה "מניין נשים" מאת נעמי רגן, מבוסס על מקרה אמיתי. אף על פי שההלכה מגדירה "מניין" על קבוצת גברים שהתקבצו לטובת קיום מצוות מסוימות שחובה לקיימן, ישנו היגיון בסתירה הלשונית העולה משם המחזה, כמעט כמו מכך שליא קניג משחקת תפקיד ראשי בגיל 92.
המחזה עוקב אחר סיפורה של חנה קשמן (מאיה מעוז) רבנית חרדית מכובדת ממאה שערים, אם ל-12 ילדים, שעזבה את ביתה ומוצאת את עצמה מנותקת בעל כורחה מילדיה, לכודה בידי כוחות חברתיים שאינה יכולה להתנגד אליהם. ההחלטה לברוח מבעלה ומהחיים בקהילה החרדית, הביאו להשלכות קשות שמסמלות ומנכיחות את הקושי של נשים לפעול בניגוד לכוח השלטון הגברי. כתוצאה מהחלטה לבחור בחייה בעלה של חנה מתגרש ממנה, מסית את כל משפחתה נגדה ואף נעזר בבית הדין הרבני על מנת לשלול ממנה כל מגע עם ילדיה.
אם לא די בכך חנה אשר נאלצת להתמודד עם מציאות אימתנית שממדרת אותה מהחיים שבנתה בעשר אצבעות, מוצאת את עצמה לבדה בעולם, אלמלא חברתה הטובה זהבה (אדווה עדני) שמצילה אותה ואת נפשה השברירית. אך הדבר מייצר שמועות כוזבות המציירות את חנה כמופקרת וסוטה, שברחה מביתה בכדי לחיות חיי אישות עם אישה אחרת.
החיים בחברה החרדית
באמצעות סיפורה של הגיבורה, רגן חושפת במחזה את החיים בקהילה החרדית ואת הזילות שבה היא נוהגת, לדעתה, בנשים ובכבודן וחושפת את המסתתר מאחורי האידיליה המשפחתית כביכול ואת העולם של צדקנות דתית, טיוח והסירוב להכיר בעוולות כלפי האישה. בהקשר זה, פרומה קשמן (ליא קניג) האם הראשונה ומי שבנתה את מפעל שנקרא "משפחת קשמן". אם להיות כנה, קניג לא צריכה הרבה כדי להשאיר את הקהל שבוי בקסמיה, אך במחזה "מניין נשים" היא לא לבד ועובדת בהרמוניה מושלמת עם מעוז המשחקת את הבת שלה. יחד השתיים מייצגות את מלחמת הקולות שעולות בראשן של הנשים בחברה החרדית. מחד גיסא, האישה הטובה שמקיימת את המצוות ואת החובות שהגבר מחליט עבורן ומאידך, היכולת הרגשית להחליט, לחשוב ולפעול בעצמאות מלאה על כל רצונותיהן.
העינים לא נשארות יבשות
שתי דקות לפני שהחלה ההצגה שמעתי שתי נשים מדברות על ההצגה: "תתכונני ל-90 דקות של דמעות", וחשבתי לעצמי שזאת הדרך של הגברת להסביר שההצגה טובה, אבל לא תיארתי לעצמי שזה באמת מה שהולך לקרות לי. לקח לי חמש דקות לפרוץ בבכי ומאותו רגע הברז לא נפסק. הסיפור הכואב והלא ייאמן העולה מהמחזה מכאיב בצורה בלתי רגילה אבל יכולות המשחק של חבורת הנשים האמיצות שעמדו על הבמה של התיאטרון הלאומי הותירו אותי חסרת מילים. למעשה, זאת אזקוף לזכותה של לילך סגל שעשתה עבודת בימוי שעוד לא ראיתי בתיאטרון הישראלי. חנה שתנועות גופה, השהיות והכאב שזלג מעיניה חדרו אל ליבי והרגשתי את התיאורים חודרים לנשמתי, מאמא גולדי (טטיאנה קלניס אולייר) שחומלת את חנה ולמרות האיסורים שקבעו הרבנים מחבקת אותה במילותיה. עדינה (רינת מטטוב) המגמגמת שהובילה את הקהל מסע בהבנת נפשו של אדם ובחיבור בין גוף לנפש. אני יכולה להמשיך שעות אבל אני לא בטוחה שישנה דרך להעביר את החוויה שעברתי אמש בתיאטרון הלאומי.
שיעור בהכלה
הימים הסוערים בעקבות הרפורמה המשפטית, החזון העתידי של מדינת ישראל מעוררים חששות רבות אצל כל אחד ואחת מאיתנו. ההצגה מציירת בידיוק את הפחד והחשש. אני לא ממליצה לראות את ההצגה, אני דורשת שכל אחד ואחת ילכו לצפות בה, ואם "בחובות" עסקינן, לטעמי זאת חובתו של כל אזרח לצפות בהצגה "מניין נשים".