"אף אחד לא מכיר אותי, אף אחד לא הסתכל עליי ולא ספר אותי, ופתאום גדעון התחיל לשאול אותי שאלות ולצלם אותי. התחושה וההרגשה שלי היו 'וואו'. סוף־סוף יכולתי להוציא את הדברים שהיו לי בתוך הבטן", כך אומר דני מולו, שהדיוקן שלו מופיע בתערוכת הצילומים "תִּקּוּן | גִּבּוֹרִים" של הצלם והאקטיביסט גדעון אגז'ה, שנפתחה ביום ראשון האחרון במרכז הקונגרסים הבינלאומי בבנייני האומה בירושלים.
בתערוכה, שאצר ערן ליטוין, תיעד אגז'ה בצילומי פורטרט את הגיבורים שמאחורי עלייתם של יהודי אתיופיה לישראל, ביניהם אנשי דת, אסירי ציון ומשתפי פעולה עם המוסד, יוצאי אתיופיה, שחלקם עלו בעליות הרשמיות ואחרים עלו באופן לא לגאלי לישראל. המטרה של אגז'ה הייתה לתעד ולשמר את פניהם ודמויותיהם של מי שהניחו את אבני היסוד להקמת הקהילה האתיופית בישראל. הצילומים נערכו בבתיהם של המצולמים. בכל מפגש אגז'ה קיים שיחות ארוכות עם המצולמים, שבהן הם סיפרו לו את סיפורם האישי והקולקטיבי ושיתפו בתלאות הדרך הקשה והמסוכנת שעברו כדי להגיע ארצה מאתיופיה דרך סודן. רוב המצולמים בתערוכה הגיעו בגפם לישראל ופילסו את דרכם בחברה הישראלית, לעתים תוך מלחמת התשה של ממש מול הממסד המקומי.
מולו עצמו נולד באתיופיה בשנת 1967. עד גיל 13 עסק ברעיית צאן ובעבודה חקלאית. בגיל 14 חבר למוסד, סייע להציל יהודים רבים ולבסוף גם הגשים את חלום העלייה הפרטי שלו ועלה לישראל בשנת 1987. כיום הוא מתגורר ברחובות.
איך ההשתתפות בפרויקט השפיעה עליך?
"זה גרם לי להסתכל אחורה ולומר 'זה מה שאני עשיתי?'. בגיל כה צעיר סיכנתי את עצמי והייתה לי כזו מסירות ואחריות. היום אפילו קשה לי לדמיין איך היה לי האומץ. שמחתי לספר את הסיפור שלי, הרגשתי גאווה. אני גאה להיות יהודי, להיות בארץ ישראל. אני רוצה שאנשים שיסתכלו על התמונות שלנו בתערוכה ידעו מה עשינו, שיתעניינו בסיפורים שלנו, במעשי הגבורה של בני הקהילה שכמעט לא מכירים".
לבנות ולהיבנות
אגז'ה, 38, צלם, אמן תיעודי וחוקר, מקדיש את עשייתו האמנותית לתיעוד הקהילה האתיופית במטרה להנכיח נרטיבים נשכחים בהיסטוריה ובתרבות של עם ישראל. סדרת הצילומים הנוכחית מהווה עבורו גם מסע שבמהלכו למד על עצמו ועל שורשיו. "עליתי ארצה מאתיופיה בגיל 11", הוא מספר. "יש לי בלקאאוט בכל הנוגע לעלייה שלי. דרך המצולמים גם רציתי להכיר את עצמי. רציתי לשאול אותם על החיים באתיופיה, על ציונות, איך בכלל אנשים מחליטים לצאת למדינה שהם לא מכירים ולהגשים את החלום הציוני שלהם. חיים בינינו גיבורים שעשו מעשים גדולים שנשכחו, אנשים שלא סופרים אותם. אלה גיבורי תרבות מהקהילה האתיופית, גיבורים שהם מאוד שקופים, ואני מביא אותם לקדמת הבמה. דרך הסיפורים שלהם רציתי להבין מהם השורשים שלי, להבין איך החיים התנהלו באתיופיה, מי היו האנשים שעודדו אותנו לשמור על היהדות, מי היו האנשים שעזרו בתהליך העלייה. המוסד הישראלי לא יכול היה לעשות את המבצע ללא עזרה מבפנים".
הפרויקט הזה התבשל אצל אגז'ה קרוב לעשור, "אבל מטעמים של משאבים זה כל הזמן נדחה", הוא אומר. "לכל עשייה יש מחיר כלכלי, ואין הכרה במה שאני עושה. אני חוקר את מורשת יהדות אתיופיה דרך האמנות ומייצר מקורות מידע שיכולים לשמש למחקרים אקדמיים, אבל לא מצאתי גוף שיממן את זה. המבוגרים האלה הולכים מאיתנו בלי שאף אחד שמע את סיפור החיים שלהם. בזמן הקורונה הייתה הרבה תמותה בקרב הקהילה שלנו. זה צרם לי נורא. חשבתי כמה עושר תרבותי הם לוקחים איתם. היה לי נורא חשוב לתת ביטוי לאנשים האלה, לנרטיב שלהם שלא מסופר נכון ולא בא לידי ביטוי. בסופו של דבר היה קול קורא של משרד התרבות והספורט ליוצרים עצמאיים, הגשתי את הפרויקט שלי, קיבלתי תקציב והתחלתי לעבוד על זה, לחקור, לעשות טלפונים, לחפש את האנשים הכי משפיעים, לעשות שיחות רקע, לצלם אותם. בסך הכל צילמתי כ־40 איש - גברים ונשים בגילי 45־90 - גם סטילס וגם וידיאו. הקלטתי אותם על מנת לעשות תקציר ביוגרפי. כל צילומי הווידיאו נמצאים אצלי ואין לי תקציב לערוך אותם. 13 מהדיוקנאות שצילמתי מופיעים בתערוכה עם תקציר סיפורם. יש עוד הרבה אנשים שמחכים שאצלם אותם. כרגע עוד לא הצלחתי לגייס משאבים כדי להשמיע את קולם. מקווה שאמצא את הבן אדם הנכון שיהיה לו חשוב להקצות לכך תקציב".
מה הפתיע אותך בסיפורים ששמעת?
"האומץ שלהם, הגבורה שלהם, עד כמה אתה באמת נאמן להגשמת החלום הציוני שלך. זה כל כך מדהים. אל מול הקושי והפחד, הם ראו את החלום שלהם מתממש. ללא האומץ והגבורה שלהם מדינת ישראל לא הייתה מעזה בכלל להעלות אותם. אנחנו לא מעריכים אותם. אני מרגיש כסוג של שליח, אני רואה בפרויקט הזה חשיבות לדורי דורות. הילדים שלנו לא צריכים לגדול פה כאילו מישהו עשה לנו טובה שאנחנו פה. האנשים האלה הם הגיבורים שלי, ודרכם אני מזמין את החברה הישראלית לפתוח דיאלוג עם הדיוקנאות. אני מזמין את הקהל להסתכל בעיני המצולמים ולהתקרב לסיפורם של מי שהם חלק בלתי נפרד מהמפעל הציוני המפואר".
המצולמים שמחו לשתף פעולה?
"קודם כל, ביקשתי לשמוע את סיפורם בשפה שהם מרגישים הכי נוח איתה. הדיאלוג איתם היה מאוד מרתק. צילום ארך בין שעתיים לארבע שעות, הם לא הפסיקו לדבר, בירכו אותי, אמרו שאף אחד לא שואל אותם, לא מתעניין, ואילו אני הקדשתי להם את כל תשומת הלב שלי. זה היה מאוד מרתק, יצאתי מאוד מחוזק מכל התהליך. כל אחד מגיע עם סיפור אחר ואתה אומר: 'וואו, איך לא שמעתי על זה קודם'. כילד חיפשתי גיבורים עם צבע עור כמו שלי ולא מצאתי".
הרגשת שמבחינה אישית סגרת מעגל?
"זה פתח לי המון ערוצים, מלא דברים שלא ידעתי, שלא שמעתי באף מקום אחר. למדתי המון, איך לטפח חלום ולהגשים אותו. רציתי גם לשמוע איך מדינת ישראל קיבלה את עולי אתיופיה. באתי עם קצת נימה ביקורתית על כך שמדינת ישראל צריכה להתבייש באופן שבו קלטה את יהודי אתיופיה. רציתי שיספרו על הקליטה שלהם, אבל הם לא דיברו על כך. כמו ניצולי שואה שמעולם לא אמרו אף מילה רעה על מדינת ישראל, גם להם לא הייתה נימה כזו. לכולם היה רק מסר אחד גדול: בואו להכיר אותנו, אנחנו כאן כדי לבנות ולהיבנות".
חלילה לא לדבר
אחד המצולמים בתערוכה הוא רחמים אלעזר, 67, שדרן רדיו, פעיל בולט של מאבקי ביתא ישראל, שגם הקים תחנת רדיו באמהרית בשנות ה־80 וניהל אותה במשך 29 שנים. "היה חשוב לי שרחמים יהיה חלק מהפרויקט, כי הוא היה הפה של הקהילה המון שנים", אומר אגז'ה. "רחמים הוא איש מאוד צנוע והיה חשוב לי שיקבל ביטוי. עניין אותי הסיפור שלו. הגיע הזמן שהקהילה שלנו וגם החברה הישראלית כולה יכירו בגיבורים שלנו".
אלעזר נולד בשנת 1955 בכפר באזור סקלט שבמחוז בגמדר שבאתיופיה. "כשהייתי בן 13, נתקלתי בעיר גונדר בשלושה ישראלים: שלום רוזנפלד, יצחק לבני וארנולד שרמן", הוא מספר. "זיהיתי שהם יהודים, פניתי אליהם בברכת 'בוקר טוב' וביקשתי מהם לקחת אותי איתם לירושלים. הם הבטיחו לעזור, ובסופו של דבר הגשמתי את החלום ועליתי ארצה".
מה מסמלת עבורך ההשתתפות בתערוכה?
"חשוב שאנשים ידעו על הבודדים האלה שפתחו עבורם את שער העלייה. יש ממש אנשים גיבורים בתוך העדה, שגם בני העדה עצמם לא יודעים עליהם. עשינו את העבודה שלנו בענווה. זה לא באופי שלי לספר מה עשיתי, אבל חשוב לי שיכירו שיש בעדה אנשים שעשו המון דברים אמיצים וסיכנו את עצמם".
"רציתי שהקולות שלנו יישמעו", אומרת גם אלף ברוך, שגם דיוקנה מופיע בתערוכה. "שישמעו מה אנחנו עברנו. רבים עדיין לא יודעים את הסיפור שלנו. באנו למדינה שבה התרגלנו לא לדבר, להרגיש בושה, ובגלל זה אנחנו שותקים".
ברוך, המתגוררת כיום ברמלה, נולדה ב־1967 בכפר היהודי ברבוואקס באתיופיה למשפחה דתית. בהיותה בת 12, בעת הבריחה לישראל, נתפסה על ידי הסודנים והוכנסה לכלא. אחרי שהצליחה להגיע לישראל, הוציאה את ספרה "לחצות לצד השני" המגולל את סיפורה. "כשהגעתי לפה, דאגו לנו רק לבגדים ולאוכל", היא אומרת. "אף אחד לא שאל מה עברנו בנפש. עד היום אני נמצאת אצל פסיכולוגים. אני שמחה להשתתף בתערוכה ולספר ולשתף את סיפורי כדי שאחרים ידעו. עברנו טראומות, אבל גדלנו בתחושה שחלילה לא לדבר".
התערוכה מוצגת בטרקלין אורנים בבנייני האומה בירושלים עד 1 בדצמבר. בתיאום טלפוני מראש במספר: 6558558 - 02