השחקנית מורן ארביב מאמינה בכל מאודה ב"משפחת התיאטרון". כתמיד, כשהיא על הבמה ארביב מייצרת עוד משפחה עם הפרטנרים איתם היא משחקת. "למשך שעה וחצי שעתיים, אני מקיימת אינטימיות בדרגה הגבוהה ביותר עם חברי השחקנים שאיתי על הבמה. כאילו אני יוצרת חיבורים עם אנשים מגלגולים קודמים שנפגשים שוב" היא אומרת.
"מוציא אותנו לא טוב": כשהחברים מפאודה ביקרו את דורון בן דוד ב"רוקדים עם כוכבים"
פרס "כד החלב": מה עשתה שלישיית מה קשור בעמק יזרעאל?
"הבן של מושיקו הגדול", קומדיה משפחתית בתיאטרון הקאמרי, היא המשפחה הבימתית הנוכחית של ארביב. בהצגה מאת גיל ארי כהן ובבימויו של עירד רובינשטיין (הקאמרי 1: ב-28.6 - 20:30; ב-30.6 - 12:00 ו-20:00).
היא מגלמת את דמותה של מיכלי, אחותו של נועם (עמוס תמם) ובתו של מושיקו (מתי סרי). "לשעה וחצי עמוס תמם ואני, נועם ומיכלי, אחים על אמת" היא מספרת.
עלילת המחזה מביאה את סיפורו של השף נועם אמיר, מטאור בשמי הקולינריה המקומית, שנקלע לחובות רגע לפני פתיחת הביסטרו החדש שלו בפאריס. כשנועם מגיע להלוויית האב מושיקו, שהיה הבעלים של חומוסיית "מושיקו הגדול" האגדית, הוא מגלה כי בצוואת האב טמונה הצעה שלא יוכל לסרב לה, בעטיה הוא מוצא עצמו חוזר אל כל מה שהוא ברח ממנו: בית ילדותו, החומוסיה של האב ויחסיו עם אחותו מיכלי "האחות שוויתרה על רצונותיה ונתקעה בחומוס המשפחתי".
אחים ומתחשבנים?
"מיכלי לא מצליחה לסתום את הפה, היא כואבת את העובדה שנועם אחיה שכח את המשפחה והותיר אותה תקועה מאחור. וכשהוא חוזר מתעוררים כל חשבונות העבר. מיכלי שלא יודעת לשים פילטרים לפה, עונה לו בצרחות, ומטיחה בו גם את העובדה שלא נשאר נאמן לשם המשפחה המקורי והחליף את שמו מ'עמר' ל'אמיר'".
בשיחה עם ארביב ניכר שדמותה הבימתית נוגעת בה ומזכירה לה את עצמה במשפחה האמיתית בה גדלה. "מיכלי הבימתית מזכירה לי מישהי שיכולתי להיות בחיים, אבל בסופו של דבר בחרתי אחרת. הדיאלוג המתרחש על הבמה במשפחה המזרחית מבת ים, מזכיר לי את המשפחה שלי עם אותו סאונד מתפרץ ודוגרי, שיש בו גם דאגה אמיתית ואהבה".
מורן ארביב גנס, 42 האחות הצעירה מבין ארבע אחיות במשפחת ארביב. אביה עלה ממצרים ואמה מטריפולי. "נולדתי כשאחיותי היו גדולות 17.16.12. הן היו האמהות הקטנות שלי ובהמשך כשהן עזבו לחייהן, גדלתי לבד עם זוג הורים שעטפו אותי יותר משצריך, העניקו לי המון, כולל דברים שלא הייתי צריכה. אבל הנטיה והדחף שלי לעולם המשחק והבמה לא עברו בקלות מבחינתם. הם לא עצרו אותי, אבל הם גם לא פרגנו ולא אמרו 'את טובה בזה'. היום, כמובן אני גאוות ההורים שלי, הם מגיעים לכל ההצגות בהן אני משחקת".
האם זה האט את התפתחותך כשחקנית?
"אני שרופה על הסגנון של בית הורי. אני אוהבת שמחה חזקה ומתפרצת מתה על אוכל, חגים ומשפחתיות. הבריחה שלי התבטאה בלימוד של עוד תרבויות ועולם התיאטרון חשף אותי למקומות נוספים. שומעת מירי? אני מתה על צ'כוב. כשקראתי את 'השחף' של צ'כוב עם חוה אורטמן שהיתה החונכת שלי בשיעורי משחק, אמרתי לעצמי 'וואו איזו דינמיקות בתוך המשפחה'.
בתחילת הדרך לא אמרתי בקול ובביטחון שאני נושאת את המשפחה שלי כמו כתר, שזה הצבע שלי והאותנטיות שלי. לקח לי זמן להצהיר את מי שאני.
כשסיימתי את הלימודים בבית הספר למשחק והלכתי לחפש סוכנות תמיד היו מי שאמרו לי 'את טיפה גדולה באודישנים'. אז הכלתי את הביקורת הזאת וניסיתי להקטין את עצמי, עד שקלטתי שזה לא קשור אלי. זה לא אותנטי להקטין את עצמי ולמדתי להיות אני".
את צעדיה הראשונים בתיאטרון היא עשתה על בימות הפרינג'. "כן, אני פרינג'אית ידועה". היא שיחקה ב"שירת העצבים", "האוהל האדום" והשתתפה בקברט הסאטירי "בורדל טוטל" – "סאטירה חברתית שהקדימה את זמנה, על מועדון שעומד להתפרק. מעין משל על המדינה, ובו שיחקתי בתפקיד המנהלת יפה אטיאס".
באחד הערבים הגיח ל'בורדל טוטל' גלעד קמחי המנהל האמנותי של "הקאמרי". לאחר שצפה בארביב ב-2019 נתן לה את כרטיס הכניסה לתיאטרון הרפרטוארי. "אני חייבת לו תודה ענקית".
בפעם הראשונה בתיאטרון הקאמרי היא שיחקה ב'גדר חיה' הצגה על פי ספרה של דורית רביניאן, בתפקיד האחות של הגיבורה, אביגיל הררי. אבל למחרת החזרה הגנרלית להצגה הגיעה הקורונה, והתיאטראות כמו כל עולם התרבות בארץ נסגרו. בהמשך ההצגה חזרה אל הבמה. ארביב שיחקה גם בהצגה "הטנק" ע"פ ספרו של אסף ענברי שירדה השבוע, בהצגה "תחושת בטן" עם אודיה קורן ועוד.
ולא רק הבמה קוראת לה, גם המסכים קורצים והיא שיחקה בתפקידים שונים בקולנוע ובסדרות טלוויזיה בהם "לעבור את הקיר" מאת רמה בורשטיין, בסדרות "בעלות החלומות","נורמלי" ועוד.
"גיליתי את הקסם של המסך הגדול והקטן. אני מתה על זה. אני אוהבת את ימי הצילום, את העובדה שעוברת תקופה מאז שיצרת משהו, ופתאום כשכבר שכחת מזה הוא חוזר אליך כשמקרינים את הסרט או הסדרה" היא מתפעלת.
וזה שונה מהתיאטרון?
"לתיאטרון יש קסם אדיר משלו. אני מכורה למה שקורה על הבמה ולמגע הישיר עם הקהל, לדבר הזה שנולד ברגע ונגמר ברגע. אני מעבירה לקהל את המידע שיש לי והקהל משיב לי בצחוק, חיוך, בכי ומחיאות כפיים ובסוף ההצגה אני משחררת אותו עד הדבר הבא".
היא בוגרת לימודי משחק בסמינר הקיבוצים וגם מלמדת כאן משחק. ביחד עם יניב גוטווירט, חברה מימי מגמת התיאטרון בתיכון "היובל" בהרצליה, היא משמשת כמנהלת האמנותית של "מרכז דידה" בהרצליה שהקימו יחד, כמו גם את להקת "על הבמה" ממנה צמחו השחקנים רועי ניק, עמית רהב, אלון סנדלר, אסף הרץ ואחרים.
את חולמת על תפקיד ראשי?
"אני בשלה לזה ומרגישה שהוא יגיע. לפני 'מושיקו' עשיתי אודישן להצגה אחרת בקאמרי, אבל גלעד קמחי אמר 'לא. אבל חכי'. השחקנית שהייתי פעם לא רצתה לחכות. אבל הפעם זה קרה. שבוע אחרי הסירוב, קיבלתי את 'מיכלי' בהצגה 'הבן של מושיקו'.
בקרוב יהיה לי תפקיד משמעותי, עדין לא ראשי, שעדיין איני יכולה לדבר עליו. בחופשת הלידה של בני עומר כתבתי עם שני בר און, סדרה בת 12 פרקים, אנחנו עוד עובדות עליה". מורן ארביב גנס מתגוררת עם משפחה בהרצליה. היא נשואה לאמן צייר אודי גנס והשנים הורים לשני בנים - אביתר בן 10.5, ועומר בן חמש.
בשנים קודמות התמודדו בני הזוג עם קשיים, כשמורן עברה לידה שקטה ב-2016 וגם הפלה בשבוע 20 להריון. "אז הכל התחיל להיות אפור. את מאבדת מהתמימות שלך, ואת שואלת את עצמך 'איך זה יכול להיות לאבד תינוק? ולמה זה קרה לי?'.
בהמשך נודע לי שנשים רבות חוות לידה שקטה והפלות, עוברות את זה בדממה. נדהמתי ותהיתי מה עובר עליהן, ואיפה אני הייתי כשזה קרה להן. לכן חשוב לי לשתף את הסיפור האישי שלי, ואם צריך להיות כתובת לנשים שעברו לידה שקטה. בתים מתפרקים בעקבות כך. יש גברים שלא מסוגלים להכיל את זה".
איך מתאוששים?
"היה לי מעגל תמיכה מסביב לשעון. חברות טובות שהיו למעני, דולה שבאה לדבר איתי לפני התהליך. וכמובן המשפחה שלי, ובמיוחד אודי בעלי.
החלטנו לא להיפרד מהתינוק שהיה בשבוע 27 להריון. שנינו אנשים מאד ויזואליים, חששנו שהתמונה לא תצא לנו מהראש. בחרנו לומר תפילה חזקה לדמיין ולהיפרד.
כשבכיתי והתייסרתי בשאלה 'למה זה קרה לי?' המטפלת המדהימה שהיתה לי אמרה לי 'מורן, תסתכלי על מה שיש. את עטופה, יש לך משפחה אוהבת בן זוג תומך ובן בריא. באותה עת עמדתי לפני הצומת, תוהה האם לבחור בתהום או וללכת עם הטוב שיש לי. למרות היסורים והכאבים בחרתי בטוב וילדתי את עצמי מחדש".
יש סוף טוב לסיפור
"נדרשה התגייסות של כולם בבית. אודי גנס בעלי צייר ואמן מחונן, איפשר לשים את הפוקוס כולו עלי. אבל כשהבנתי מה קורה עצרתי ואמרתי 'רגע, הרי אני לא עושה ילד לבד, וכמו שאני צריכה את התמיכה של הבית הבית זקוק לי'. ואכן אודי שלפני הלידה השקטה ואחריה הוא שני אנשים שונים. התפתחנו מבחירה וכרתנו ברית נישואים שניה.
בנוסף הייתי צריכה לתווך לבני אביתר את המצב שנוצר. הילד הזה שאני שרופה עליו, שאל 'אמא, אז לא תהיה לנו משפחה ארוכה?' לפני חמש שנים נולד בני עומר שהוא הנס שלי. ילד שהוא שמחת חיים מתגלגלת. ואף שהיה לי חלום על משפחה עם ארבעה ילדים, קיימתי את הבטחתי למשפחתי. אני לביאה".