לא קל לתפוס את אסתי זקהיים בימים אלו. בין השתתפות בארבע הצגות תיאטרון במקביל ("צל של אישה", "סבתא סורגת", "מהפכניות" ו"הקהל מתבקש לעמוד"), חזרות למופע חדש, פעילויות התנדבות רבות למען הקהילה ולמען השחקנים, הוראת משחק, חברות בוועדה האמנותית של פסטיבל עכו ותפקידה כראשת מסלול למשחק במגמת קולנוע וטלוויזיה במכללת ספיר - היא נמצאת בדרכים, מתרוצצת מפעילות לפעילות ולא נחה לרגע על זרי הדפנה.

טקס פרסי אופיר: "שבע ברכות" הוא המנצח הגדול
העיבוד התיאטרלי ל"אביבה אהובתי" בהבימה: משונה כמה שזה גאוני

בימים אלה קיבלה זקהיים בשורה כשזכתה בפרס מפעל הפיס לאמנויות ולמדעים ע"ש לנדאו לשנת 2023 כשחקנית לקולנוע ולתיאטרון. "זקהיים היא עמוד האש לפני המחנה, בכישרון, באישיות ובנתינה על המסך ומחוצה לו. אסתי יוצקת לכל דמות שהיא משחקת, את הכריזמה והחוכמה שלה", נכתב בנימוקים לפרס.

"זה היה מאוד מפתיע ומרגש", היא אומרת. "זה מגיע אחרי שנה עמוסה בה אני גם משחקת בהצגות, גם שיחקתי בסרט 'השתיקה' ובסדרה 'מלאך משחית' וריגש לקבל את הטפיחה הזו בשכם ועוד משופטים שלא יצא לי לעבוד איתם (קרן ידעיה, דובר קוסאשווילי ואיילת מנחמי) ונימוקיהם ריגשו אותי וגרמו לי לראות שהם ממש רואים אותי.

"הם כללו את העובדה שאני לא רק שחקנית אלא גם פעילה חברתית, מתנדבת ולוחמת למען השחקנים והתרבות המקומית. זה פרס משמעותי ולא מובן מאליו. הרגשתי שרואים אותי ומעריכים אותי".

את לא נחה.
"אמא שלי, שתהיה בריאה, בת 91 שכל חייה התנדבה ועד היום פעילה, אומרת לי תמיד 'תשבי בבית קצת, מה את מתרוצצת?'", היא צוחקת, "אבל אני מרגישה שיש הרבה מה לעשות ולעזור לאחרים. מבחינתי אני תמיד באמצע הדרך. גם כשסיימתי לפני שנתיים את תפקידי בשח"ם כראש איגוד השחקנים, לא עזבתי את הפעילות בארגון. אגיע לכל מקום שיצטרכו אותי, לכל מאבק או עצומה - אני אהיה.

"מבחינתי, אני אף פעם לא מסכמת רגעים בחיים. כשהייתי בשח"ם היו פעמים שהייתי יוזמת הפגנות מול הכנסת ורואה שרק עשרה איש באו, ואין גב אבל המשכתי. אני מרגישה שאני תמיד חייבת להמשיך להילחם ולעמוד על שלי כי זאת אני, ואני לא יכולה אחרת".

זה מרגיש כמו דון קישוט, להילחם בטחנות רוח.
"לפעמים זה מרגיש ככה ולפעמים אתה מרגיש שהצלחת לשנות. למשל כשיזמנו את 'חוק הקולנוע' או האמנה שחתמנו בנושא הטרדות מיניות בתיאטרון, בקולנוע, בטלוויזיה ובבתי הספר למשחק. אז אני יודעת שכן עשיתי ועושה, גם אם עדיין לא הגשמתי את כל החלומות. אבל זה בדרך. אני רוצה לעשות כל מה שאני יכולה כדי לשנות ולהפוך את החיים של האזרחים והאנשים פה ליותר טובים ולא להרים ידיים. אם נרים ידיים - נשקע".

לגבי ההטרדות המיניות, את רואה שיפור בחזית זו בעולם המשחק?
"אני חושבת שרואים שינוי מהותי של דברים שפעם נעשו כבדרך אגב, והיום לא נעשים יותר. במאים ובמאיות ומורים ומורות נזהרים מאוד, ובכל בית ספר למשחק יש מישהי שאחראית על הנושא. ניסינו בעיקר להעביר את הבושה צד. אתם יכולים להתלונן מבלי להתבייש. הפחד להתלונן הוא מאוד גדול בבתי ספר למשחק או בתיאטרון ובמקומות שבהם אנחנו תלויים באהבה של המורים או הבמאים, ופעלנו לשנות את זה.

"ובאמת, אתה רואה יותר סטודנטים וסטודנטיות למשחק מתלוננים. יש למאבק אפקט. זה לא שאפשר להכחיד את זה אבל אפשר להפחית מקרים של הטרדות ולשם כך פעלנו ועדיין פועלים".

זקהיים גם מאירה זרקור על פעילותה עם חברותיה בפורום יוצרות תיאטרון בכדי להגדיל את מספר הבמאיות בתיאטרון. "אנחנו נלחמות על זה שתהיינה יותר במאיות בתיאטרון ובבתי ספר למשחק וזה נושא פרי. אומנם אנחנו רק בדרך ובושה שזה עדיין לא קרה לגמרי, אבל דברים מתחילים לזוז. זה יקרה. בתיאטרון יש 13% במאיות בעוד הנשים הן 50% מהתעשייה אבל אנחנו לא נוותר".

"תפקיד במתנה"

זקהיים (57), הפעילה בעולם המשחק למעלה מ־30 שנה, פרצה בשנת 1995 כשגילמה את דליה בסרט הקאלט של שמי זרחין "לילסדה", תפקיד עליו קיבלה את פרס אופיר לשחקנית המשנה. עם זרחין שיתפה פעולה גם בסרט קאלט נוסף, "הכוכבים של שלומי", שמציין בימים אלה 20 שנה לצאתו לאקרנים: "זה סרט מדהים. קיבלתי תפקיד במתנה שרק במאי אמיץ כמו שמי יכול לתת לי בניגוד לטייפקאסט שלי - לגלם אישה מרוקאית קשוחה וממורמרת, ואני בת מזל בכך.

"יש בסרט הזה כוח בכך שהוא כל כך אנושי ומשפחתי ובגלל זה הוא אוניברסלי ושורד את מבחן הזמן. זה סיפור משפחתי שנוגע גם לילדים וגם למבוגרים, וזה סרט שמראה משפחה לא מתפקדת שאפשר ללמוד ממנה. מהבחינה הזו הסרט על־זמני וזה הכוח שלו". לאחרונה כיכבה בסרט נוסף של זרחין, "השתיקה".

בשנת 1999 גילמה זקהיים את בתיה בסרטה של ג'ולי שלז "עפולה אקספרס", תפקיד שעליו זכתה בפרס אופיר לשחקנית הראשית והפך למזוהה עמה. "לצורך הסרט נסעתי לעפולה לחפש את הדמות", היא נזכרת. "הסתובבתי ברחובות, בין בתי הקפה המועטים, והרגשתי שאני לא ממש מצליחה להבין מה אני מחפשת. נכנסתי למספרה שם והספר עשה לי שיער חלק ופוני. כשהסתכלתי על עצמי, ראיתי את בתיה צצה מתוכי. אז הבנתי שאני צריכה להביא משהו פנימי אל בתיה".

לצד סרטי קולנוע רבים, זקהיים גם השתתפה בסדרות טלוויזיה רבות ("20 פלוס", "טיפול נמרץ", "חברות" ו"אליפים") ובהצגות תיאטרון רבות.
לצד פעילותה האמנותית וההתנדבותית, זקהיים, כפעילה חברתית, היא גם מהשחקניות הראשונות שהעזו להזדהות פוליטית והוצבה בעבר ברשימה של מרצ לבחירות.

"מיסודי אני תמיד אומרת את דעתי ומעולם לא חששתי להביע דעותיי בפומבי או להפגין", היא אומרת. "כשאני מפגינה בקפלן אומרים לי 'וואי, איזו אמיצה את!', אבל אני מפגינה מגיל 16. מעולם לא שתקתי ולהפגין זה חלק ממני. יכול להיות שזו טיפשות אבל אני תמיד מפגינה על דברים שאני מאמינה בהם מבלי לחשוב על ההשלכות. לכן אני גם לא בממסד. הבחירות שלי הן בחירות להיות בהפגנות, ואני לא תלויה בתיאטרון ולא מפחדת. מקסימום לא ירצו אותי בתיאטרון מסוים.

"אני ברוך השם עושה עוד הרבה דברים והכל בסדר. אני לא רוצה לפחד. מספיק מנסים לסתום לי את הפה כאישה, כיוצרת וכשמאלנית. אז אני לא סותמת".

"אוהבת אנשים"

בלהט הרגע זקהיים גם מספרת על הבית הפלורליסטי שבו גדלה והשפיע על השקפת עולמה. "גדלתי בבית שבו אמא שלי היא מרכז־ליכוד, בן זוגי הוא דתי ימני, ובני דודים שלי קיבוצניקים. אני חיה בתוך פלורליזם, ואנחנו כל הזמן עובדים על לשמור על שיח מכבד. בערב ראש השנה יש לנו ארוחה משפחתית ויהיו שם אורחים מכל גוני הקשת ואנחנו מקפידים שלא לדבר בארוחה על הדברים האלה. אנחנו לומדים לכבד אחד את דעתו של השני, ובית הגידול הזה גורם לי להיות הרבה יותר סובלנית. דעות פוליטיות מעולם לא היו אצלי אישיו. אני אוהבת אנשים באשר הם אנשים".

בשישי האחרון השתתפת בהפגנה נגד חוק התקשורת של קרעי. מה עמדתך בעניין ובכלל בעניין הממשלה הנוכחית?
"אני הכי מפחדת מצנזורה עצמית כי אני כבר יודעת על הצגות שביטלו את התפקידים הנשיים, כי יותר קל למכור הצגה לכל המגזרים אם ישחקו רק גברים. כשקוראים מחזות חדשים, המחשבה היא אם זה יעבור או לא, אם הקהל יאהב ואיך לא להרגיז את המשרד המממן. זה הכי מסוכן כי זה זוחל, לא מורגש, לכאורה. והאולפנים שבשם קדושת האיזון נותנים במה ופה לגזענים בורים רעים ומסיתים, שלא מפריכים את השקרים, שמשתתקים מול הכוחניות והבריונות ובסוף עוד אומרים: 'תודה שבאת לאולפננו' או 'תודה על הראיון', במקום להחשיך, להשתיק, לענות או לא להסכים לראיין. ואני לא מתחילה לדבר על ערוץ 14.

"אני רואה שחקנים ושחקניות בקפלן אבל לא מספיק. אני רואה עיתונאים ואנשים מהתעשייה אבל לא מספיק, ואני תוהה - שתיקת הכבשים? פחד? ואז אני קוראת שהכעס בלשכת ראש הממשלה והדרישה לפטר את יו"ר יד ושם נובעים גם מכל שהוא הזמין את קרן פלס לשיר בטקס יום השואה אחרי שהופיעה בהפגנה בקפלן - ואני מתביישת. ואני קוראת שמפקד גלי צה"ל פיטר את הרב שי פירון, את עיתונאית 'עובדה' חן ליברמן ואת שי ניב. ושהוא מקדם קוד אתי חדש בתחנה. והלב שלי מתכווץ. ואני קוראת שבעקבות לחץ של טלי גוטליב, ינון מגל והצל, בוטל שידורה של התוכנית 'שש בשישי' עם אלון לי גרין מתנועת 'עומדים ביחד', ואני רותחת".

"תראה לי שר או איש ציבור אחד משלהם שאמר פעם משהו מקורי, מעניין, בעל חשיבות. שעשה פעם משהו באמת. שהציע משהו, שקידם משהו, ששיפר משהו. כשאני חושבת עליהם, בכל הפרמטרים, אני רואה בעיקר חבורת ערפדים שהתמחתה בזריעת שנאה ופירוד בעם, שקועים בחלומות סיפוח וכמובן בניין בית מקדש שלישי ומדינת הלכה. ובדרכם להפיכה ולמדינת הלכה, הם יחסלו את מערכת המשפט, מערכת החינוך, התרבות והתקשורת".

"אקט, ארגון עובדי הקולנוע והטלוויזיה, התריע השבוע מפני פגיעה בתקצוב וההשקעה בהפקות מקור ישראליות בעקבות הצעת חוק השידורים שמקדם שר התקשורת שלמה קרעי. התזכיר מאפשר הורדה גורפת של שיעור ההשקעה של הגורמים הגדולים והמפוקחים ביצירה מקורית ישראלית. בנוסף, ציינו באקט את החשש מפני פגיעה בתאגיד השידור הישראלי באמצעות הכוונה למנוע ממנו אפיקי הכנסה כגון שידורי פרסומות והטלת חובה עליו לאפשר שימוש חינמי בכל תכניו, ואת ביטול הרגולציה המחייבת השקעה בהפקות תעודה.

"אז זה לא רחוק שבין קיצוצי משרד התרבות בתקציבים לתיאטרון, לפסטיבלים, ולפרינג' והפניית הכספים למקומות אחרים לבין תעלולי קרעי - חוק התקשורת והניסיון להשתלט על השידור הציבורי ולפגוע בתקשורת חופשית וביצירה הישראלית, נגיע מהר מאוד למצב שאין מוזיקה, אולי גם לא שירת נשים. אין הצגות, אין צילומים, אין מופעים, אין תערוכות, אין פסטיבלים, אין עיתונות, אין ביקורת. הממשלה מכבה לנו את האור, שוב ושוב ושוב. ויהי חושך. בושה".

היית רוצה לרוץ היום לפוליטיקה? בעבר ניסית.
"לא, אני לא בנויה לזה. אולי בעוד עשור כשאצא לפנסיה. כרגע זה לא בשבילי".