1 במרץ 1925. לנמל יפו הגיע ממוסקבה השחקן והבמאי בן ה־30 משה וולפוביץ’ גורביץ’, המוכר כמשה הלוי, מי שהיה שבע שנים קודם לכן חבר הגרעין המייסד של תיאטרון הבימה וגם היה נשוי לחנה רובינא. תוך עשרה ימים נשא בצריף ועדת התרבות של ההסתדרות בתל אביב הרצאה על “התיאטרון העברי, היהודי והרוסי במוסקבה”. כשהבחין בקהל בבלוריתו המתולתלת של ברל כצנלסון, מראשי תנועת העבודה, שטח בפניו את חזונו להקים במולדת הנבנית תיאטרון פועלים - וזכה לתגובה נלהבת ומעודדת.
כעבור שנה, לאחר בחירת השחקנים והכשרתם, התקיימה בגימנסיה הרצליה הבכורה של “נשפי י.ל. פרץ”, ערב המערכונים שאיתו הרים תיאטרון אהל - כך נקרא הרך הנולד, כפי שהחליט הלוי עם ביאליק - עוגן ונהיה לתיאטרון הרפרטוארי הראשון בארץ ישראל, שלוש שנים לפני ש"הבימה" הגיע מחו”ל. תיאטרון חדש, עטוף בהתלהבות חלוצית ואפוף ניחוח סוציאליסטי, צץ בחולות הזהב של תל אביב.
30 באפריל 69’. רגע עצוב בתיאטרון הישראלי. לאחר שחיקה מתמשכת, מתובלת בקשיים כלכליים, סגר "אהל" סופית את שעריו. אך סמלי היה שההצגה שהורידה את המסך על תיאטרון הפועלים הייתה “בית קברות למכוניות”. בית הקברות למכוניות התגלה גם כבית קברות לחלומות. סיפורו הנשכח של ה"אהל" נהיה בבחינת החלום ושברו.
הערב, 44 שנה לאחר סגירתו, תיערך בבית אריאלה, שם נמצא ארכיון ה"אהל" על שם יהודה גבאי, השקת “תשוקת חלוצי התיאטרון”, ספרו של מוטי סנדק, מנכ”ל המכון לקידום תיאטרון יהודי, שהופיע בהוצאת “במה” ומוקדש לסיפורו של ה"אהל" על רקע התרבות בארץ במחצית הראשונה של המאה העשרים.
נחזור ל־1925. “ע”י ועדת התרבות (של ההסתדרות) נוסדת סטודיה דרמתית בהנהלת הח’ מ. הלוי (מי שהיה רז’יסור בהבימה במוסקבה)”, בישרה מודעה שהופצה ברחבי הארץ. “מקום הסטודיה - תל־אביב. הרוצים להשתתף צריכים להירשם באולם הקריאה בכל יום משש וחצי עד שמונה בערב במשך שבוע ימים, החל מהיום”.
בין 22 (36 במקור אחר) המאושרים שנבחרו מתוך כוונה להצמיח דור חדש של שחקנים עברים, היו פועל הניקיון שמואל מיקוניס, לימים חבר בשבע הכנסות הראשונות מטעם המפלגה הקומוניסטית; לאה דגנית, שהגיעה מעין חרוד; יהודה גבאי, שהיה בין סוללי כביש עפולה־נצרת; חיים אמיתי, אברהם חלפי ויהודה שחורי, שהיו פועלי בניין בתל אביב ומאיר מרגלית, שהגיע מגדוד העבודה בירושלים. בין המרצים בסטודיה בצריף על החוף היו ביאליק ושלונסקי הצעיר, המלחין יואל אנגל וזלמן רובשוב, לימים נשיא המדינה השלישי זלמן שז”ר. לאחר ההרצאות היו חברי הסטודיה יורדים לשפת הים לרקוד הורה.
רוחו תנועת העבודה
כאמור, הצגת הפתיחה של ה"אהל", ב־19 במאי 26’, הייתה “נשפי י.ל. פרץ”, מה שמזכיר את ההצגה “נשף בראשית”, שאיתה המריא תיאטרון הבימה שמונה שנים קודם לכן. לאחר הבכורה יצאו חלוצי "אהל" למסעם הראשון בעמק ובגליל. בעין חרוד היה חדר האוכל צר מלהכיל את הקהל והבמה הוקמה בחוץ. מקומות ישיבה הותקנו מחבילות קש ולתאורה השתמשו במנורות לוקס שמשכו גדודי יתושים, והרוח העיפה את התפאורה.
ברל כצנלסון יצא מגדרו וכתב לאמור: “אני רואה ב'אהל' לא חבורה של פרחי־אמנות, המשתעשעים בענייני בימה, אלא חטיבה מיוחדת. ראשית מפעל אמנותי, שהוא רוח מרוחה של תנועת העבודה הארץ־ישראלית. היא מכורתו ונוף מולדתו”.
המבקרים היללו את ערב המערכונים. המשורר אביגדור המאירי יצא מגדרו בכתבו: “ובזה ספונה היכולת המפתיעה של ה'אהל', שהגיע בהצגותיו עד לידי סנסאציה ממש”.
נאמן לחזונו בדבר תיאטרון פועלים, בחר הלוי כהצגה השנייה את “דייגים”, מאת הרמן הירמנס ההולנדי, בתרגומו של שלונסקי, שתואר כמחזה סוציאלי, התובע את עלבונם של נדכאים מידי משעבדיהם. “הצגת ‘דייגים’ מאורע היא בעולמנו האמנותי”, כתב אורי קיסרי ב"דבר" ובראיון עמו יצא הלוי בשבח צירוף הלאומיות והסוציאליות.
כבר בהצגה השלישית של ה"אהל", “יעקב ורחל”, מאת ניקולאי קרשניניקוב, מימש הלוי חזון נוסף, הפעם בדבר תיאטרון המקבל השראה מהתנ”ך. לקראת בכורת ההצגה ירדו שחקניה לנגב ובילו באוהלי הבדואים כדי לראות כיצד חיו אבותינו בימי קדם. המגמה התנ”כית נמשכה בהצגה “ירמיהו” מאת סטפן צווייג וגם ב”מגילת אסתר”, הצגת מקור של קדיש יהודה סילמן; שתי הצגות שידידיה אדמון הלחין להן את המוזיקה. “רגלי ה'אהל' דורכות לראשונה על קרקע הטראגדיה”, היה מי שכתב על “ירמיהו”. אז, בימי מאורעות תרפ”ט, התנדבה קבוצה מחברי ה"אהל" לעבודה ולשמירה בעמק.
ב־33’ הגיע ה"אהל" לאחד משיאיו בהציגו בזו אחר זו את ההצגות “בשפל” מאת גורקי ו”אופרה בגרוש” מאת ברכט. ב”אופרה”, בבימויו של אלפרד וולף, שהגיע מגרמניה, נרשם חידוש “מסעיר” - העלאתה לראשונה של דמות פרוצה על הבמה העברית.
שנה לאחר מכן יצא ה"אהל" לסיבוב הצגות באירופה. נשיא ההסתדרות הציונית, חיים ויצמן, הביע את התלהבותו מהצגות ה"אהל" בגולה. בשוב התיאטרון ארצה עטור שבחים, אימצה אותו ההסתדרות רשמית והוא הפך ל”תיאטרון פועלי ארץ־ישראל”. בנאום חגיגי לכבוד המאורע הכריז משה שרת, ראש המחלקה המדינית דאז של הסוכנות היהודית: “ה'אהל' מניח את זרי התהילה אשר אסף בכל מרכזי הגולה לרגלי אמנו - ההסתדרות, וההסתדרות אומרת להם: ‘בנים, יישר כוחכם!”.
כבר ב־35’ טיפס ה"אהל" על האוורסט שלו, כשהציג לראשונה את ההצגה “החייל האמיץ שווייק” האנטי־מלחמתית מאת ירוסלב האשק; הצגה שהעניקה למאיר מרגלית את תפקיד חייו, שאותו גילם למעלה מאלף פעם, ובשעות קשות מילאה קצת בכיכובו את קופתו המדולדלת. מרגלית, קומיקאי־על, עם פניו עשירות ההבעה, התאים לתפקיד שווייק ככפפה ליד בהצגה בבימויו המזהיר של פרידריך לובה, במאי יהודי שנס על נפשו מגרמניה הנאצית וביים ב"אהל" 21 הצגות, כשרק הלוי ביים יותר.
ב־40’ חדל ה"אהל" לנדוד בין אולמות ברחבי תל אביב, כשהתמקם במעונו החדש ב”בית ארלוזורוב”. באותה שנה חגגו הלוי ושחקניו, הפעם עם “גם הוא באצילים”, בתרגומו המבריק של אלתרמן למחזהו הפופולרי של מולייר. מלך הקומדיות הצרפתי מתגלה כמחזאי המוצג ביותר ב"אהל" עם שמונה הצגות, אפילו יותר משייקספיר. קריצה לקופות? אולי.
לפני הצלחת הענק שלו ב"קאמרי" כמחזמר, הועלתה ההצגה “שלמה המלך ושלמי הסנדלר”, מאת סמי גרונימן, בתרגומו הווירטואוזי של אלתרמן ובגרסה לא מוזיקלית, תחילה ב"אהל" ב־43’ בכיכובו של שמחה צחובל בתפקיד הכפול. לאה גולדברג כתבה בביקורת שלה ב"דבר" שהיה זה “אירוע משיב נפש, מבדח ונעים מאוד”.
ב־50’, השנה שבה ה"אהל" היה אמור לחגוג חצי יובל, אירעה אצלו דרמה של ממש. לאחר שובם של שחקני התיאטרון ממסע ההצגות שלהם באירופה, נוצר משבר על רקע אמנותי וניהולי בין התיאטרון ובין האב המייסד שלו. כפי שנחום צמח עזב את "הבימה" ויוסף מילוא את "הקאמרי", גם הלוי פרש מאוהלו ונטל לידיו את מקל הנדודים. הלוי, ששאיפתו להקמת תיאטרון תנ”כי בירושלים לא התגשמה, ביים ב"אהל" תשע הצגות נוספות, אך כבמאי אורח.
הלוי הלך וכוכב בימוי חדש דרך בשמי ה"אהל". למרות זיהויו המוחלט כ"מר קולנוע", ביים מנחם גולן הצעיר ב"אהל" לא פחות מתשע הצגות, החל מ”דרך הטבק” ב־54’. אחת מהן, “אלדורדו”, הפכה ב־63’ לסרטו הראשון.
בסופו של דבר, גם גולן לא הושיע, כשבאופק החל להסתמן הקץ. כך כתב יהודה גבאי, שחקן ה"אהל" והמתעד המסור של תיאטרון הפועלים (שניהל את ארכיון התיאטרון בדירה במלצ’ט, שבה התגוררה מניה ביאליק, אלמנת המשורר הלאומי) בספרו “תיאטרון אהל - סיפור המעשה”: “שנת 1958 הייתה שנה קשה ביותר לתיאטרון. הקשיים הכספיים הגיעו לשיאם. הורגשה אוזלת־יד בהרכבת הרפרטואר ובהנהלת העניינים המשקיים, כשבאותו זמן נפרד ה'אהל' מההסתדרות הכללית של פועלי ארץ־ישראל... כתוצאה מקשיים אלה קפץ רוגזה של הביקורת על התיאטרון ורבו ההתנפלויות - מהן חריפות למדי - על זכות קיומו של ה'אהל'”.
אחד משיאי תקופה זו היה הצגת הלהיט “הכתובה”, מאת אפרים קישון ובבימויו. כך כתב יוסף ימבור ב”על המשמר”: “הדמות המוצלחת ביותר בקומדיה היא השרברב הקשיש בורוזובסקי ומרגלית משחק את הדמות על הצד הנפלא ביותר. זהו התפקיד הגדול של חייו”. ומה עם החייל האמיץ שווייק?
הקץ הולך ומתקרב
ב־63’ הבליחה קרן אור בתיאטרון שקצו הלך והתקרב. “הפעם מותר לומר, כי ההצגה החדשה ב'אהל' מהנה ברעננותה למלוא אורכה”, כך כתב אשר נהור ב"ידיעות אחרונות" על הקומדיה “האידיוטית”. “ההצגה מבוימת על ידי יואל זילברג בקלילות הדרושה ו... גילה אלמגור היא התורמת הראשית להצלחת ההצגה”. גם עודד תאומי ויוסי בנאי הצעירים התבלטו בהצגות ב"אהל".
רגע לפני הקץ, פרצה בקיץ 68’ מהומה גדולה בהצגה “שברו את הכלים” מאת יגאל מוסינזון. קבוצת צעירים, בהם משוררים ומחזאים, מחתה בקול בבכורת ההצגה נגד הבמאי שלה, פיטר פריי, על שטען נגד העלאת מחזות אוונגרדיים.
כאמור, תיאטרון אהל הגיע לסוף דרכו ב־30 באפריל 69’, עם הורדת ההצגה “בית קברות למכוניות” מאת פרננדו אראבאל, שביימה עדנה שביט. “זה איננו בית־קברות למכוניות”, סיכם המבקר חד הלשון חיים גמזו. “זהו בית הקברות של התיאטרון”.
התיאטרון, שבין מייסדיו היו השחקן והמשורר אברהם חלפי, המשורר והמחזאי אהרן אשמן, הזמר יוסף גולנד והשחקן יעקב איינשטיין, אביו של אריק, התקפל אל בין דפי ההיסטוריה.
“עריכת הספר מהווה עבורי סגירת מעגל”, מציין מוטי סנדק. “בקיץ 68’ הגעתי לתל אביב מטבריה, שם גדלתי ועסקתי תמיד בתיאטרון. כשחיפשתי עבודה בתחום, התגלגלתי ל'אהל', שם חיפשו עוזר לבמאי פיטר פריי בהצגה השלישית מהסוף, “חופרי הזהב או אוצרו של נפוליאון’, כפי שקראו שם להצגה ‘האוצר’ מאת שלום עליכם. בעצם, הוטל עליי להיות עוזרו של כוכב ההצגה, מאיר מרגלית”.
איך היה?
“זאת הייתה חוויה אדירה, כמעט כמו לפגוש את אלוהים, כשצברתי שם אין ספור שעות עם מרגלית. הוא היה מגיע מדי בוקר שעה לפני החזרה ומוציא מהילקוט סנדביצ’ים שאשתו הכינה לו ותרמוס עם תה חם. חצי מהסנדביץ’ הוא היה נותן לי. כשהיה שבע, הוא למד בעזרתי בעל פה את התפקיד שלו עד שקראו לו לחזרה. זה היה מרתק לראות איך הוא נכנס לדמות”.
כעת, הספר.
“לאחר שהוצאנו בהוצאת ‘במה’ ספרים שהוקדשו, בין השאר, למלאת 100 שנה ל’הדיבוק’; להארת דמותו של הרצל כמחזאי; למחזותיה של אלזה לסקר־שילר; לנשים יוצרות בשואה וגם לסיפורו האישי של שמוליק עצמון, מחולל תיאטרון יידישפיל, נראה היה לי חשוב להפנות את הזרקור לסיפור הנשכח של תיאטרון אהל, שתפס מקום מרכזי בחיי התרבות בארץ ישראל במחצית הראשונה של המאה ה־20. זאת, על רקע מה שקרה ונעשה כאן בתחום באותה תקופה”.
אחרון לא חביב. על חורבות ה"אהל" של פעם, שהוקם כתיאטרון פועלים עברי, נפתח בית מלון חדיש, שמכל השמות העבריים שבעולם “זכה” לשם לועזי. כנראה, מישהו שכח שכאן תל אביב ולא לונדון. כמה חבל.
