במקום מחזה אבסורד ברכטיאני במאה הקודמת על אנשים המחכים למותם חסר המשמעות ובינתיים מלהגים עצמם לדעת, עלתה אמש על בימת צוותא מחזה אבסורדי לא פחות המבוסס על שיחות ווטסאפ אמיתיות ולהגניות לא פחות, כולל האימוג'ים והגיפים הכרוכים בדבר. אך אין זהו מחזה על הפיצ'רים החדשים באפליקציה של מארק צוקרברג, אלא על שיחות של יום חולין שנחשפות כסיוט מקאברי אבסורדי. במילים אחרות, אם אי פעם תהיתם איך זה היה נראה לו היינו מתמללים את ההודעות בווטסאפ אז הספוילר יהיה: זה נראה כמו שזה נשמע, וזה ישלח אתכם לחשוב פעמיים לפני שאתם כותבים משהו שוב, לפחות עד שתשכחו ותעברו לדבר הבא.
זו לא הפעם הראשונה שיוצר תיאטרון ניסה להביע את האבסורד הווטסאפי על הבמה. עוד בעשור הקודם, רחל קשת, בימאית דתיה מתקוע, ניסתה ללכוד את החמקמקות הירוקה לתוך מחזה שנקרא "פייס טו פייס" ועסק במכורים לרשתות חברתיות. אז כמו היום, עדיין מדובר במעשה אמיץ. ב-2024, רוני ברודצקי, בימאית ויוצרת מקליד.ה שזכתה כבימאית התיאטרון המבטיחה לשנת 2020 והצליחה לתרגם לשפה בימתית סיפורים של אתגר קרת, מה שהיה כנראה סיפתח לפיצוח הבימתי של שיחות ווטסאפ. רוני, אם אכן מדובר בניסוי תיאטרוני, הרי שאפשר להכתירו כמוצלח.
בניגוד לקשת, ברודצקי אינה עוסקת באובססיה המובנית של "נראה לאחרונה" וכו', אלא בקבוצות הווטסאפ שמהוות מעין יקום מקביל לחיים עצמם ולעיתים מחליפות את החיים עצמם והצליחה להפוך את השיחות הדו-ספק-חד מימדיות (שהרי לכתוב בקבוצה בווטסאפ, אם תחשבו על זה, הוא יותר לכתוב את עצמנו) לתלת מימד ולהעניק סאונד, צבע והמון סאבטקסט לשיחות כביכול שגרתיות.
התפאורה מינמליסטית בצבע ירוק מבחיל ויש לה משמעות כפולה. מצד אחד, הצבע של הוואטסאפ ומצד שני, כמו מסך שעליו אפשר להקרין כל תמונה שרוצים גם אם אין שם כלום. ההעמדה של השחקנים לאורך רוב המופע בנוי ממערכונים קצרים, מול מיקרופונים בלבד, מלווים בקטעי קישור מוזיקליים, מזכיר מאוד את הגשש החיוור ופלטפוס ואולי קצת בהשראתם. וכך קורה הקסם: קבוצת ועד הבית הופכת למקהלה קלאסית רעילה, קבוצת ההורים הופכת לחיילים בפארנויה, וקבוצת המחאה של קפלן למפגן של כוחניות וצביעות קורע מצחוק. נראה היה שהאנרגיה המטורפת על הבמה שהנכיחה שיחות כה טריוואליות עזרה לצופה להתחבר אל עולמו הווטסאפי ולהשליך את חוויותיו גם הוא על המסך הירוק: הנה היא, המנהיגה הוואנבית, הנה הלקקנית חסרת העמוד שדרה , הנה זו שמורידה לכולם והנה זה שלא יודע לשאול "איך יוצאים מפה?", שאלה שמהדהדת בכל כך הרבה קבוצות ווטסאפ ברחבי העולם מצד בומרים שאין להם מושג שתפעול רשת חברתית לא דורשת תואר טכנולוגי.
המשפט הזה מסכם פחות או יותר את החוויה הקיומית החדשה שלנו בתור יצורים כלואים בקבוצות שאיננו מצליחים לצאת מהן. מתנגשים זה בזה כמו במבוך בלהות של גיפים חסרי פשר, שיתופי תמונות שאנחנו לא רוצים לראות ויורדות אוטומטית לגלריה ואנשים שחסמנו ואין איך להיפטר מהם כי אנחנו בקבוצה. לא אפרט עוד, כי זו הצגה שכולם פשוט חייבים לראות. ולא רק בגלל שאתם תזכו גם לצפות בגילום המשכנע ביותר לאימוג'י שתראו בחייכם. כל זאת בזכות השחקנים המוכשרים: יריב קוק, אורי אוריין, טל בלנקשטיין פלג, עמרי הכהן ואתי וקנין סובר שמצטיינים גם במשחק פיזי וגם קולי ובעיקר בטיימינג מדויק.
במשבר הקומוניקציה הכללי שעוברת האנושות, מקליד.ה היא אחת ההצגות בעלות הגרסה המעודכנת ביותר של התיאטרון העכשווי.
למרות שמדובר בהצגה עם פוטנציאל חינוכי מקליד/ה לא מנסה לחנך אלא כמו בכל הצגה טובה - פשוט מדביקה מראה לצופה ומכריחה אותו להסתכל וזו נקודת החוזקה שלה. ולכן, אפשר היה לוותר על כמה מערכוני פרווה (לדוגמא המערכון של התכתבות הזוג הנשוי משמים על הבימה בדיוק כפי שהוא בחיים, המערכון של המורה המטריד מינית משוחק טוב אבל הנושא קצת מאולץ והזווית אנכרוניסטית), ואולי להוסיף כמה מערכונים שנוגעים בנושאים מטריפי דעת כמו אכזריות החסימה, גזלייטינג מקומם ופייק או אפילו סתם אירוע של חוסר הבנה או פלאפון שנשכח בכיס ומתקשר מעצמו, שעלול להתגלגל בימינו לתלונה במשטרה. אם זה לא ברור, לידיעת היוצרים, נשארנו עם טעם של עוד. לייק גדול, אימוג'י מתלהב.