המאייר והקומיקסאי, גם אנימטור לעת מצוא, נעם נדב, 67, הוא הזוכה הטרי בפרס עיפרון הזהב למפעל חיים מטעם המוזיאון לקריקטורה ולקומיקס בחולון, שם נפתחה תערוכת היחיד הראשונה שלו "העולם בדרכי נעם", נדבק כבר בגיל שלוש הוא בחיידק האיור והציור. "כבנו של ההיסטוריון מרדכי נדב, שעבד בספרייה הלאומית בירושלים, קיבלתי משם המון ניירות משומשים וישר התחלתי לצייר עליהם", משחזר נדב. "כילד, זה היה בילוי הזמן הכי זמין שלי וכל הזמן ציירתי כמעט בלי לחשוב".
תרבות במלחמה: לקט האירועים הכי מסקרנים בתקופה הזו
ציירת, לא קשקשת.
"ציירתי. אם הייתי רוצה לקשקש, הייתי צריך לעשות את זה בכוונה".
אם קריקטוריסט יוצר בקריצה, איך זה אצלך?
"כמי שבסגנון שלו לא עובד פיגורטיבי לגמרי, יש בו משהו מהקריקטורה. למעשה ניסיתי פעם להיות קריקטוריסט, אבל הבנתי שלצורך זה צריך לקרוא ארבעה עיתונים ולשמוע את כל החדשות - וזה בכלל לא משך אותי".
והקומיקסים?
"נחשפתי אליהם לראשונה בילדות המוקדמת שלי, עוד לפני שידעתי לקרוא, כשהייתה לי אספקה קבועה מבני-דודים בארצות הברית שהיו להם המון קומיקסים. כמו אנאלפבית קראתי אותם דרך הציורים - ומאוד אהבתי את זה. בגיל הנעורים התחלתי לקנות ספרי קומיקס באנגלית ויכולתי לקרוא אותם באופן יסודי, לא רק להתרשם מהתמונות".
לצד הקומיקסים, נחשב נדב למאייר מצליח של ספרי-ילדים, ביניהם של נירה הראל, חיה שנהב ומרים רות. כשהוא נשאל מה לדעתו צפוי לתחום הזה נוכח כל החידושים, משיב נדב: "עם כל המהפכה הטכנולוגית של היום קשה להגיד איזה מדיום זה יהיה ומי יכתבו את הסיפורים. האם אלה יהיו רק בני-אדם, או אולי מכונות יכתבו את הסיפורים וגם יאיירו אותם. זה לא משנה. אני שייך לדור קודם ולא מנסה לצאת ממנו. אין לי עניין לעבוד דרך מכונות ובינה מלאכותית".
אכן, יש הרגשה שכעת הכל עובר לבינה מלאכותית.
"לדעתי, בשלב הנוכחי רוב מה שמוציאים מבינה מלאכותית הוא או מאוד מלאכותי או מאוד מכוער. כביכול, לא צריך יותר כישרון, לא צריך יותר מיומנות. אני בכלל לא מנסה להתחבר לזה".
נדב שירת בצבא במודיעין של חיל הים, לא החיל הקלאסי למי שהוא ירושלמי עד לשד עצמותיו, "אבל לא הייתי על הספינות". כשהשתחרר, חזר לעירו ואז החל הרומן שלו עם בצלאל. "אני מסמר בלי ראש", הוא אומר. "אי אפשר לשלוף אותי מהעיר הזאת, גם לא מבצלאל, שם אני מלמד כבר 32 שנים. השנה אצא לגמלאות ואולי אמשיך במשרה חלקית".
מה אתה מלמד?
"סטורי בורד ועיצוב דמויות במסלול האנימציה במחלקה לאמנויות המסך. כלומר, אני מלמד לצייר פריימים במלבנים כמו בקומיקס וזה ציור התסריט לפי הציור הכתוב".
בהיותו סטודנט, עבד נדב בסטודיו של המסטר בתחום האנימציה, רוני אורן. "רוב מה שאני יודע באנימציה זה ממנו", הוא מציין. אורן עקר זה מכבר מירושלים ונדב נותר. "אני בין המרצים הבודדים בבצלאל שנשאר בה", אומר נדב. "אולי זה בגלל שאני לא אוהב שינויים גדולים מדי מחזיק אותי בעיר למרות שנעשתה יותר חרדית. אם אהבתי אותה בעבר, היום קצת פחות".
הדבר שהוא עושה הכי הרבה זמן זה הקומיקס "איש הפנדה" - ילד מנייר בעולם האמיתי - שהוא מפרסם מזה 32 שנה ב"עיניים", ירחון בנושאי מדע ואמנות לילדים. בין הספרים שהוא אייר ספר על שירי "המגילה" של איציק מאנגר, שהוא יצר עם חברו, ההיסטוריון, פרופ' דוד אסף. "אם לא הייתי מאייר ועוד, ייתכן שהייתי היסטוריון, אולי בעקבות אבא שלי".
כאמור, מתלווה לפרס עיפרון הזהב שהוענק לו תערוכה של קומיקסים ורישומים מספרי-סקיצות במוזיאון לקריקטורות ולקומיקס בחולון, שאצר עמיתו וידידו מישל קישקה.
לבסוף, ניתן להיאמר שהעיפרון בפרס שהוענק לו ידע למי להגיע. "כמרצה בבצלאל, אני מדרבן את הסטודנטים שלי להשתמש בשלב הראשון בכלים ידניים, שאחד החשובים בהם הוא כמובן העיפרון כדי שילמדו וירגישו מניין התחילו הדברים", אומר נדב.