ביום בו מדינת ישראל ציינה חצי שנה למלחמת חרבות ברזל, חצי שנה שבה החטופים טרם שבו לגבולם, תיאטרון בית ליסין הציג את המחזה "יומן חוף ברייטון" מאת ניל סיימון. בעוד התרגום רווי קלישאות שחוקות על העדה האשכנזית מפולנייה, ארשה לעצמי לכתוב בשפתם ואספר על המחזה שהתחיל נורא והסתיים איום ונורא. לטובת מי שאיננו בקיא, 'איום ונורא' הוא למעשה הדרך לספר על דבר מה מרגש, סוער ועמוק עד כאב.
לצד הסמליות של זמן עליית ההצגה לזמן התרחשות הסיפור עולה סיפור נוסף, מרגש לא פחות. המתרגמת עדנה מזי"א ז"ל שאמונה על הדיאלוגים הכואבים, המספרים מצד אחד פחד מהמוות שיבוא ומצד שני חשש מאובדן - נפטרה ימים ספורים טרם החלו החזרות. צירוף המקרים המצער מבליט את ייצוגה הממשי של ההצגה בחיינו ואת הרלוונטיות של התחושות שחוו היהודים בשלהי שנות ה-30 באמריקה לתחושות שאנו חווים היום - כאן בארצנו.
בעוד מדינת ישראל של שנת 2024 דורשת שלא לייצר עוד הפרדה סטיגמטית ומקטלגת, קשה שלא לבחון את שורשיו של הבימאי רועי שגב. כלומר, עבודת הבימוי ב"יומן חוף ברייטון" הייתה כה חדה ושנונה שרק אדם המגיע מבית פולני אסלי יכול היה להבחין בדקויות. שגב מוביל את הדמויות לפעול קודם מהגוף ורק לאחר מכן בלשון, כך שגם הקהל היושב בשורה 20 פוצח בצחוק גדול כאשר הוא פוגש במימיקות הגרנדיוזיות של השחקנים. עוד ניכרו גלגולי העיניים האופייניים, שינוי גוון הקול בהקשרים שונים ואף הגיחוך המוכר בעת ויכוח שיגרתי.
המחזה "יומן חוף ברייטון" עוקב אחר יוג'ין (טל גרושקה) נער יהודי, מקסים ושובה לב, מלא חיים, העובר את תהליכי גיל ההתבגרות באמצעות סיפוריו של אחיו סטנלי (אבירם אביטן) נער חסר השכלה שנשלח לעבוד על מנת לתרום לפרנסת הבית. עול האחריות מפגישה את סטנלי עם תהומות נפשו המחייבות אותו ללמוד לבחור. האחים לבית ג'רוס חושפים את האינטימיות המיוחדת המתרחשת בקשר של זוג אחים כזו שלא הייתה יכולה להתרחש אלמלא הכימיה בין גרושקה לאביטן. המפגשים בין האחים שמתקיימים לרוב בחדרם הצפוף מספרים את הדחיסות והאינטנסיביות המתחוללת בבית לבין הצורך לצעוק בקול את כל השדים.
אביטן בחיוך כובש של דון ז'ואן מצליח להקסים את הקהל עם הביטחון העצמי המובהק ובה בעת עם חסרנו ביחס לאחיו הקטן והחכם. לצידו, גרושקה המנוסה בתפקיד מספר-עד (שאותו מבצע יום יום ב'בלוז לחופש הגדול') מצליח להציג דמות שקופה, חסרת ביטחון שתוהה בעניינים של בינו לבינה. כך האח הצעיר לבית ג'רוס, המעריץ את אחיו וחי דרך עולמו, מפעיל את הקהל כאשר חושף את כל חלומותיו האירוטיים, התמודדותו עם משפחתו וההשלמה עם חייו. כל זאת באמצעות הומור, תקווה ואומץ שאיננו אופייני.
דרך עינו הטובות מצליח יוג'ין לספר את סיפור המשפחה היהודית-אמריקאית המתגוררת בדירה צפופה בברוקלין, ולצד כל הקשיים מייצגה קלאסיקה פרוידיאנית. נשות המשפחה, קייט (יונה אליאן-קשת) ובלנש (מיה דגן), אחיות השונות זו מזו ודומות אחת לשנייה באופן קיצוני להפליא. האינטריגות בין האחיות מנכיחות שושלת משפחתית של קורבנות ואשמה העוברות מדור לדור. אב הבית ז'ק (יורם טולדנו) המציג במבט ראשוני דמות קשוחה שמנהיגה את המשפחה חושף את אתגרי החיים שלעיתים מגולמים באמוציות, אך במפגש עם הדמויות, מביא טולדנו רכות וייצוג של הגבר המכיל והמחבק.
אליאן המשחקת את האחות הגדולה, חמת מזג ושתלטנית היא אולי הליהוק המדויק לתפקיד. בשעת כעס קולה נעשה נמוך, גופה מזדקר ומילים בוקעות מגרונה כריקוד של צלילים. אליאן בעלת ניסיון עשיר בעולם המשחק, ביקשה להתנער מהשייכות שהייתה לה למורשת הגלותית מוצאת את עצמה משחקת את האנטיתזה שלה. לצידה, מיה דגן שאישיותה התוססת, הצחוק הגדול והנוכחות הבימתית שאופיינית לה מגולמים כעת בדמותה של בלנש, אישה של גבר אחד, חסרת ביטחון וחסרת כל יכולת לקבלת החלטה ממשית הן על חייה והן על חיי בנותיה. דגן מוכיחה שגם כאשר הזעקה שלה נעשית בשקט – היא ללא ספק משאירה הד שמשאיר את הקהל המום. המנעד הרחב של השתיים מקבל ביטוי ביחסים עם שאר בני המשפחה והמסר של ההצגה מתבטא דווקא בהיעדרו – אנחנו לא צריכים סוף סוער ודרמטי כשם שאנחנו לא צריכים הרבה בחיינו מלבד בריאות, ביטחון ושכל החטופים ישובו לביתם.