'תמונות בדמותם' לזכר נרצחי הנובה: "היצירות ממחישות את מי שהיו"

"קודם כל, מאוד מרגש אותי שהמשפחות נתנו בי אמון, צללו איתי לתוך החיים של יקיריהן שנרצחו ואפשרו לי בעצם להנציח אותם. אני מרגישה שיש לי את הזכות לעשות את זה ולהנציחם כדי שלא יישכחו", אומרת מורן אוליאל, אמנית AI, יוצרת תוכן ויזואלי ואוצרת התערוכה "תמונות בדמותם", שתיפתח השבוע, ב־29 במאי, בקניון עזריאלי תל אביב.

"למה לא עשינו את זה?": אליעזר "צ'ייני" בשאלה קריטית על המלחמה
"מחזקים את עמדת החמאס": נתניהו זועם על ההדלפות מעסקת החטופים

בתערוכה, שתוצג בקומת הקרקע של הקניון ותימשך עד 11 ביוני, יוצגו 22 יצירות המאפיינות את דמותם, אישיותם ותחביביהם של 20 נרצחים בפסטיבל נובה מבלי להראות את פניהם. בנוסף, תוצג גם יצירה המאפיינת את הפרמדיקית מבארי, עמית מן ז"ל, ותהיה גם תמונה נוספת המדמה עין של חטוף, במטרה להזכיר את החטופים שעדיין בשבי חמאס וחייבים לחזור הביתה עכשיו. היצירות הללו הן חלק מפרויקט הנצחה לנרצחי הנובה שעליו שוקדת אוליאל בחודשים האחרונים ושמונה כבר 40 יצירות. 

"כבר בחודש הראשון אחרי הטבח התחלתי ללכת לערבי קהילה שעשה שבט קהילת הנובה לשורדים שלו. הם הרשו לשורדים להגיע עם מלווים", מספרת אוליאל. "לי יש הרבה חברים ששרדו את הפסטיבל, תודה לאל, והלכתי איתם לערבים הללו.

הלכתי כדי לתמוך בהם וגם לי עצמי זה עזר להחלים מהתקופה הנוראית והקשה. במסגרת ערבי הקהילה הללו עשו גם ערבי הנצחה לנרצחים בפסטיבל. פניתי לאחד החברים שלי, שהוא חלק מהפקת הנובה, והצעתי שאולי אעשה תמונות מיוחדות שיוכלו להזכיר לבני המשפחות את יקיריהן וכך גם להנציחם בדרך מיוחדת". 

ספרי על ההתחלה. 
"התקשרתי לאחת המשפחות, הצגתי את עצמי ושאלתי אם אני יכולה לעשות תמונה שיכולה להזכיר את מי שהם איבדו. אותה משפחה ביקשה כאילו להרים כוסית וויסקי אחרונה לחיים בשמיים, לזכר כל הזיכרונות שהיו להם עם יקירם. משם המשכתי להתקשר למשפחות נוספות, לפתח את הרעיון. התחלתי להתקרב למשפחות, לחקור לעומק מי היו יקיריהן, ללמוד אותם, להבין אילו תחביבים היו להם, מה היה עיסוקם, איזו אישיות הייתה להם, אילו קעקועים היו על גופם, ועוד. עשיתי שיחות מאוד ארוכות עם המשפחות, כדי להבין מי היה הבן אדם שנרצח".

מה היה השלב הבא?
"אחרי שאספתי את כל המאפיינים של הנרצחים, התחלתי לבנות קריאייטיב, כלומר איך כל המאפיינים האלה נפגשים יחד בתמונה. בניתי רעיונות איך הדברים אמורים להיראות, איך אני יוצרת תוכן וסיפור לתמונה. ואז הבינה המלאכותית רק הוציאה את זה לפועל לפי הרעיונות שלי, לפי הפורמט שיצרתי. כאמור, חלק מהיצירות יוצגו עכשיו בתערוכה ואני מודה לחן זהביאן, מנכ"לית עזריאלי תל אביב, שראתה את החשיבות בהנצחה הזו ונתנה לכך מקום". 

"נוגע ללב"

אחת היצירות בתערוכה מביעה את דמותו של אילן אברהם ז"ל, 57, שנרצח בנובה. "קודם כל, אילן, כשמו כן הוא, ולכן הפכתי אותו לעץ", מספרת אוליאל. "אילן נהג להסתובב בפסטיבלים ובמסיבות ברחבי העולם ולחלק סוכריות כמתנה, אז הפכתי אותו לעץ סוכריות. למטה, מצד ימין של התמונה, רואים גם כלים של גנן.

אילן היה גנן במקצועו, לכן ליד העץ שמתי את כל הכלים שלו. אילה, אלמנתו של אילן, שגם הייתה איתו במסיבה, סיפרה שכשהתחיל כל הבלגן בנובה הם חיפשו מקום להסתתר בו. המשפט האחרון שאילן אמר לה היה 'אילה, את תהיי בסדר'. לכן בעצם רציתי ליצור מעין מכתב אחרון ממנו אליה ושמתי בצד שמאל של התמונה תיבת דואר עם מעטפה שבה מופיעות המילים האלה". 

"קודם כל, הייתה לי מאוד חשובה הצבעוניות של היצירה", אומרת אילה אברהם, אלמנתו של אילן. "התמונה מאוד צבעונית, וגם אילן היה אדם מאוד שמח וצבעוני באופי שלו ובחיצוניות שלו.

הוא היה כאמור גנן, ורואים בתמונה גם את המריצה והכלים שלו, כאשר בתוך המריצה יש רובה מים. בכל מסיבה אילן היה מסתובב עם שפריצר גדול של מי קרח ומצנן את האנשים ברחבה. כשהמחבלים הגיעו אלינו, הוא פשוט אמר לי 'את תהיי בסדר', ונלקח על ידי המחבלים לתוך מושב יכיני, שם נרצח. אלה היו בעצם המילים האחרונות שלו, שגם מקועקעות אצלי על היד וגם מופיעות ביצירה". 

מה את מרגישה למראה היצירה?
"היצירה הזו תלויה בכניסה לחדר השינה שלי. מה שיפה הוא שזו לא תמונה שלו, לא הפנים שלו. קיבלתי גם הרבה תמונות של אילן, שציירו אותו, ומאוד קשה לי לתלות אותן מול הפנים. פה זה משהו שמזכיר מאוד את אילן, זה שמח, צבעוני. ככה אני רוצה שיזכרו אותו, צבעוני, שמח ואהוב על כל כך הרבה אנשים. התמונה הזו ממש ממחישה את מי שהוא היה". 

יצירה נוספת בתערוכה מתארת את שני גבאי ז"ל, 25. "שני עברה הרבה ניתוחים בעיניים, ולכן יש ביצירה עין גדולה", מתארת אוליאל. "כמו כן, לשני היה חלום לעבור לקוסטה ריקה ולחיות שם חיים פשוטים על החוף. לכן הרקע הוא של קוסטה ריקה, כאשר על הרקע רואים צללית של שני עצמה מחזיקה חישוק".

"סיפרתי למורן את הדברים המשמעותיים והעיקריים על שני", אומר אביאל גבאי, אחיה של שני. "מורן השתמשה בחלק מהדברים שסיפרתי לה בהתאם לאמנות שלה. מבחינתי רואים קודם כל את שני מחשקת. שני מאוד אהבה לחשק, ללכת למסיבות, זה היה חלק בלתי נפרד ממנה. הצללית הזו שהיא מחשקת זה גם קעקוע שאמא שלי ואני עשינו. מעל התמונה שהיא מחשקת יש מעין התפוצצות של מטאורים. כל שנה היינו יורדים למצפה רמון לצפות בכוכבים. זה היה אחד הדברים ששני הכי אהבה וחיכתה להם". 

כמו כן, מוסיף גבאי, "יש כאמור ביצירה גם את הנוף של קוסטה ריקה. שני אהבה לטייל בעולם וקוסטה ריקה הייתה אחד המקומות שאהבה. החלום שלה היה לחיות שם ולמכור בנדנות על החוף, לעשות שיעורי יוגה וליהנות מהרגע. ויש גם את העין.

שני נולדה עם בעיה מאוד נדירה בעין, עברה ניתוחים מורכבים בעיניים מגיל ילדות, ולכן זה גם משהו שהיה חלק ממנה ובנה את מי שהיא: אמיצה ולא מפחדת. הדפסתי את התמונה הזו בגודל ענקי והיא תלויה על כל הקיר אצלי בסלון ונותנת לי להרגיש קצת מכל תקופה של שני בחיים. זו עבודה שממש נוגעת לי ללב". 

"בזכות הטבעת"

גם דמותו של מתני (קידו) אלמלם ז"ל, 42, מופיעה בתערוכה. "הוא היה די.ג'יי מאוד מוכר בעולם, שהחל את הקריירה המוזיקלית שלו ביפן", מספרת אוליאל. "בתמונה הוא מוצג כמנגן את הסט האחרון שלו מול סוג של ארכיטקטורה מאוד מוכרת ביפן. בתמונה גם מוצגים שני אלמנטים שמאוד מזוהים איתו: רוגטקה וטבעת. יש הרבה תמונות שבהן הוא מצולם עם רוגטקה, וגם הטבעת הזו מאוד אפיינה אותו. כמו כן, הוא היה הולך הרבה עם חולצות ובנדנדות עם גולגולות, לכן גם מופיעה גולגולת על החולצה שלו".

"מורן שוחחה איתי ועם אבא שלי", מספרת לין אלמלם, אחותו של מתני. "היא באמת שילבה את כל האלמנטים שאפיינו אותו. הקריירה שלו החלה לפרוח ביפן, שם גם נולד שם הבמה שלו 'קידו'. מתני היה איש מגוון ואיש מוזיקה. רצינו להעביר ביצירה את החיות שלו, את השמחה שלו, איך שהוא היה נראה.

כאמור, הוא תמיד לבש חולצות עם גולגולות, כל הזמן עשה מוזיקה עם כל האלמנטים הקטנים שזיהו אותו. במסיבות מה שהכי אפיין אותו זה שהוא הלך עם בנדנות מאוד מיוחדות. גם הטבעת הייתה סימן ההיכר שלו. הוא ענד אותה מעל 15 שנה. בזכות הטבעת הזו גם הצלחנו לזהות אותו והיא קיבלה משמעות הרבה יותר גדולה בעקבות מה שקרה".

בתמונה, מוסיפה אלמלם, רואים גם תווים. "התווים האלה היו בעצם הקעקועים שלו. זה גם משהו שמאוד אפיין אותו", היא אומרת ומציינת שכיום, כשהיא מסתכלת על התמונה, "אני רואה את אחי במקום הכי טבעי שלו, במקום שהכי אהב. הוא אהב לשמוח ולשמח אנשים. אני רואה גם את כל האלמנטים שאפיינו אותו. זה מה שהיה לי חשוב, שאסתכל על התמונה וארגיש שזה אחי: משמח אנשים, עם חולצת גולגולת, וכאילו חי. אחי הגדול הדפיס את התמונה ושם אצלו בבית וגם ההורים ידפיסו אותה".