במלאת עשור לפטירתה של כלת פרס ישראל השחקנית חנה מרון מספרים ילדיה, הזמרת־שחקנית דפנה רכטר והאדריכל אמנון רכטר, על האמא והאדם מאחורי אחת הכוכבות הגדולות בתולדות התיאטרון הישראלי, על הפעילות הפוליטית שלה, על הקשיים שחוותה אחרי קטיעת רגלה בפיגוע טרור, על היחס הדואלי לדמותה הבלתי נשכחת ב“קרובים קרובים" ועל המורשת שהותירה.
ב־30 במאי 2014, כשהיא מאושפזת בבית החולים איכילוב ומוקפת בבני משפחתה, נשמה השחקנית חנה מרון (90) את נשמתה האחרונה וזכתה להדרן אחרון בבית העלמין האזרחי בקיבוץ שפיים בהלוויה קלילה, כבקשתה, ובמחיאות כפיים מקולגות ומעריצים, כיאה למלכת התיאטרון הישראלי.
עד יומה האחרון ניהלה מרון רומן הדוק עם הבמה ועם הקהל, וגם בגיל 90 טרפה את הבמה בבית השני שלה, תיאטרון הקאמרי, בתפקיד הנפלא של בובה גלובצ’יק במחזה “אורזי מזוודות" מאת חנוך לוין. “מה הטעם לחשוב מה עשיתי טוב או מה עשיתי לא טוב במהלך החיים שלי? מה שהיה היה", אמרה מרון לעיתונאי יובל אברמוביץ’ בראיון האחרון שלה.
“הייתה קריירה מלאה שיאים ותפקידים נהדרים, היו חברים נהדרים מהתיאטרון, שרובם מתים והאחרים עסוקים בעניינים שלהם ולצערי הקשרים לא נשמרו, היה בעל נהדר, ויש לי שלושה ילדים ושלושה נכדים שאני משתדלת לראות בשבתות. אני לא בן אדם שמצטער על מה שעשה או לא עשה".
מרון, כלת פרס ישראל לשנת 1973, שחקנית, קומיקאית, זמרת ובמאית ישראלית, שיאנית גינס על קריירת התיאטרון הארוכה ביותר בעולם, מהכוכבות הגדולות של התיאטרון הישראלי ומי שנחשבה לאגדה עוד בחייה, החלה לשחק כבר בגיל 4 בברלין, עיר הולדתה. כילדה שיחקה בהצגות תיאטרון ובסרטים ונחשבה ל"ילדת פלא".
בשנת 1934, סמוך לעליית הנאצים לשלטון, עלתה משפחתה לארץ והשתכנה בתל אביב. בגיל 17 הצטרפה לסטודיו למשחק של “הבימה" ובמהלך מלחמת העולם השנייה הצטרפה ללהקה הצבאית של הבריגדה היהודית (“מעין זה"). בתום המלחמה החלה לשחק בתיאטרון "הקאמרי" שרק הוקם ונמנתה עם מייסדיו.
מאז שנות ה־50 והלאה ביססה את מעמדה כשחקנית התיאטרון המובילה בישראל עם תפקידים מורכבים ובלתי נשכחים בהצגות רבות, מרביתן בקאמרי (“פיגמליון", “כולם היו בניי", “פונדק הרוחות", “מדיאה", “הלילה השנים עשר" ו"הלו, דולי!"), אך גם בתיאטראות נוספים כמו הבימה, תיאטרון באר שבע ותיאטרון אנסמבל הרצליה, שהיא אחת ממייסדיו.
בקולנוע השתתפה במספר מועט של סרטים, כשבעיקר זכורים תפקידיה ב"דודה קלרה" (1977) ו"יום יום" (1998), אך בטלוויזיה היא תיזכר תמיד בתור דודה חנה בסיטקום הראשון בארץ – “קרובים קרובים", זו שהכריזה בכל פרק “פ־ת־ו־ח!".
“לא התמסכנה"
באמצע שנות ה־50, לאחר נישואים שלא שרדו עם השחקן יוסי ידין והאדריכל יצחק ישר, נישאה מרון בשלישית לאדריכל חתן פרס ישראל יעקב רכטר (אביהם של המאיירת מיכל לויט והמוזיקאי יוני רכטר מאשתו הראשונה). למרון ולרכטר נולדו שלושה ילדים: האדריכל אמנון רכטר (65), המתמטיקאית והפילוסופית ד"ר עפרה רכטר (62) והמוזיקאית־זמרת־שחקנית דפנה רכטר (58).
“אני זוכר בית מאוד פתוח, בית שיש בו הרבה תרבות ואמנות, ואני חושב שהמתנה הכי גדולה שאמי נתנה לי היא החופש להרגיש שאני יכול לשאול שאלות, שאני יכול לערער על מה שנחשב הסדר הקיים, שאני יכול לחפש את הזווית שלי, המקורית, האחרת והשונה – בכל דבר שאני נתקל בו", אומר אמנון.
“היא לימדה אותי לא לקבל הכל כמובן מאליו אלא תמיד לבדוק את הדברים. אמא שלי הייתה מאוד חזקה בדבר הזה ואני חושב שזה חלק ממה שהפך אותה לגדולת השחקניות שהיו בארץ מאז ומעולם. עם כל הכבוד לשחקניות אחרות – היא הייתה הגדולה מכולן".
“היא אף פעם לא הייתה אמא רגילה", מציינת דפנה.
“היא הייתה אישה מאוד מורכבת. אני לא חושבת שהיה אצלה ‘קאט’ בין חנה מרון השחקנית לחנה מרון האדם הפרטי, האמא. אני חושבת שהיא כל הזמן הייתה חנה מרון השחקנית. היא עבדה מגיל 4, זה לא משהו שאפשר להפריד ממנה. זה הפך להיות חלק מהאישיות שלה".
“מאוד אהבתי שהיא הייתה עושה חזרות בבית, הייתי מאוד קשור אליה ובתור ילד, בגיל 12־5, אהבתי להתלוות אליה לקאמרי, ובמידה שזה היה מתאים הייתי גם בחזרות שלה ואם לא אז הייתי יושב בגרין רום של השחקנים, מסתובב במסדרונות ומדמיין לעצמי כל מיני הרפתקאות במקום, זו הייתה השגרה הרגילה שלי", נזכר אמנון.
“זה חלק בלתי נפרד מהזיכרונות שלי. גם אמא שלי וגם אבא שלי היו מאוד נוכחים בחיים שלי. אמא שלי תמיד מצאה זמן לדברים החשובים, אבל באופן עקרוני הורגלנו לעצמאות. צריך לקחת בחשבון שהקונטקסט של התקופה הוא אחר לגמרי מהיום. גרנו בנוף ים ובית הספר היסודי היה מרחק של 100 מטר מהבית, אז היה מאוד ברור שבכיתה א’ הייתי הולך לבד לבית הספר, לא חיכיתי שמישהו יבוא ויחזיר אותי או ישמור עליי. הייתי קם בבוקר, לוקח סנדוויץ’ והולך לבית ספר. מבחינת אסיפות הורים, טיולים וכדומה אמא הייתה מאוד נוכחת".
“אני לא אומרת את זה כביקורת אלא כמשהו עובדתי, אבל אמא שלי הייתה מאוד במעגל סגור, וזה היה מאוד קשה בשבילה. לא היה לה קל בעולם, ולכן במשך הרבה שנים הרגשתי שהיא לא רואה אותי, את דפנה, את הרצונות ואת העומק שלי", מספרת דפנה. “הרגשתי שקופה מולה, היא לא ידעה לקבל אותי כפי שאבא שלי קיבל אותי. עם הזמן הבנתי שהיא לא עשתה את זה מרוע לב או מקשיחות אלא כי לא היה לה קל בחיים, זה היה חלק מהמאבק שלה כדי לשרוד, זו הייתה מי שהיא, זה היה חלק ממנה".
ב־10 בפברואר 1970, בעודה עובדת על המחזה “מדיאה" עם הבמאי יוסי יזרעאלי, טסה מרון ללונדון לאודישן לתפקיד גולדה בסרט “כנר על הגג". בדרך ללונדון היא עצרה בנמל התעופה במינכן כשאירע פיגוע טרור שבו שלושה מחבלים השליכו רימוני יד על נוסעי טיסה 435 של "אל על". כתוצאה מהפיצוץ נפצעה מרון אנושות ורגלה השמאלית נקטעה. היא עברה טיפולים בגרמניה במשך שלושה חודשים, וכשחזרה ארצה נאלצה לעבור ניתוחים נוספים.
“הייתה לה פרוטזה והיא כל הזמן הייתה צריכה לשים אותה ולהרכיב אותה ולטפל בגוף שלה והאירוע הזה היה מאוד נוכח בחייה", מספר אמנון. “מצד שני, כשהיא הייתה על הבמה זה כאילו לא היה קיים. היא הייתה לחלוטין בעניין ובדמות, וזה היה המקום היחיד שאליו היא באמת יכלה לברוח ממה שקרה לה".
עוד מספר אמנון: "זה אירוע שמאוד השפיע עליה, וצריך לקחת בחשבון שהאישה הזו, שהייתה גדולה מאוד בפרסונה הציבורית בישראל הקטנה של שנות ה־50 וה־60, שנות הגדולה שלה, חטפה צלקות נפשיות ופיזיות במקצוע שבו הגוף הוא אחד הכלים העיקריים של הביטוי האמנותי. זו טרגדיה נוראית, ועם זאת היא לא נתנה לזה להכתיב לה את החיים".
"היא שלטה בנרטיב ולא הנרטיב שלט בה. זה שיעור גדול לכולם: היא אף פעם לא התמסכנה או התקרבנה – היא תפסה את השור הזה בקרניים והמשיכה הלאה כי כוח היצירה שלה, האש שבערה בה, היו איתה עד יומה האחרון", ציין. חודשים בודדים לאחר ששבה לישראל עלתה מרון על במת תיאטרון “הבימה" בערב התרמה.
היא התיישבה על כיסא גדול שהובא במיוחד עבורה והציגה מונולוג מ"מרי סטיוארט", “שיר הפונדקית" של אלתרמן וקטע של ברכט. במהלך הופעתה עמדה על רגליה בעזרת רגל תותבת. לאחר שסיימה את הופעתה קיבלה זר פרחים מחנה רובינא. ביוני 1971, לאחר הפסקה של שנה וארבעה חודשים, שבה מרון לשחק על במות התיאטרון למרות הפציעה וזכתה לאהדה רבה מהקהל.
“בעיניי אמא שלי הייתה מאוד גיבורה", מוסיפה דפנה. “היא גיבורה כי היא שרדה את הילדות שהיא שרדה, המשיכה בקו שלה ונשארה נאמנה לעצמה למרות שהיה לה קשה, והיא עברה את הטראומה שהיא עברה בשנת 70’ שאני לא יודעת איך אנשים שורדים את הדבר הזה והיא מה זה שרדה את זה.עם כל הטראומות שלי בחיים, האירוע הזה לא נשאר לי כטראומה בזכותה, כי היא עברה את זה כמו גדולה. לעמוד על הרגליים אחרי אירוע כזה וישר לחזור לבמה ולא לוותר על החיים – זו גדולה, היה לה כוח מאוד גדול והרבה גבורה".
היא השפיעה עלייך במובן המקצועי?
“אני חושבת שלא, אבל אם היא השפיעה עליי באיזשהו אופן זה היה בלא להיות כמוה. לא התחברתי לז’אנר של הדרמה המאוד גדולה. אני יותר מאמינה במשחק קטן ואמיתי, אבל אני חושבת שמאוד ידענו להפריד בין השניים".
מה היא חשבה כשבחרת להיות שחקנית?
“אני אגיד לך את ההפך – כשהפסקתי לעבוד בתיאטרון ועזבתי את המקצוע היא לא הבינה את זה. היא לא הבינה איך אפשר לא להיות שחקנית. זה נשגב מבינתה. היא לא הבינה מה אני עושה. חשוב לציין שלא סחבתי משהו על הכתפיים שלי כבת של אבא שלי ואמא שלי כלפי חוץ אלא בפנים הרגשתי שאני צריכה לעמוד בסטנדרטים מסוימים במשפחה כזו והסטנדרטים שלי היו אחרים לחלוטין, אבל זה כבר קשור לפסיכולוגיה שלי כבן אדם".
“אדם מאוד אידיאולוגי"
בשנות ה־80 כיכבה מרון בסיטקום המצליח “קרובים קרובים" לצד יהורם גאון, תיקי דיין, אילן דר ולאורה ריבלין וכבשה את המסך בהומור השנון שלה. “היא חיה עם התפקיד ב’קרובים קרובים’ בסוג של דואליות", טוען אמנון. “היא גם לא הסתירה את זה, לא מאיתנו ולא בראיונות. מצד אחד היא ראתה ב’קרובים קרובים’ משהו שהוא חוויה חדשה בשבילה, לעשות סדרת טלוויזיה, שזה אומר עבודה מאוד מהירה באולפן, ללמוד את הטקסט בבוקר ולצלם אחר הצהריים.
היא מאוד נהנתה מזה וראתה בזה אתגר מאוד גדול. היא גם מאוד אהבה את הדמות שלה בסדרה וגם השותפים שלה היו שחקנים ברמה הגבוהה ביותר. כולם היו שחקני תיאטרון ולכן גם היא נהנתה מהם מאוד כפרטנרים. מצד שני, הפרסום העצום שזה הקנה לה, היה בו צד מחמיא כי נורא אהבו אותה ועצרו אותה ברחוב לחתימות, אבל זה היה קשה לה כי היא הרגישה שכל השנים שהיא עשתה תיאטרון ברמה העולמית כמעט נמחקו מהזיכרון הקולקטיבי בגלל העוצמה של ‘קרובים קרובים’, היא לא אהבה שמזהים וזוכרים אותה אך ורק בגלל התפקיד הקליל שהיא עשתה בקומדיה חביבה בטלוויזיה. אני חושב שהדבר הזה גם תסכל אותה".
היה לה חוש הומור גם מאחורי הקלעים?
“אני חושב שבחזרות לא. זה לא שלא היה לה חוש הומור אלא היא הייתה מאוד מרוכזת. חזרות, טקסט והעבודה, חיפוש נורא מעמיק אחר זהות הדמות, זה אומר המון מחקר וחפירה בנפש ובפסיכולוגיה של עצמך. התפקידים שהיא קיבלה ולקחה הם תפקידים מרכזיים במחזאות המרכזית של העולם, דמויות של נשים חזקות וקשות שעוברות טרגדיות עם סיפור עצום, וזה הצריך ממנה הרבה מאוד ריכוז וכן הלאה. אז אני לא חושב שהיא הייתה אחת מהחבר’ה, שיושבת ודופקת דרינקים עם השחקנים מאחורי הקלעים, היא הייתה מאוד ממוקדת בעבודה שלה".
בתקופות שבהן שחקנים ידועים חששו להביע עמדה פוליטית, מרון הייתה מעורבת מאוד ופעילה בארגונים הקוראים לשלום ולדו־קיום. בשנת 1993 נמנתה עם המשלחת שהתלוותה ליצחק רבין בטקס חתימת הסכמי אוסלו, וכן הייתה פעילה בהפגנות נגד תיקון “חוק הנאמנות" בשנת 2010 ובתמיכה בהקמת מדינה פלסטינית ב־2011. “זה היה שונה מהרבה מאוד שחקנים בתקופתה. היא הייתה מאוד פוליטית בתקופה שזה לא היה מובן מאליו, והיא חטפה אש מכל ה’בן גבירים’ וה’סמוטריצ’ים’ האלה, התלוויתי אליה להרבה הפגנות", מספר אמנון.
“לא היה אכפת לה מה חושבים והיא לא חששה לאבד פרנסה. היא תמיד הייתה אדם מאוד אידיאולוגי והלכה אחרי האמונה שלה. היא הרגישה מספיק חזקה כדי להיות בסיטואציה הזו, והיא הייתה מודעת לדבר הזה ולזה שהיא לא מתכוונת להתקרנף בגלל שכמה אנשים מ’הליכוד’ יגידו שלא ייתנו לה עבודה או כל מיני דברים כאלה שקורים כל הזמן היום. היא הייתה דמות יחידנית, לא הייתה אחת כמוה, ולכן היה לה גם את הביטחון לזה".
“אני משערת שהיא מתהפכת בקברה כרגע מכל מה שקורה", מוסיפה דפנה. “היא הייתה מאוד פוליטית וזה היה מאוד חשוב לה".
על אף ששיחקה במספר סרטים, אחת ההחמצות שמרון הרגישה, כדברי בנה, הייתה שהיא לא קיבלה מספיק תפקידים בקולנוע. “היא חשבה שאולי מפחדים ממנה בגלל שהיא פרפקציוניסטית וגדולה מאוד מהחיים אז חוששים להציע לה תפקידים", מספר אמנון.
“פחדו לפנות אליה והיא מאוד התעצבנה מזה והייתה עצובה. היא כל כך רצתה לשחק בקולנוע, והייתה מוכנה לעשות סרטי סטודנטים בלי כסף – והיא עשתה. אם היו אנשים קצת יותר נועזים שפונים אליה – היא הייתה עושה בלי כסף, רק מתוך ההנאה של הדבר הזה. אתה מכיר מישהי ברמה הזו שמוכנה לעשות כזה דבר? עד כדי כך היא רצתה ונהנתה לעשות את זה, וזה קרה מעט מאוד פעמים וחבל מאוד. יחד עם זאת, היא שיחקה בשני סרטים שהם מהרשימה המאוד מצומצמת של הסרטים הטובים שנעשו בארץ, וזה הרבה בזכותה – ב’יום יום’ של עמוס גיתאי וב’דודה קלרה’ של אברהם הפנר".
היא הרגישה מוערכת בשנותיה האחרונות?
“אני חושב שהיא הרגישה מוערכת, אבל היא דיברה על זה שאין תפקידים לנשים מבוגרות, והיא הייתה מאוד רוצה לעשות עוד דברים. היות שהייתה לה כבר בעיה מאוד מסוימת ללמוד טקסט בעל פה, אז היה לה מאוד קשה לעמוד בסיטואציות האלה של לדעת עד כמה היא עדיין חזקה כשחקנית ומצד שני הזיכרון הבוגד והזקנה גרמו לה להבין שהיא לא כתמול שלשום ברמה הטכנית, וזו מגבלה ששחקן לא יכול להרשות לעצמו".
עוד הוסיף: "לכן היא חיה בין שני הקצוות האלה. היא כל הזמן הייתה עם אש בוערת בלבה ותמיד חיפשה לפלס לעצמה את הדרך – היא התחילה לשתף פעולה יותר עם צעירים ולקיים ערבי קריאת טקסטים, היא חלמה לעשות כמה מחזות, היא ביימה ותמיד חשבה על רעיונות מעניינים ויצירתיים מחוץ לקופסה שהם באיזשהו מקום היו דברים שעניינו אותה ודברים שהיא הבינה שהיא יכולה לעשות אותם בגיל המתקדם שלה".
“מקווה שיזכרו אותה"
את שנותיה האחרונות השקיעה מרון גם בבילוי עם נכדיה. “היא הייתה סבתא מאוד־ מאוד נוכחת ונהגה ללכת עם הילדים שלי, אלמה ושאולי, לסרטים ולקניות, הייתי מביא סנדוויצ’ים מהקפה ליד הבית שלה שהיא מאוד אהבה והיינו אוכלים ומדברים. היא הייתה מאוד פעילה, גם כשכבר היה לה קשה ללכת היא לא ויתרה על להשקיע זמן ולבלות עם המשפחה", מספר אמנון.
בערוב ימיה הצליחה להתפייס גם עם בתה דפנה אחרי מערכת יחסים מאוד מורכבת שהייתה לשתיים. “באחרית ימיה היא הובהלה לבית החולים בעקבות בעיה רפואית קשה. כשישבתי לידה היא התעוררה, וכשפתאום הסתכלה עליי, נראה לי שבפעם הראשונה בחיים היא ראתה אותי", מספרת דפנה.
“אני חושבת שהקלוז’ר הזה היה חשוב לשתינו, וזו אחת החוויות הכי עוצמתיות שלי בהקשר של אמא. כשהיא פקחה את עיניה בבית החולים, הדבר הראשון שאמרה זה ‘תשירי לי’. הייתי בהלם, כי כמה שניסיתי להגיע אליה, לא הצלחתי, מה גם ששלחתי לה חומרים והיא לא טרחה להקשיב להם. איכשהו יצא לי עם דמעות בעיניים ‘You Are My Sunshine’, השיר שהייתה שרה לי כשהייתי קטנה.
‘עוד, עוד’, היא הגיבה בקול חלש. זה היה הפיוס שלנו, ואף אחד לא יוכל לקחת אותו מאיתנו. היו לנו תוכניות משותפות והבטחתי לה שאקח אותה לסיבוב של רוקנרול. אולי מאוחר מדי גיליתי שהאישה הזאת הייתה לגמרי רוקנרול והיא רצתה ששתינו נעשה אופרת רוק. ביום האחרון שלה שרתי לה מלא שירים והיא אמרה למי שטיפלה בה ‘הבת שלי הייתה שחקנית’.
כשחששתי שהסיפור הישן חזר, היא הוסיפה ‘אבל עכשיו היא עושה מה שהיא אוהבת’. אז חיבקתי ונישקתי אותה. ‘אני כל כך אוהבת אותך, אמא’, אמרתי לה. ‘די, תפסיקי, דבק’, היא הגיבה בהומור ושתינו היינו בהתאהבות מטורפת זו בזו. יום אחרי זה היא הלכה מאיתנו".
איך תרצו שיזכרו את חנה מרון?
אמנון: “קודם כל אני רוצה שיזכרו אותה. אני חושב שהאקלים בארץ, הפרחיאדה, השחיתות והמאפיה ששוררים פה השתלטו על הטעם הטוב. מישהו אמר פעם שההיסטוריה נכתבת על ידי המנצחים, וכרגע אנחנו המפסידים, ואנשים כמו מירי רגב ואחרים הם המנצחים, ואיפה שמירי רגב או נתניהו נמצאים אין מקום לחנה מרון בהיסטוריה, ומי מהם בכלל זוכר את חנה מרון?".
"אז אני קודם כל מקווה שיזכרו אותה, ודבר שני אני חושב שבסופו של דבר החומר שהיא עשתה הוא מאוד גדול ויש הרבה דברים שבסופו של דבר כן נשארים. יש ארכיון גדול של סרטים, גם בגרמניה וגם בארץ, ויש הרבה מאוד חומר עליה, כך שאני חושב שיש סיכוי טוב שלא ישכחו אותה כל כך מהר, אבל גיבורי תרבות הם לא הגיבורים של התקופה שלנו, ובמציאות הנוכחית אני מרגיש שלחנה מרון אין מקום, וחבל".
דפנה אמרה: “אגיד לך את האמת, אני לא חושבת שמספיק זוכרים אותה היום. פחות מדברים עליה ומזכירים אותה אבל ככה זה בעולם, אנשים מתים ונשכחים. היא לא היחידה ש’נעלמה’ וזה מה יש. אלו החיים. אני לא רואה את זה כמשהו טוב או רע אלא כמציאות. כמו שציינתי, בעיניי, אני רוצה שיזכרו אותה כגיבורה, בכל זאת, היא אחת השחקניות הטובות שהיו פה".