קלן בגרמניה של אמצע שנות ה-30. מצעדים וכנסים נאציים. עיר ומלואה מצדיעה במועל-יד לפיהרר. ברחובות מתרוצצים זאטוטים חמורי סבר, המחקים את המבוגרים. מחלון אחד הבתים משקיפה אליהם ילדה בת עשר - ועיניה יוקדות קנאה. "אמא, גם אני רוצה להשתייך לנוער ההיטלראי", היא מפצירה ומזעזעת את הוריה, הסולדים מהגל הלאומני, השוטף את ארצם.
ירושלים כעבור 45 שנה. טקס הענקת פרס ישראל במוצאי יום העצמאות הל"א למדינה. תשואות רמות לכלת הפרס לאמנות התיאטרון, המקבלת אותו מנשיא מדינה, יצחק נבון, כשדוק של דמעות בעיניה. "הייתי המומה כשהודיעו לי על הפרס", סיפרה בהתרגשות שלא קהתה עם השנים.
אלה היו שני הקטבים בחייה של אירנה קליין, הילדה מקלן, בת לאב קתולי ולאם פרוטסטנטית, שבתום ילדותי העריצה את הנאציזם ובמשובת נעורים כמעט נסחפה לקומוניזם. זהו סיפורה המדהים של מי שהפכה כאן לאורנה פורת, מעמודי התווך של התיאטרון בארץ והיום, תשע שנים אחר מותה בגיל 91, מציינים מאה שנה להולדתה.
ככל שסיפורה מופלא, פורת אולי עלולה הייתה להישכח דוגמת ענקי תיאטרון אחרים אלמלא התיאטרון לילדים ולנוער, שנקרא על שמה בעודה בחייה. "אמה, שהייתה אדם מאוד מפוכח, הייתה מודעת לאפשרות שישכחו אותה", אומרת בתה, ליטל פורת. "זה התיאטרון, אמנות בת חלוף עם רדת המסך".
היא יזמה את קריאת התיאטרון, בן טיפוחיה, על שמה, כדי שיזכרו אותה?
"כך הכרת אותה? אמא הייתה האדם האחרון שיצא עם יוזמות כאלה. הרעיון היה של מיקי ירושלמי, היו"ר המסור של הוועד המנהל של התיאטרון. לא אשכח את זה. אמא כמעט התעלפה מהתרגשות למשמע ההודעה. 'לפחות אני לא צריכה למות בשביל זה', כך הגיבה כמי שראתה את העולם במשקפיים של הומור. 'הפכתי למותג', היא אמרה".
לא סתם "מותג!".
"נכון. אמא הקימה את התיאטרון מתוך אמונה שלילדים מגיע הכי טוב וזאת בהיפוך למה שחוותה כנערה בנוער ההיטלראי. משמח לראות איך שהתיאטרון, הנושא את שמה, מגשים את החזון שלה, שלפיו ילדים מגשימים את החלומות שלהם. אותי היא לימדה לא לקחת את עצמי ברצינות ומצד שני לעשות ברצינות כל מה שעשיתי".
והיה מה ללמוד ממנה, מי שהלכה עד הסוף אחרי אהבתה. "הרגשתי בימי מלחמת העולם שקורה משהו קשה באירופה", העידה, "אך כמרבית תושבי גרמניה בזמן ההוא לא היה לי שמץ של מושג לגבי מה שקרה במחנות. כשנודע לי על כך בסיומה של המלחמה, החלטתי לא להשתייך עוד לעם הגרמני. כמעט לא הכרתי עד אז יהודים וחלמתי על רוסיה".
החלום הסוציאל-קומוניסטי שלה נמוג, כשבדרך למוסקבה התאהבה עד כלות בקצין יוסף פרוטר, איש המודיעין הצבאי הבריטי ובמקרה גם הוא יליד העיר קלן. כששבה מהמפגש הגורלי עמו, רשמה ביומנה משפט בודד - "פגשתי את גורלי". כשאמר לה שפניו מועדות לקיבוץ בארץ-ישראל, בקעה ממנה קריאת צהלה - "קיבוץ? - הרי זה סוציאליזם פאר-אקסלנס! ניסע לפלסטינה במקום לרוסיה!"
פורת התגיירה וכמו רות המואבייה שהלכה אחר בעז, היא, שידעה בעל פה את מגילת רות, הלכה בעקבות יוסף אהובה ועלתה ארצה ב-47' עם אביר חלומותיה והצטרפה לתיאטרון הקאמרי שהוקם זה מקרוב. בדרך לשם עבדה כעוזרת בפנסיון בבן-יהודה שטראסה תמורת 11 גרוש לשעה. בקאמרי נקלטה כמו במשפחה. כעבור שנתיים היא, שהגיעה אליו נטולת ידע בעברית, כבר שיחקה צברית לכל דבר בהצגת "הם יגיעו מחר" מאת נתן שחם.
מאז הצגה זו והצגת "כזאת הייתה אמא" היוותה פורת במשך 36 שנה ציר מרכזי על במת הקאמרי, כשבין תפקידי המופת שלה, שנצצו כאבנים יקרות בכתר המלכות שלה היו יובל-אור, ז'אן ד'ארק, מרי סטיוארט, אלקטרה, ברנרדה אלבה ועוד עד שב-79' נוסף פרס ישראל לשלל הפרסים ותארי דוקטור לשם כבוד, שבהם הועטרה. פורת לא הסתפקה בכך ומתוך מבט ארוך טווח הקימה ב-65' תיאטרון לילדים ליד הקאמרי וכעבור חמש שנים - ייסדה את התיאטרון לילדים ולנוער, שלימים נקרא על שמה.
מדי פעם הייתה נעלמת למשך חודשים מהצגות הקאמרי. לימים נודע על התפקיד שמילאה מאחורי הקלעים, כשהתלוותה לבעלה, איש המוסד, בשליחויותיו בחו"ל, כשגולת הכותרת הייתה במרוקו, שם שיחקה ב"תיאטרון החיים" את אשתו של איש-עסקים גרמני. "אוף, לא תאמין כמה סוודרים סרגתי שם", היא מספרת בחיוך.
כמו חנה מרון, מקבילתה בתואר הגברת הראשונה של התיאטרון, נעלבה פורת, כשבגיל 60 הוצאה לגמלאות, בהתאם לחוק דאז. "ברגע הראשון זה העליב אותי וכעסתי מאוד", סיפרה לי באחד הראיונות שלנו. "אם היה לי אופי אחר, , אולי הייתי עושה מזה עניין ציבורי. מה קורה פה? האם בגיל 60 אינני מסוגלת לשחק יותר. אז נסעתי לניו-יורק, לשחק את האם בהצגת "כזאת הייתה אמא", שבה התחלתי בקאמרי בתפקיד הבת".
בהיות ליטל פורת בת תשעה חודשים אימצוה אורנה ויוסף פורת כבתם. "מספרים כאשר אורנה הסתובבה בין מיטות בית היתומים, הושטתי את ידיי לעברה", מעידה ליטל, הפעילה כיום כעורכת דין וכמגשרת, שנותנת ביטוי לאהבת התיאטרון שלה במחזות שכתבה, ביניהם בהשתתפות אמה המפורסמת. "לעומת הכתיבה, אף פעם לא נמשכתי להיות שחקנית", היא מעירה. "היצירה תמיד משכה אותי יותר, כשבמיוחד שמחתי לשתף את אמא במחזות שכתבתי".
אשתקד פרסמה ליטל בהוצאת "כנרת" את הספר המרתק "יום הולדת שמח, אדולף היקר". "זו איננה ביוגרפיה", מדגישה ליטל, אלא בדיונגרפיה, היינו שילוב של מציאות ובידיון".
מה עובר בך כשאת מזדמנת לתיאטרון הקאמרי?
"אז עוטפים אותי ריחות התיאטרון, שאני מכירה אותם מגיל אפס, במיוחד הריח של הבמה ושל מאחורי הקלעים. זה מציף אותי כל פעם מחדש בגעגועים עזים, בפרט מול צילומיה מתפקידיה הגדולים, המפארים את אכסדרת התיאטרון".