בחודשים שחלפו מאז ה־7 באוקטובר פועל צוות המיזם “חפץ מעבר” בליווי משפחות מעוטף עזה ששרדו את הטבח הנוראי של השבת השחורה ההיא. “חפץ מעבר” הוא מיזם רגשי, נפשי ואמנותי שנולד מתוך רצון עמוק לסייע ולו במעט לתושבים שחייהם השתנו מאז אותה שבת.
“המיזם התגבש בדצמבר 2023, כשאני חושבת שהרבה מאיתנו היו עסוקים במה אנחנו יכולים לעשות כדי להיטיב עם תושבי הדרום שכל כך נפגעו”, מסבירה טל סטרלין הלפרין, יוזמת ומנהלת הפרויקט.
“הרגשתי שצריך להסתכל כמה צעדים קדימה כי באותה עת תושבי הדרום היו מוצפים בהמון פניות, ואני זוכרת שמישהי עלתה לשידור ואמרה שהיא אפילו לא לובשת בגדים שלה כי אין לה כלום. זה נתן לי את הרעיון שיש הרבה חפצים שנשארו מאחורה ואוצרים בתוכם משמעויות וחוויות, וחשבתי שזה יכול להיות תהליך יותר משמעותי מאשר חידוש חפץ”, הוסיפה.
סטרלין הלפרין גיבשה צוות של שש נשים שתרמו מעצמן, בהתנדבות, כדי להרים את המיזם: מאיה גל (אמנית ומעצבת פנים), מיכל קרסני (אוצרת תערוכות אמנות ועיצוב), שונית פלקו־זריצקי (צלמת ויוצרת), דנה שקד (עוסקת בעריכה, כתיבת תוכן וניהול משאבים) וד”ר בירי רוטנברג (מומחית בפסיכותרפיה, פסיכואנליזה וביבליותרפיה).
“בפברואר הגענו בפעם הראשונה לבארי ולכפר עזה והתחלנו לאסוף חפצים”, מספרת סטרלין הלפרין. “בהתחלה היה לי בראש שיהיו לנו בפרויקט רק כיסאות, שולחנות ושידות, וכיום יש לנו בפרויקט 15 משפחות ולכל אחת מהן יש חפץ לגמרי שונה. מפברואר התחלנו את התהליך הזה שמלווה בהרבה אספקטים כי הוא כולל גם את הסיפורים ואת השיחות עם המשפחות, גם את איסוף החפצים וחידושם, גם צילום התהליך וגם אנחנו במערכת יחסים עם המשפחות והחפצים”.
כמה זמן לוקח התהליך מול המשפחות?
“אנחנו עושות את התהליכים במקביל עם כמה משפחות, וזה מאוד משתנה בהתאם לצרכים של המשפחה. חשוב לנו לתת למשפחות עצמן את יכולת הבחירה לקבוע מתי נפגשים, איזה חפץ יחודש, מה יהיה מהחפץ, אם החפץ ישמור את הייעוד שלו או ישנה. המשפחה מכתיבה את הקצב, והתהליכים נעים בין חודש לארבעה חודשים. אני מרגישה שזה כבוד גדול להיות שותפה לתהליך הזה, וזה סופר־מרגש כי אנחנו גם לומדות מהתגובות של המשפחות כמה זה משמעותי”.
“לספר מה קרה”
מהרגע הראשון התכנון היה שהפרויקט יתורגם גם לתערוכה אשר תציג את התהליך ואת החפצים ותספר דרכם את סיפורן של המשפחות. התערוכה, “חפץ מעבר – הסיפור שמעבר לחפץ”, נפתחה בתחילת החודש במתחם עזריאלי שרונה בתל אביב ותושק באופן רשמי בשיח גלריה ב־21 ביוני (יום שישי הקרוב) בשעה 11:00 בבוקר. “עבורי כאוצרת זו תערוכה אחרת לגמרי”, מסבירה מיכל קרסני.
“מדובר בסוג של אמנות של לקחת חפץ במצב מסוים ולהביא אותו למצב אחר, וכאן הקרדיט הוא למאיה גל שמחדשת את החפצים בשיתוף פעולה צמוד עם המשפחות. הסיפור של התערוכה הוא סיפור אחר כי פה אנחנו מביאים לא רק את החפץ ואת האמנות שלצד החידוש, אלא אנחנו מביאים את הסיפור.
הסיבה שהלכנו לתערוכה היא כי היה לנו חשוב לספר את סיפור המשפחות מנקודת מבט אחרת, והתערוכה נותנת זרקור מאוד מעניין על הסיפור עצמו, מראה מה קרה באותו היום, מה קרה בבית לאחר מכן, מה קרה בזמן הפינוי ואיך זה לחזור הביתה. יש משפחות שלא היו מסוגלות רגשית לחזור לתוך הבית ובזכות המיזם הצליחו לחזור לבית שנשארו בו לא מעט חפצים. זה תהליך רגשי מאוד מעניין.
בתערוכה אנחנו גם מראים את נקודת המוצא, את הקשר עם המשפחות, מה קרה בבית, באיזה מצב היה החפץ לפני החידוש. אנחנו מקבלים פידבקים מאנשים שרואים את התערוכה ומופתעים שכל התהליך הזה קרה בתוך המיזם”. אחת המשפחות שסיפורן מוצג בתערוכה היא משפחת אלון מקיבוץ בארי: ענבל וליאור, חברי הקיבוץ, הורים לארבעה בנים בוגרים, שני זוגות תאומים.
ליאור הגיע לבארי מקיבוץ עין שמר. ענבל, בת להורים חלוצים מהגרעין המייסד של הקיבוץ, עושה בימים אלה הסבה לעבודה סוציאלית לאחר שנים של עבודה בדפוס בארי. בביתם שנהרס התגוררו משנת 2018.
“בתערוכה אנחנו מראים סרטון מהחדר שבו היו החפצים של ענבל וליאור מלפני ה־7 באוקטובר, למה שימש חדר המשפחה ואת השריפה הנוראית ואת הכאב הגדול שנגרם כתוצאה מחדירת המחבלים לבית ואת העובדה שלא נשאר מהחדר שום דבר, וגם אנחנו מראים את החפץ שנלקח מאותו החדר ועבר את השיפוץ”, מציינת קרסני.
“לא כל החפצים חוזרים למה שהם היו קודם. במקרה של משפחת אלון נלקח אגרטל שלא חוזר להיות אגרטל אלא הופך להיות משהו אחר, וזה חלק מהתהליך שאנחנו עוברות יחד עם המשפחה”.
“באמת עברתי תהליך עם כל המיזם הזה”, אומרת ענבל אלון. “אני מנסה לחשוב מה גרם לי להשתתף במיזם כי כשחזרתי לבית אחרי האסון לא הרגשתי כלום. לא הרגשתי שזה הבית שלי ולא הרגשתי שאני קשורה לזה בשום אופן. אני נזכרת בחברות שגרו בבתים לידי שלא שרדו, גם הבתים וגם מי שבתוכם, וכל הזמן אני אומרת לעצמי שחפצים ובתים אפשר לשוב ולבנות ולקנות – אבל חיים לא, והם לא יחזרו, ומתוך המקום הזה היה לי קשה נורא להתחבר לבית ולחפצים שבו”.
“היו חיים בבית”
ב־7 באוקטובר, כשענבל, בעלה ליאור והילדים היו ספונים בממ”ד, המחבלים נכנסו לביתם וניסו ללא הצלחה לפרוץ לממ”ד, כשליאור והבנים החזיקו את ידית הדלת. מה שהציל אותם היה הפרוזדור שלא הוסב לחדר, כמו בשאר הבתים, ושם העמידו המחבלים ארון שחסם את הממ”ד במטרה שהאש תלבה אותו, מה שלמזלם של ענבל ובני משפחתה לא קרה. האבל פוקד אותם כשהם מגלים שהבעל של אחיינית של ענבל נהרג בכיתת הכוננות בניר יצחק כמו גם חברתה הטובה ביותר.
“במפגש הראשון עם טל ועם שונית הצלמת החלטנו אילו חפצים ניקח ונשחזר והתחלתי תהליך שבו נזכרתי שזה הבית שלי”, אומרת ענבל. “את הפסנתר שנשאר אומנם לא נוכל לחדש אבל היו חיים בבית הזה לפני ה־7 באוקטובר וזה גרם לי להתחבר בחזרה לבית, ובעזרת המיזם לקרב את עצמי למקום הזה שהיה הבית שלי”.
אילו חפצים שלך יוצגו בתערוכה?
“בתערוכה יוצגו אגרטל ומנורת קיר שהיו ליד הפסנתר. כמו כן, תהליך שחזור החפצים כולל גם שולחן, כיסאות, פסנתר וקערה שכתוב עליה ‘ארוחה משפחתית’ ונמצאה במדיח השרוף, ואלו כנראה יהיו בתערוכה הבאה, כשתהיה, ויסמלו את החיים שהיו. בתערוכה אנחנו מראים גם סרטון שבו רינת, חברתי הקרובה והשכנה ממול, באה לשיר עם הבנים שלי ואיתי ליד הפסנתר. היא נרצחה ב־7 באוקטובר”.
התערוכה מתקיימת כאמור בגלריה ADA עזריאלי שרונה בתל אביב, פתוחה בימים ראשון עד חמישי (18:00־10:00) וביום שישי (10:00־14:00), והיא מציגה כ־15 פריטים שבאמצעותם היא מבקשת להדהד את אירועי אותה שבת. צילומי התיעוד בחלל הגלריה מוצבים לצד החפצים המחודשים, חושפים את השלבים השונים של המיזם, החל משלב האיסוף דרך סיפור השיקום ועד החזרה לבעליהם.
לצד ההרס, החורבן, האלימות והרוע שפקדו את יישובי הדרום, התערוכה מבקשת להביע את הרצון העז להיאחז בתקווה, להשתקם ולבחור בחיים. “חשוב לנו לעודד את המודעות למיזם הזה וגם לעודד תרומות גדולות כקטנות, כי כל הפרויקט הזה הוא פילנתרופי והתנדבותי, וכדי להמשיך לשפץ עוד חפצים אנו זקוקים לסיוע”, מסכמת קרסני.
“ככל שיהיה לנו יותר תקציב, ככה נוכל להכניס יותר משפחות שייקחו בזה חלק ולסייע לכמה שיותר משפחות לשפץ את החפצים שלהן ולהצטרף לתהליך. זה מיזם שלא ממומן על ידי שום גורם ציבורי או ממשלתי אלא רק דרך התרומות שאנחנו אוספות”.