חשבתם על זה פעם, אם הייתה לכם מכונת זמן - לאיזו שנה הייתם חוזרים? לא פשוט לבחור, ועוד יותר לא פשוט להחליט מהו הרגע הנכון בדיוק להתחיל כדי לתקן את ההיסטוריה. אלא שהמחזאי ירון אדלשטיין, הבמאי עמית אפטה וקבוצת הקאמרי - דור חדש יודעים לענות על השאלה.
בהצגה "מיקי מציל" אנחנו נחשפים לקומדיה קומית ופרועה מצד אחד, ולחיים המורכבים בארץ ישראל מצד שני - כך שמתעצבת בהצגה תמונת מראה המשקפת את היצרים החבויים בכל אחת ואחד מאיתנו, החרטות והשריטות של החברה הישראלית - אלה שהפכו אותה לשלם שהיא היום.
לאחר הצלחת "רינגו", חוזרים המחזאי ירון אדלשטיין, הבמאי עמית אפטה וקבוצת הקאמרי - דור חדש וביניהם: לידור אדמוני, דולב אוחנה, תם גל, יעלי רוזנבליט, תום חודורוב, אוריה יבלונובסקי, רוני נתנאל ומאיה קורן לשיתוף פעולה מרגש ומכונן. "מיקי מציל" עוקב אחר סיפורו של מיקי (אוריה יבלונובסקי), סוכן שב"כ צעיר ופטריוט, הנשלח למשימה חשאית וייחודית. מיקי וחברו לצוות, גולי (דולב אוחנה) חוזרים במכונת זמן לנובמבר 1995 כדי להציל את חייו של ראש הממשלה, יצחק רבין (יצחק חזקיה), אלא שהסיפור מעט מסתבך.
בתל אביב של אותם ימים, למרבה ההפתעה, מיקי פוגש את הוריו. המפגש עם אריה (תום גל) ונוי (רוני נתנאל) של שנות ה-90' מעורר אצל מיקי תחושות ומחשבות קיומיות הדורשות ממיקי להתבונן פנימה. הצורך והניסיון להציל את הוריו מבגידה שהרסה את נישואיהם, מוביל את מיקי למסע התאהבות מרגש עם איילת (יעלי רוזנבליט), שחקנית מיוסרת בתחילת דרכה שנאבקת בצער שהחיים מייצרים עבורה. כל אותם מפגשים עם הצעירים האקטיביסטים של שנות ה-90' מפגישים את מיקי עם בגידה עמוקה ואפלה יותר, שמלמדת על כך שלא ניתן לשנות את ההיסטוריה אבל לכל אחד ואחת יש את האפשרות להשפיע על עצמו ולאפשר ליקום להיות מקום נעים יותר לחיות בו.
"מיקי מציל" היא לא עוד הצגה שנונה ומאופקת אלא תזכורת צולבת למורכבות של החיים בארץ ישראל, תהליך ההתבגרות שעברה המדינה, המקום שממנו התחילה ואיפה אנחנו נמצאים כיום. המפגש עם העבר שולח חיצים חדים לעיצוב הנראטיב הארצישראלי, מפגש התרבויות והנורמות שהתקבעו. אלה היו תשעים דקות המצליחות לאגד בתוכן קשת רחבה של רגשות כואבים ואוהבים, שמחים ומרגשים. המעברים החדים בין הבכי הזולג לבין הצחוק שממלא את האולם, היו קצרים ומדוייקים. אך חשוב לציין לשבחם של כל העוסקים במלאכה שלא ניתן לקבע את החיבור המרגש שנוצר על הבמה באמצעות אדם אחד. החיבור בין השחקנים, הוידיאו ארט, מפגשי הסאונד שמייצגים את המעבר בזמן, מאפשרים לדור החדש של הקאמרי להוכיח שהחדשנות ביצירה היא כל מה שהיינו צריכים בתיאטרון הרפרטוארי.
לאחר הצפייה בהצגה מתעורר הרצון לספר על כל דמות ושחקן, כל מילה מתסריט שנחרטת, התפאורה על הבמה שמציגה את כיכר מלכי ישראל של שנת 95' ונמצאת רחובות ספורים מאיתנו. אלא שהתמקדות בכל פרט ופרט תוזיל מהיופי השלם של ההצגה. ולמי שטרם רכש כרטיס, אומר ואגיד "מיקי מציל" היא הקריאה שלנו להתעורר ולראות את המדינה שלנו כשלם ולא כחלקים נפרדים.