"התערוכה 'חדר 710: רחוקים מהבית קרובים אל הלב' נוצרה מתוך הצורך להעלות מודעות לכך שיש עדיין מפונים במלונות. אני ירושלמית, וכשאני מדברת עם החברים ואומרת שאני עובדת במלונות, שואלים אותי: 'יש עדיין מפונים במלונות?', וכן, יש עדיין הרבה מאוד מפונים במלונות בכל הארץ, ואנחנו רוצים להביא למודעות דווקא את ההתמודדות המיוחדת של אוכלוסיית הגיל השלישי המפונה בתקופת המלחמה", אומרת איילה וול, מנכ"לית עמותת "שפר" לקידום בריאות וקהילתיות לאזרחים ותיקים המתמקדת בהפגת בדידות בגיל השלישי, שיזמה גם את התערוכה שמציגה את נקודת מבטם של בני הגיל השלישי שעקורים מביתם בעקבות מלחמת "חרבות ברזל".
התערוכה, באוצרותה של עינת גלנטי עריף, תוצג ב־31־1 באוגוסט במבואת שרובר, תיאטרון ירושלים. בתקופת המלחמה, מספרת וול, "אנחנו מפעילים פעילות פנאי במלונות המפונים בירושלים והסביבה מטעם משרד הרווחה, מנהל אזרחים ותיקים, עיריית ירושלים ומועצת חוף אשקלון, שרבים מתושביה פונו למלונות בירושלים.
"אנחנו רואים שמרבית האוכלוסייה שנשארה כיום במלונות היא הגיל השלישי. בהתחלה כולם פונו למלונות, ואז משפחות עם ילדים בעיקר עברו לדירות שכורות, והאזרחים הוותיקים העדיפו רובם להישאר במלונות כי זה גם מונע מהם מעבר נוסף, פינוי נוסף, דבר שהוא גם ככה קשה להם".
"כמו כן, בתוך מלון נוצר איזשהו מערך כמו בדיור מוגן. יש להם אוכל, פעילויות וקהילה. זה מייצר בשבילם מרקם חיים שמותאם לצרכים שלהם בגיל הזה. אנחנו כעמותה נותנים במלונות מענה ספציפי למפוני הגיל השלישי כדי למנוע הידרדרות שלהם ולמעשה מפעילים מועדוני גיל שלישי בתוך המלונות. זו פעילות של ארבע שעות ביום, שבמסגרתה יש טיולים, פעילות של אמנות, הרצאות, התעמלות ועוד, וגם מענה רגשי ושיחות חוסן".
איך נולד הרעיון לתערוכה?
"הרבה מדברים למשל על השלכות הפינוי על הנוער המפונה. אבל אצל הוותיקים יש התמודדות אחרת. הם מאוד קשורים למקום שלהם, מאוד צריכים את הפינה הקבועה שלהם. לכן רצינו להעלות גם את ההתמודדות שלהם למודעות".
"הצלם רפאל שחרי צילם 22 מפונים מהצפון והדרום שנמצאים עדיין בדיור זמני, הרוב במלונות בירושלים ועוד כמה בדיור זמני באשקלון. ליווינו את זה גם בתיעוד של הילית קראוזה ישראל, שהוסיפה את סיפורי המפונים. זו, אגב, הייתה הפעם הראשונה שנכנסנו לחדרים שלהם. אנחנו כל הזמן נפגשים איתם בלובי, בחדרי הפעילות. בעזרת המצלמה פתאום ראינו את סביבת החיים שממנה הם יורדים ללובי".
היה משהו שהפתיע אתכם?
"גילינו את עומס החפצים שיש להם בתוך החדר, כשאנחנו בעצם רגילים בימי שגרה לחדר של מלון עם מזוודה. ראינו איך הם ניסו להביא את כל החיים שלהם לתוך החדר הקטן הזה".
"הרבה אנשים סובלים"
"עם כל הקטיושות שהיו בעבר, אף פעם לא עזבתי את קריית שמונה. תמיד עזרתי לאנשים, התנדבתי, הלכתי בין המקלטים, חילקתי אוכל, תרופות למבוגרים, ולא חשבתי לרגע לעזוב", אומרת יפה יחזקאלי, 81, מקריית שמונה שמפונה מאז תחילת המלחמה מעירה ונמצאת במלון "ליידי שטרן" בירושלים עם בעלה ועם המטפל שלו.
גם אחד מבניה וילדיו התאכסנו במלון הזה, אך לאחרונה עברו לדירה שכורה. במלון נמצאים כרגע תושבי קריית שמונה מסורתיים ודתיים, ויחזקאלי נזכרת בערגה בעיר שבה חיה עשרות שנים. "קריית שמונה והצפון הם הכל בשבילי", היא אומרת. "הצפון נפלא, זה ירוק, הרבה מים, אוויר צח. קריית שמונה זה הבית הכי נפלא בעיניי, עם אנשים נפלאים".
הפעם נאלצת לעזוב.
"הילדים לא נתנו לי להישאר וגם עזבתי בגלל בעלי שחולה. אני עוד מצליחה להתמודד עם המעבר, אבל הרבה אנשים סובלים, בחודש האחרון נעשו עוד יותר חולים. הבעיה גם שפינו את קריית שמונה למלונות רבים ולבתים רבים שמפוזרים בכל רחבי הארץ, משפחות מתפרקות".
בינתיים יחזקאלי, שמזה 50 שנה מתנדבת, מנסה למצוא מה לעשות עם עצמה גם במלון. "הקמנו צוות במלון, אנחנו עושים כל מיני פעילויות", היא אומרת. "אני אחראית על טיולים וסיורים. אנחנו עושים המון דברים יפים, אבל די, כמה אפשר? אני מאוד מתגעגעת לצפון שלי, לבית שלי, לגינה שלי, למרפסת שלי. מתגעגעת, אבל לא יכולה ללכת לשם".
"בתמונה שתוצג בתערוכה היא צולמה בחדרה במלון קוראת תהלים. "אני באמת יושבת כל יום, קוראת תהלים ומתפללת שעם ישראל יהיה מאוחד, שכל החטופים יחזרו. כל היום אני וכל הקבוצה פה מתפללים, מברכים את עם ישראל ומבקשים אחדות ושלמות", היא אומרת ומודה שזה לא פשוט לחיות במלון".
"אני מודה למלון על כל העזרה, הם נפלאים, ומודה גם לכל העמותות שעוזרות לנו עם כל הפעילויות, אבל אנשים כבר קורסים. יש גם אנשים חולים, כל אחד עם הפחד שלו. זו אוכלוסייה מבוגרת, אנחנו הגיל השלישי, זה מאוד קשה לכולם, אבל מוכנים לסבול ולחכות - העיקר שנחזור לביטחון בצפון. אנחנו רוצים שיהיה ביטחון ונוכל לחזור הביתה".
"זו הפעם הראשונה שפינו אותנו, לא שאלו. בעבר בזמנים קשים אולי הייתי יוצא מהעיר לשבוע־שבועיים גג", מספר מאיר מרציאנו, 72, שגר בקריית שמונה משנת 1962, וזה כתשעה חודשים מפונה במלון "פרימה ורה" בירושלים יחד עם קבוצת חברים מקריית שמונה.
בקריית שמונה הוא עסק בתחום החינוך, היה בין היתר מנהל בית ספר לנוער שוחר דעת ומחוננים ומנהל מחלקת הספורט והתרבות בעירייה. "נשארתי בקריית שמונה גם כשהוצע לי תפקיד מעניין בפריז. העדפתי להישאר בעיר.
אני עד היום מנהל קשרי חוץ של עיריית קריית שמונה עם קהילות דוברות צרפתית", הוא מספר ומציין ש"הכי קשה לי עכשיו זו ההפרדה מכל בני המשפחה - הילדים והאחים והאחיות שלי - שכולם פזורים במקום אחר בארץ, בטבריה, בתל אביב, בנתניה, בהרצליה. רובם היו לפני כן בקריית שמונה, או באזור הצפון. אני גם מתגעגע לחברה, לבית הכנסת שלי, לאנשים שהייתי פוגש כל יום לכוס קפה. פתאום אין את זה, אבל יש דברים אחרים".
בצילום שיוצג בתערוכה נראה מרציאנו בחדרו במלון, שבו מצויים ספרים רבים. "יש לי שתי מיטות בחדר", הוא אומר. "באחת אני ישן, בשנייה נמצאים הספרים. יש לי 150 ספרים שרכשתי רק כאן, העוסקים בירושלים וביהדות מרוקו".
להבדיל ממפונים רבים שמתקשים למצוא את עצמם במקום אליו פונו, מרציאנו דווקא הצליח למצוא את ייעודו גם בירושלים. "אני שמח מאוד שאני כאן בירושלים, אני מרגיש שאני מביא לידי ביטוי את הכישורים שיש לי ושבקריית שמונה לא יכולתי למצות את כולם", הוא אומר.
"פה אני כמעט כל יום מדריך במרכז העולמי למורשת יהודי צפון אפריקה, מדריך גם בשכונות הראשונות של ירושלים כמו נחלת שבעה, משכנות שאננים. אני מדריך מוסמך מטעם מרכז אתרי מורשת, מגיעות לירושלים קבוצות מכל הארץ. עכשיו למשל הייתה קבוצה של 60 איש מקריית אונו שהדרכתי".
בקיצור, מצאת לעצמך תעסוקה.
"חבל על הזמן. מדי פעם יש לי גם הרצאות על יהדות מרוקו. התעסוקה הזו חשובה לי מאוד, אני מביא לידי ביטוי את כל מה שאני יודע, ומעביר את הידע הזה הלאה. זה גם מה שנקרא ריפוי בעיסוק, ריפוי בהרצאות. העיסוק הזה גורם לי לא להיות הרבה זמן לבד ואני מאוד אוהב את מה שאני עושה פה. גם השתלבתי בבית כנסת בנחלת שבעה, בית הכנסת הספרדי הראשון שהוקם מחוץ לחומות ב־1882".
נשמע שבקצב הזה לא תרצה לחזור הביתה.
"זה בדיוק מה שאמר לי חיים כהן, יו"ר הנהלת המרכז העולמי למורשת יהודי צפון אפריקה, שעושה הכל כדי להשאיר אותי כאן. גם רפאל אטיאס, מנכ"ל המרכז, קיבל אותי בחיבוק".
ומה אתה אומר?
"האמת, לא יכולתי לחלום על משהו יותר טוב מזה. את ירושלים אני מכיר, למדתי בעברי בירושלים, גרתי בעיר, אני חולה על ירושלים. יש סיכוי רב שלא אחזור לקריית שמונה. פה אני מרגיש שאני חי מחדש. לא נעים לי להגיד, אבל בסופו של דבר ירושלים עושה לי טוב".
"רוצה לחזור הביתה"
משה גז, 81, ורעייתו חדווה, תושבי נתיב העשרה, צולמו בדיור הזמני שלהם במגדל מגורים באשקלון, אליו עברו בתחילת פברואר לאחר ששהו במלון יערים במעלה החמישה. על אף החדר המרווח המוצג בתמונה, הקושי עדיין קיים.
"זה קשה מאוד לא להיות בבית, את הדברים הבסיסיים אולי יש לנו, אבל מה שבתוך הלב זה לא פשוט", מספר גז. "ב־7 באוקטובר הייינו 14 שעות בממ"ד. הבן שלנו היה איתנו בממ"ד, ובשעה 21:30 נאלצנו לעזוב. מה שראינו ומה ששמענו - אלה דברים נוראיים. אני מ־1982 בנתיב העשרה, לאחר שהתפנינו מאזור ימית. הייתי חקלאי בנתיב העשרה וגזבר של כמה מושבים. הקושי הוא קודם כל לעכל מה שקרה כאן. חוסר האמון בצבא ובכל מוסדות הממשלה ילווה אותי עוד הרבה שנים. אני לא מאמין היום לאף אחד".
איך אתה מרגיש בדיור הזמני?
"הדירה באשקלון אולי מרווחת, יש בבניין עוד משפחות מנתיב העשרה, אבל אני רגיל לבית שלי, למיטה שלי, לכיסא שלי, לשולחן שלי. זו דירת מעבר, זה זמני, ואני לא יודע כמה זמן זה יהיה זמני. כבר עברתי מימית לנתיב העשרה, משם לירושלים, מירושלים לאשקלון. זה לא נגמר ואני לא יודע אם ייגמר. אני רוצה לחזור הביתה, אבל צריך לראות איך יתפתח המצב. כשאני מגיע לבקר בנתיב העשרה, אני לא מרגיש בטוח שם".
