נו, לעיתים חלומות מתגשמים. בימים אלה משחקת פשטן על בימת החאן הירושלמי בתפקיד הנכסף כאמנדה כובשת את הבמה במשחקה, וכפי ששמעתי אנשים אומרים בצאתם מאולם התיאטרון "היא עושה את ההצגה".
מנהל התיאטרון הערבי-עברי ביפו: ״חשוב להוכיח שאפשר לקיים חיים משותפים״
״לעולם לא עוד, הוא תמיד עכשיו״: יצירת האמנות שחושפת את אוצרות השואה
"ביבר הזכוכית" שעלה לראשונה בשנת 1944 זכה במשך השנים לעיבודים בימתיים וקולנועיים. בעיבוד הנוכחי בבימויו של אריאל וולף הוא עורך שינויים והתאמות ומציע פרשנויות התואמות את תקופתנו.
"המחזה הוא מהקלסיקות שנכתבו. אילו היינו עושים אותו בתרגומו הישן משנות ה-40' של המאה הקודמת, גם ב-2024, היינו מפספסים את הישירות שבו. בעיבוד הנוכחי הפכנו אותו לקרוב ואישי יותר, מה שגרם לי להתחבר אליו ואל הטקסט. וואו היו לי ערימות של טקסט לשנן", עירית פשטן אומרת.
העלילה של "ביבר הזכוכית" מתמקדת בחייה של משפחת וינגפילד, האם אמנדה (עירית פשטן) ושני ילדיה הבוגרים טום (איתי שור) ולורה (אנה פוגטש), שזמן קצר קודם לכן אב המשפחה נטש אותם ויצא לחיים חדשים. השלישייה נאבקת בשגרת חייה מלאת האכזבות, ובורחת אל עולם מקביל של אשליה ופנטזיה.
טום הבן, בעל נפש האומן, נמלט בלילות לבית הקולנוע, אחותו המופנמת לורה מתכנסת לתוך עולמה האינטימי עם ביבר הזכוכית והחיות השבירות שבתוכו כשהאהובה עליה ביותר היא החד קרן, אימם הדומיננטית אמנדה, נאחזת בעברה המפואר, בימים בהם הייתה צעירה ונחשקת ומחפשת שידוך לבתה.
כשמופיע בדירתם הקטנה בחור צעיר (גל זק) לארוחת ערב, המשפחה מוצפת בתקווה חדשה. אך המציאות שמביא איתו האורח מטלטל את האשליה. כאמור, דמותה של האם אמנדה, משתלטת במובן הטוב של המילה על הבמה במשחקה המרהיב של עירית פשטן, בתחילה היא מעוררת כעס על האופן בו היא מתמרנת את חיי ילדיה, אבל אט אט מעשיה נוגעים ללב.
"דמותה של אמנדה מעוררת בנשים רבות כעס, היו בהן שאמרו לי בלי להסס, שהן רצו להרוג אותי (אותה) 'כי איך את עושה דבר כזה לילדים שלך?'. היו אחרים שביקשו לחבק אותי, הם הבינו מאין נובעת ההתנהגות של האמא, אמנדה" משתפת פשטן. "כל אחת יכולה למצוא בהצגה את האמא שהיא, או את האמא שהיא היתה רוצה להיות, יש כאלה שדמותה של אמנדה מזכירה להן את אמא שלהן שהזכרונות ממנה מציפות את עיניהן בדמעות".
מה היא עושה?
"בעצם, אמנדה לא רוצה להישאר לבד בבית הריק. מצד אחד היא רוצה לשחרר לחייהם את ילדיה טום ולורה, ומנגד היא עושה הכל כדי שהם יישארו. לכן אפשר אולי להבין, כפי שאמרו לי צופות, מאיפה מגיעה התנהגותה. הן לא ראו על הבמה רק אשה צורחת שעושה מניפולציות על הילדים של, הן ראו גם אמא שנאחזת נואשות בילדים שלה, וגם אם המעשים הללו נובעים מאגואיזם ומפחד עמוק לאחר שבעלה נטש אותה.
היא מנסה באמת ומתוך דאגה שילדיה לא יעשו את הטעויות שהיא עשתה , אבל זה לא עובד. ואכן עולה השאלה: האם לאפשר לילדים ללמוד מהטעויות שלהם כדי שיתחזקו ויתחשלו, בעוד שהעמידה מהצד שוברת את לבה של האם. איפה עובר הקו הדק הזה שאמהות עסוקות בו כל הזמן".
איך את בחייים האישיים כעירית, ועל הבמה כאמנדה, מתמודדת עם השאלה הזאת?
"בחזרות להצגה וגם על הבמה אני נמצאת בדיאלוג עם עצמי איזו אמא אני? אני בטוחה שמסתתרת בי אמא כזאת. זה מה שחיבר אותי לתפקיד שנוגע בפחדים הכי עמוקים שלי כאמא . אצלנו בבית הדיאלוג הזה מתקיים כל הזמן: עד מתי אני נותנת לילדי לצעוד בדרך שלהם ועד כמה הדעה שלי כאמא שלהם משפיעה על המסלול שהם בוחרים. אני משוכנעת שכל אמא מתמודדת עם שאלות כאלה. יש אמהות שמשחררות את 'החיה', אחרות מחזיקות אותה חזק וקרוב אליהן".
בחיים האישים שלה עירית פשטן, מתגוררת בגבעתיים, אמא לשלושה בנים 22, 18, 15 "שלושתם נמצאים עמוק בגיל ההתבגרות, שיהיו בריאים, מה שמעצים עוד יותר את הקונפליקט האמהי, אף שהשלושה שלי שונים מאד זה מזה". עירית פשטן, 52, היא הבכורה מבין שלוש אחיות, נולדה בקנדה, כך גם אחותה, בעת שאביהן היה שליח הסוכנות היהודית במונטריאול.
כשהיתה בת ארבע חזרה המשפחה לישראל, אל הבית בשכונת יפה נוף בירושלים. בת שבע היתה כשאביה נהרג בן 42, בתאונת דרכים. הפכנו להיות משפחה נשית, שלוש בנות ואמא, שגידלה אותנו לבדה ועשתה עבודה לתפארת. אמא שלי היא פסיכולוגית בהכשרה, ההיפך מדמותה של אמנדה".
כיצד השפיע עליך מותו של אביך?
"מותו של אבא, זו טראומה שעיצבה לי את החיים ואת האישיות. לא הייתי ילדה הפי הפי, הייתי אמא קטנה, ילדה עם נפש בוגרת ואחראית. אמא שלי היתה החברה הכי טובה שלי".
את רואה קשר ביחסיך עם אמא שלך לשחקנית שאת?
"אמא עשתה הכל כדי שנגשים את החלומות שלנו. היא היתה הראשונה שדחפה אותי ללמוד משחק. שלחה מכתבים למי שצריך כדי שאגשים את כישרון המשחק שלי, על כך אני מודה לה כל החיים. עובדה שהיא עשתה את מה שהיה נכון. עד היום יש לאמא שלי מנוי לחאן. והיא מגיעה לכל הצגה. מסרבת בתוקף לקבל ממני הזמנות.
בילדותי היה לנו מנוי לתיאטרון ירושלים היינו פרטנריות זו של זו. ראיתי המון הצגות והתאהבתי בתיאטרון. בכל פעם שהמסך עלה היו לי צמרמורות בגוף ודמעות בעיניים". בבית הספר התיכון "זיו", למדה פשטן במגמת תיאטרון. בגיל 17 ובעידודה של אמא שלה, כתבה מונולוג על אם מבוגרת שילדיה נטשו אותו בבית האבות. "זכיתי לתגובות אוהבות מהמורה ומכולם. אז הבנתי שיש לי את זה ועלי לממש את כישרון המשחק שלי ואכן מימשתי" כך פשטן.
היא בוגרת לימודי תיאטרון בבית צבי. "אין כמו תיאטרון. למרות שפה ומשם מדגדג לי להתנסות עוד על המסך. אבל יש משהו בהופעה חיה במוסיקה, מחול ובתיאטרון שאין לו תחליף. מה שאתה רואה זה מה שיש" היא מעידה.
את דרכה המקצועית החלה בתיאטרון באר שבע בהצגה "הפסנתר של ברטה" מאת מוטי אברבוך ובבימויו של עידו ריקלין. ב-1999 עזבה את התיאטרון הדרומי ועלתה לירושלים לתיאטרון החאן, בו היא משחקת עד היום ומזה כ-25 שנים. ההצגה הראשונה בחאן בה שיחקה "צל חולף" הצגה ללא מילים מאת מיקי גורביץ ולהקת השחקנים, וזכתה בפרס התיאטרון הישראלי לשחקנית המשנה בתפקידה כאמא. "25 שנים זו חתיכת זמן. בחאן אנחנו משחקים בלהקה, וזה מדבר אלי ומתאים לאישיות שלי. העבודה עם אנשים שאני מכירה מאפשר לי להיות בטוחה ומשוחררת.
להיות כוכבת או טאלנט כפי שקוראים לזה, אלה מושגים שאינם מדברים אלי. זה לא קיים בחאן. בהצגה אחת את משחקת בתפקיד קטן ובהצגה אחרת בתפקיד דינמי. אני סבורה שלהיות שחקן שעושה כל הזמן תפקידים ראשיים זה דבר מנוון". בלהקת השחקנים של החאן מככב (סליחה) גם יוסי עיני הנפלא, שהוא בעלה של עירית פשטן ואבי שלושת ילדיה. השניים נפגשו בשנה ג' בבית צבי. "עשינו סיבובים עם בני/בנות זוג אחרים, עד שראינו מה יש לנו מתחת לאף" היא צוחקת.
בימים אלה עולה בתיאטרון החאן ההצגה "מיתה טובה" הגרסה הבימתית לסרט הקולנוע המרגש והמצליח של טל גרניט ושרון מימון. תאמינו או לא, אבל זו הפעם הראשונה, כשחקני החאן הוותיקים, שבני הזוג משחקים יחדין באותה ההצגה. תאמינו או לא, אבל אף שהם משחקים לראשונה באותה ההצגה לא תראו אותם יחדיו באותה סצנה על הבמה. "נכון זה מבאס, אבל זה לא נעשה בכוונה" היא אומרת.
"כשהילדים היו קטנים חשבנו שזה לא הגיוני ששנינו ניעדר כעשרים ערבים מהבית אילו היינו משחקים באותן ההצגות. לכן ביקשנו שילהקו אותנו להצגות שונות והאישור ניתן. עכשיו כשהילדים גדולים זה אפשרי.
אני מודה שחששתי לשחק איתו באותה הצגה, לשמחתי אנחנו צולחים את זה בכיף ובשלום, בבית אנחנו מדסקסים ודנים על ההצגה ונותנים פידבק זה לזו" משתפת פשטן. ההצגה "מיתה טובה" מביאה את סיפורם של חבורת דיירים בדיור המוגן "נווה הרים" שנקלעת לבעיה מעשית ומוסרית. חברם הטוב מאובחן כחולה סופני ומבקש מחבריו לעזור לו לסיים את חייו בלי כאב.
למשימה מגוייס אחד הדיירים יחזקאל, שבונה עם חבריו מכונה להמתת חסד, איתה הם מצליחים להגשים את משאלתו של החבר הגוסס. אלא שאז העסק משתבש. דיירים קשישים בבית האבות שומעים על המכונה המדוברת ומבקשים לעצמם "מיתה טובה".
היחידה שמתנגדת להמתת החסד היא אשתו של יחזקאל (עירית פשטן) שחולה באלצהיימר. "אני משחקת בתפקיד שגילמה בסרט לבנה פינקלטיין. הדמות שלי בהצגה רואה בהמתת החסד רצח". יוסי עיני, משחק בהצגה בתפקיד רפי, שוטר בדימוס, שמסייע בתכנון מכונת ההמתה, ובעיקר מייעץ לחבריו כיצד לחמוק מהאיסור בחוק.
מה מאפיין אותך כשחקנית החאן?
"התמדה היא הדבר שמאפיין אותי. אני משחקת באותו תיאטרון מזה 25 שנים. אני מאמינה בחאן. אני אוהבת את המקום הזה, אוהבת את העמודים, את החצר ואת הלהקה.
אני מאד מקווה שהחאן יוסיף להתקיים. לאחרונה שמעתי שנשארו בירושלים רק 15% חילונים. החאן כמו קולנוע "סמדר" ומוסדות ירושלמים אחרים הם פנינים שצריך לשמר אותם. כמובן שמגיעים גם דתיים רבים להצגות החאן וזה מבורך בעיני. אני מקווה שנשמור על הייחוד שלנו ואופי המקום לא ישתנה".